זכור - אמונה בימי השואה


  • ממדף הספרים
    בשביל הזיכרון – החברה הישראלית והשואה, גיליון 20 (ניסן תשע"ה), ביה"ס הבין-לאומי להוראת השואה, יד ושם

    4/21/2015

  • עדויות

    4/21/2015

  • תמונה
    עולים בלתי ליגאליים על סיפון האניה "אסטור". 1939

    4/21/2015

  • תמונה
    מורה ותלמיד מתבוננים במפת ארץ ישראל בשיעור - גטו לודז', פולין

    4/21/2015

  • תמונה
    ראשי חברת "תפארת בחורים" במסיבת פרידה לרב יחיאל סרלוב (מיסד הארגון) לרגל עלייתו לארץ ישראל. וילנה, פולין, 1934

    4/21/2015

  • חודש אייר תשע"ה - השאיפה לעלות לארץ ישראל בגטאות


    עדויות
    אנדריכוב תש"א
    יום ראשון 31.8.1941
    אני לוהטת כולי באש פנימית. האש פרצה בתוכי כלבה שחורה וחמה, באדמומיות על לחיי. לבי מפרפר וקופץ מרוב שמחה: כמה טוב שאני יהודיה! אני רואה את העוצמה, את הכח של העם הנודד הזה. כי עם ישראל מורכב מהרבה יחידות גדולות וחזקות, והאומה כולה היא חזקה.
    מאיה זו, מאיה האהובה, את רוחה אני נושאת בתוכי. כל האהבה היא מחדירה בקרב הנוער והילד היהודי. רוחה היהודי הלאומי החזק, אותו היא מחדירה בקרבנו, הוא מרומם את כולנו. היא מחנכת אותנו. היא יודעת הכל ומסוגלת לבצע את הכל. כל כך הרבה רגישות היא החדירה בי, כל כך הרבה אהבה ורגש לאומי היא שתלה בתוכי.
    למרות המוני הדגלים עם צלבי הקרס המתנוססים וממלאים את חלל העיירה, ואפילו על ביתנו. למרות גירוש היהודים בעיירה, הצפוי ואמור להתבצע מחר, למרות כל זה, הנה לקראת ההצגה שערכה מאיה בקהילה היהודית לרגל סיום " מושבת המלחמה" כל הלבבות שלנו עלזו ושמחו מרוב נחת (כך נדמה לי) כאשר ראו את הילדים האלו , ילדי הילדים "המתעוררים" בארץ ישראל, ושירת "התקווה" שהושמעה בקול אדיר שכזה וברגש רב, עד שרוחי התעוררה בקרבי, כי יהודים הם אחים (למרות כל המגרעות שלהם)בכל זאת יש להם אותן התכונות ואותה המטרה, השאיפה לחירות ול"ארץ"!
    זו "הארץ" האהובה, החלומית, היהודית. הארץ שלנו המקודשת בדם בניה, ועליה אנו חולמים. היא המולדת שלנו האם היא תפתח את שערי הגן עדן שלה גם לפנינו, בשבילי? התשמיע באוזנינו את שאון מי הירדן והמיית גלי הכנרת? האם נזכה שבפינו תצלצל מנגינת הדיבור העברי האהוב והיפה? התראה אותנו אי פעם השמש הארץ ישראלית , בשדה או בפרדס, כשאנו עובדים לטובת הכלל? האם יתגשמו חלומותינו היפים? הוי, אלי הטוב, החזק והחכם, אלי! עשה נא, חולל נא נס- שחרר אותנו.. הרשה נא לנו לנסוע לארץ- אל האושר, אל המדע והעבודה. תן לנו להגשים את כמיהתנו הלוהטת ביותר.

