זכור - אמונה בימי השואה


  • ממדף הספרים
    בשביל הזיכרון, 19 (כסלו תשע"ה) – הצלה בשואה, בית הספר הבין-לאומי להוראת השואה ביד ושם

    1/25/2015

  • עדויות
    1/25/2015

  • חודש שבט תשע"ה - ט"ו בשבט בגטו וילנה


    עדויות
    א.
    קיבלתי משרה בביה"ס כיתה א', הודות לשפטל וחברי זליג קבטשניק שרשם אותי לתעודה שלו כאשתו. המנהל היה מר בושל, היה גם בית ספר נוסף בהנהלת לייקין. 86 תלמידים היו שם. בסך הכל היו 3 בתי ספר. ארגנו חגיגות, מסיבות, סדר פסח...
    התחלנו להעסיק את הילדים, אספנו אותם בחנויות, באטליזים לשעבר, ללא ציוד, במשך הזמן הביאו ספסלים עבור התלמידים מבתי הספר היהודיים לשעבר, שנעזבו בעיר. הילדים היו מקבלים לארוחת עשר פרוסת לחם. מיד אפשר היה להבחין מי מהם רעבים ועזובים. מספר הילדים שהתאסף הלך והצטמצם. ילדים נעלמו. הוריהם נלקחו. כאשר קיטל היה בא לבקר בגטו היינו נועלים את החנות והילדים היו צריכים לשבת בשקט. כדי שלא יפחדו ולא יכנסו להיסטריה, הייתי מספרת להם סיפור מרתק, על פי רוב בהמשכים – עד יעבור זעם.
    כאשר הצורר היה מתרחק מהרחוב, פתחנו שוב את הדלת, מקור האור היחיד. ואז מצאנו פה ושם ילד מעולף לאחר התקף אסטמה. במשך הזמן השתפר המצב ועברנו לדירות רגילות, לחדרים שאפשר היה ממש ללמוד. לקראת החגים היינו משתדלים ללמד את הילדים את התכנים המתאימים, למשל ט"ו בשבט, הייתי מצירת או מדביקה מפירות הארץ ומספרת על הקק"ל ועל הפירות שאוכלים ביום זה וכו'...
    היה גם בית ספר תיכון ובית ספר מקצועי. במועדון ארגון המורים התקיימו ויכוחים: האם לגטו נחוץ תיאטרון? על הגטאות בהיסטוריה של היהודים בתקופות שונות ובארצות שונות...
    התארגן חוג דרמתי, ההצגה הראשונה הייתה "היהודי הנצחי" של פינסקי, הבימוי של יהודי רוסי שלא ידע עברית. הופענו שמונה פעמים, זה עשה רושם על תושבי הגיטו. בפורים הכנו דקלומים ושירים קצרים, להצגה, חבר את המוזיקה דורומושקין, התפאורה עשה שר, הריקודים והתלבושות נינה גרישטיין. חשבנו שאם נישאר בחיים נופיע בארץ כמו תיאטרון הבימה. זה נעשה ברמה גבוהה, כך אמרו. החיים היפים לא נמשכו הרבה זמן.
    טובה גורביץ, ארכיון משואה תל-יצחק, AR-T-040-40, עמ' 15–16

    ב.
    "חמישה עשר בשבט". הנשף נערך בסיסמה: דרישת שלום מילדי הגטו לילדי ארץ ישראל; בתכנית: תמונות מחיי הילדים בגטו ומחיי הילדים בארץ ישראל, ערוכות על ידי המורים: ראסקין האב והבן, א. שפטל וא. קבטשניק. המורה ישראל דימנטמאן נשא נאום שסיים אותו במלים:
    "עוד בוא תבוא השעה, שאתם, ילדים, יחד עם הילדים החפשים ההם שבארץ ישראל, תהיו נוטעים עצים ושרים שירים וזכר ימי הגיטו הללו יהיה לכם כחלום בלהות"...
    על הבימה התנוססה כתובת: " אנחנו בגטו – אתם בארץ ישראל".
    מרק דבורז'צקי, ירושלים דליטא במרי ובשואה, עמ' 220

    ג.
    ט"ו בשבט [תש"ג] חל ביום ה' שעבר, לכבוד החג נתקיימו באותו יום בבית-הספר רק שלושה שיעורים. אחר-כך נערכו בכיתות חגיגות צנועות.
    בתיאטרון הגטו נתקיימה חגיגת ט"ו בשבט בשביל ילדי הכיתות הגבוהות של בתי-הספר העממיים ושל בתי-הספר התיכוני, ביום השישי בשעה שתיים-עשרה וחצי בצהריים, את החגיגה פתח בנאום קצר מנהלה של מחלקת בתי-הספר האדון דימנטמאן, אחר-כך קידמו הילדים בברכות את נציג הגטו, שאיחל להם לילדים בין השאר, שיטעו במקום אילנות ריאליים, אילנות סמליים, אילנות של תקווה. אחר-כך הופיעו ילדים שביצעו את סעיפי הדקלומים, המשחקים והזמרה.
    לבסוף הוצגה אופרת-הילדים "בובות", תוך כדי כך נשאו הילדים ברכה גם למחבר האופרה, האדון גילינסקי, שנזדמן לכאן באקראי וגם למחבר המוסיקה, האדון י. טרומפיאנסקי.
    איו"ש JM/1195, "ידיעות הגטו" גל' 25, י"ח שבט תש"ג, גטו וילנה, 24.1.1943.


    הדפסה

    Claims Conference
    © כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016