זכור - אמונה בימי השואה

חודש ניסן תשע"ה - ליל הסדר בגטו קובנה


עדויות
ליל סדר תש"ב

ליל הסדר השני [ליל סדר שני של גלויות]. הגיע. לאט לאט באו החברים, נזהרים לא לבוא יחד ולא למשוך תשומת לב. האווירה היתה חגיגית ושמחה. חבר ההנהגה, אברהם מלמד, נבחר פה אחד להיות ה"מלך" ולאה, בעלת הבית, נועדה להיות ה"מלכה". לבוש בקיטל- חלוק לבן, נטל ה"מלך" את גביע הקידוש, ובניגון של חג קידש על היין. אחיה של בעלת הבית, שהיה צעיר הנוכחים, שאל את הקושיות, וכולם השיבו: "עבדים היינו לפרעה במצרים"; והיו שהוסיפו: "עבדים להיטלר". אברהם מלמד המשיך: "ויוציאנו ה' אלוקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה", והנוכחים אמרו איש לרעהו: "הלוואי עלינו, הלוואי!" "רשע, מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם?" נשמע קולו הצלול של אברהם. המילים קיבלו משמעות מיוחדת בגטו. שאין בו רשעים אלא רק יהודים, אך כולם שווים בעיני הצורר ודינם אחד. בכוונה רבה שרו כולם "והיא שעמדה" ושכחו לרגע את כל הסכנות, את אימת המוות המרחפת על ראשי הגטו ויושביו, את הייסורים והסבל, את המאבק היומיומי לחיים בצל אלוקים.
בזה אחר זה, כל אחד בתורו, קראו החברים את ההגדה כולה ושרו את שירי הפסח וההלל, משתדלים שקולם לא יישמע בחוץ. כל הפנים היו סמוקות, ועיני כולם הבריקו. לאחר נטילת הידיים התחילו להגיש לשולחן את מאכלי הפסח, והחדר התמלא ריח מרק חם. בתחנונים ומתוך כוונה אמרו כולם: "שפוך חמתך על הגויים... שפוך עליהם זעמך, וחרון אפך ישיגם. תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה' ". יחד שרו "אחד מי יודע" ו"חד גדיא", וכולם איחלו זה לזה מעומק הלב ותוך אנחה: "לשנה הבאה בירושלים! לשנה הבאה בני חורין!"
לאחר הסעודה וההגדה החלה התכנית החגיגית. בהתלהבות קראו את "ברוך ממגנצה" של שאול טשרניחובסקי , את "משיח" של דוד פרישמן, את "בנערינו ובזקנינו נלך" של יל"ג ואת "מצדה" של למדן. היה כבר מאוחר, אבל איש לא רצה ללכת; איש לא רצה להפסיק את החג, להיפרד מהחברים ולחזור למציאות הגטו הקודרת, אל הדירות הקרות והעגומות.
האווירה החגיגית נמשכה. משורר הגטו, יצחק כץ, קרא פואמה שחיבר במיוחד ושמה "בית החולים בוער. במרכז הפואמה עמד בית החולים בגטו, על רופאיו המסורים והאחיות הרחמניות, המתהלכים טרודים ומודאגים בחלוקיהם הלבנים, תוהים היכן ימצאו תרופות ומזון הנחוץ כל כך לחולים כדי להבריא. הפואמה תיארה גם את סופו של בית החולים בגטו הקטן, ועצב רב ירד על הנוכחים. "מדוע?" סיים המשורר את קריאתו, "מדוע עלה לנו ככה?".
השאלה נשארה תלויה בחלל החדר, וקולו של יצחק נעשה עצוב יותר ויותר, כאשר קרא את המילים האחרונות: "לא בית החולים בוער; אנחנו בוערים בשרפה. כבו את האש, מי שיכול!".
לכמה דקות השתררה בחדר דממה.

[מאשה גרינבאום, תקווה על פי התהום, יד ושם , ירושלים 1999, עמ' 58-59]


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016