    יום רביעי 10.9.1941
    אושר, אושר! אני לומדת ! למוד באהובה! [באהבה]! אני לומדת הודה [הודות] להורים הטובים שנותנים לי כסף! אני לומדת יחד עם כלם, וכלם[כולם] אני אוהבת! לומדת אני תולדות יהודיים ותורת של ארץ-ישראל. כותבים אנו שיעורים יפים וקוראים ולומדים ספרות קלאס (קלאסית). שלוחן [?]. זה מה שאני חפצה לדעת. אני עוד צעירה, כה צעירה! וחושבת אך בוגרת (נגמרת?) מלחמה, לא צריך דם. קרתה חרבה . פחד נותנים מחשבות קשות ,מחשבות המתנגדות לכל רע ושפלות האנשים בכל רע המלחמה. א"י [ארץ ישראל], ואנו קוראים אחר צדק, טוב, אמת ויופי.
    ליבליך, רותקה, בתוך: האשה בשואה כרך ו', יהושע אייבשיץ [עורך], זכור, ירושלים תש"ן 1990, עמ' 85-87


    ורשה תש"ב
    סוף יוני 1942. יותר ויותר גברה הדמוראליזציה. לעתים קרובות יותר ויותר הגיעונו שמועות על טבח יהודים בהמון בערי השדה. וארשה עצמה נעשתה כמין מגרש משחקים לגרמנים...
    באווירת האימים הזו החלטנו לסיים את שנת הלימודים בתפילה חגיגית לילדים. יום התפילה היה שבועיים לפני החיסול הסופי – בשבת בבוקר, בבית הכנסת "מוריה" שברחוב דז'לנה. הילדים עצמם ניהלו את טכס התפילה. הייתה שם מקהלה של פעוטות. כאלף ילדים השתתפו. לפני המלחמה היה בית הכנסת הזה מרכז להטפה ציונית. בימי המלחמה מצאו בו מקלט מקצת היהודים שגרשום לגטו מערי השדה. בשבת זו ביקש היודנראט שיפנו את הבניין ואף שלח משלחת להשתתף בתפילה.
    התפילה נועדה לשעה תשע, אבל כבר בשמונה היה אפשר לראות ילדים רבים, מוריהם בראשם, נוהרים לבית הכנסת בכמה וכמה רחובות. מאות ילדים וילדות, בני שבע עד שש עשרה, לבושים בגדי שבת. מצב הרוח היה מרומם. מי שהיה מסתכל בהם היה מתקשה להאמין שהייאוש והרעב מקיפים אותנו מעברים, ומגיפות מפילות מאות חללים בכל יום. הילדים נראו רחוקים כל כך מכל אימה וסכנה. עמדה להם זכות הוריהם, שעשו כל מה שיכלו כדי שלא יאבד להם צלם אדם, שייראו מאושרים. מראה הילדים היה אות להצלחתם.
    בבית הכנסת עלו הילדות לעזרת הנשים והילדים נכנסו פנימה. בשבת זו היה הכל מסור בידיהם.
    את הטקס פתחו הילדים בשיר לכבוד שבת מפי המקהלה. אחד המורים, גוטהארט שמו, חיבר את השיר. אחר כך – התפילה; הילדים עצמם ירדו לפני התיבה. לא היה קשה להם הדבר: עברית למדו בבית הספר ובלי קושי ידעו לקרוא ולשיר את התפילות מתוך הבנה גמורה של פירוש המילות. אף בתורה קראו ובעליות כיבדו מורים ונציגי מוסדות. את פרקי החזנות שרו להפליא, לאחר חזרות מרובות. בבהירות יתרה נאמרו שירי ההלל לכבוד שבת בנעימותיהם המפורסמות. לעולם ילווה אותי הד קולותיהם הדקים ששמעתי בפעם האחרונה בבית הכנסת בווארשה.
    דרשות לא דרשו באותה שבת. אבל שתי משאלות אפשר היה להרגיש בחוש – שאיפה לחירות ושאיפה לעלות לארץ ישראל. לבסוף שרו הכול את "התקווה", והשירה בטאה את שתי השאיפות גם יחד...

    זילברברג, מיכאל יומן וארשה 1939-1945, דביר, תל-אביב, עמ' 47-48



    הדפסה

    חזרה לתחילת העמוד
    Claims Conference
    © כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016