זכור - אמונה בימי השואה


  • ממדף הספרים
    בשביל הזיכרון, 21 (תמוז תשע"ה) – ביה"ס הבין-לאומי להוראת השואה ביד ושם.

    7/16/2015

  • עדויות
    תשעה באב בגטו לודז'

    7/16/2015

  • תמונה ב'
    גילוי דעת של חברי מועצת גדולי התורה בדבר אמירת אמירת קינה מיוחדת בתשעה בתשעה באב

    7/16/2015

  • חודש אב תשע"ה - תשעה באב בגטו לודז'


    עדויות
    המורה פייגה זליצקה
    ... הייתי חברת "בנות אגודת ישראל". בשל כך זיכוני בבית בלעג תמידי. איני יכולה לטעון שלא פגעו בי חצים אלה, ולא פעם פקדו אותי ספקות על בחירתי זו. אולם כתמורה לכך זכיתי להתחמם באורה של מורתנו הנפלאה פ. זליצקה.
    לפני המלחמה היא שימשה מורה בסמינר למורות על שם שרה שנירר בקראקא. היא היתה צעירה, ולא מבוגרת בהרבה מתלמידותיה, אך בידיה עלה לפתוח לפנינו עולם חדש; לא לפניה ולא אחריה שוב לא טעמתי טעם שיעורים כשיעוריה. דימיתי שרק אלי היא מדברת, בשעה שהרצתה את הדברים, שרק לי היתה עונה על השאלות המענות אותי ומבקשות תשובה. אבל היו שותפים לאותה הרגשה. היא יצרה קשר, מעין מגע בלתי אמצעי, עם הקהל ועם כל אחד מתוכו.
    אמנם הלימוד אצל פ. זליצקה היה יותר מלימוד מקצוע בלבד, היה זה חינוך, חינוך על כל צעד ושעל. למדנו על יציאת מצרים בספר "שמות", למדנו ספר "דברים", למדנו פרקי ישעיהו הנביא, תהילים, למדנו "מסילת ישרים" ללוצטו, פרקי אבות, קראנו בספר "חורב" מאת שמשון רפאל הירש -למדנו הרבה, והמדובר לא מבחינת כמות, כי אם לפי איכות. היה בלימוד זה אור, שהיה בכוחו להאיר את חשכת ימינו.
    היא התגוררה ברח' מיאנובסקיגו, בקצה הגיטו, והיינו באות אליה כולנו, אף מקצהו השני, בימי גשם, קור וכפור, על אף הדרך הארוכה של רח' דבורסקא, המלא שלוליות ובוץ. הלכנו בדרך קשה תוך החלקה על הקרח המלא גבשושיות. רבות מאיתנו, וביניהן גם אני, היינו נועלות נעלי עץ בהן היתה ההליכה על הקרח מייגעת מאוד. עזרנו זו לזו, החזקנו ותמכנו אשה ברעותה, וכך היינו מגיעות אליה לשיעור. ושם, בדירתה העלובה, דלף הגג ובחדרה הונחו קערות לקליטת מי הגשם שחדרו לתוכו. לא הספיקו הכיסאות לכולנו וישבנו אפוא שתיים שתיים על כיסא. מחמת הקור לא היינו פושטות את מעילינו, כי החדר לא היה מוסק (איזה חדר היה מוסק? חסר דלק אפילו לבישול הנזיד העלוב). תוך כדי הישיבה הממושכת נרדמו רגלינו וגרמו לנו ייסורים, אולם לא העזנו לרעוש ברגליים ולרקוע, כי חבל היה לנו לאבד מלה אחת מן הדברים שהרצתה לפנינו.
    מאוחר יותר העתיקה פ. זליצקה את מקום מגוריה למרכז הגיטו, וכך היה קל יותר להגיע אליה.
    היא לימדה אותנו לאהוב את התנ"ך, היא גילתה לנו אוצרות בו, היא פירשה הכול, כאילו הוא נכתב למעננו, ובמיוחד המחישה לנו את משמעות הכתוב הנצחי ביחס לימינו.
    לאישיותה היתה חלק נכבד בעיצוב דמותנו. אני עצמי מרגישה שלא היה בחיי דבר, שהשפיע על השקפותי, על רגשותי, ועל תפישתי את החיים בכללם, כהשפעתה של פ. זליצקה.

    מה יפים היו פרקי תהילים כגון "עד אנא תסתיר פניך ממני", או "אלי, אלי, למה עזבתני", מה הטיבו לבטא את רגשותינו! וגם פרשת יציאת מצרים, - בהארתה של פ. זליצקה - היתה פרשה מופלאה; הכוננות לגאולה - היה בה הרבה מן המשותף לתקופתנו. וכך פרשת "האזינו" בספר "דברים". מורתנו קישרה אותנו אל העבר, על מנת שנבין טוב יותר את ההווה, ועל מנת שנוכל להאמין בעתיד. היא לימדה אותנו את מגילת "איכה", ולא חסה עלינו בתארה לפנינו את החורבן ואף לא היססה מלהתעמק בכאב של דורות קודמים, בניגוד למגמה שהייתה רווחת באותם הימים וגרסה: למה לנו לבכות את החורבן של דאז? האם לא די לנו בחורבן של זמננו אנו?
    שיעוריה של פ. זליצקה לא היוו בריחה מן המציאות, היא לימדה אותנו לכאוב את המציאות. סברתה היתה, שכאב סימן חיים הוא, אצל הפרט ואצל העם כאחת. כל עוד שכואב לנו - יש תקווה שנבריא. הסכנה הגדולה יותר היא אדישות.
    היינו יורדות אפוא, יחד איתה, לתהום האפלה של ימינו, של צרותינו ומאירות את המקורות המכאיבים ביותר. נוגעות היינו בפצעי העלבון והבושה ויוצאות מן הנגיעה הזאת מטהרות, טובות יותר. היא הקרינה עלינו מאור אישיותה והשפעתה היתה ניכרת על כל צעד ושעל, שכן אחר המגע איתה היה לנו קל יותר. היה קל יותר להתגבר אפילו על הרעב, להתאפק ולא לאכול את המנה שהיתה מיועדת ליום המחרת.
    היא הקנתה לנו את רוח היהדות על כל ערכיה הרב-גווניים ועל הרוח הכלל-אנושית שבה, היא החדירה בנו רוח זו, עד שאני חשה - בהשקיפי בדברים כיום - שאני קשורה להם, אף כי התרחקתי ממקורות אלה, קשר בל יינתק. השפה ומהותם של אותם מקורות ידברו אלי לאורך הימים. זיקתי לעמי ולתרבותנו, שרשית היא ולא רופפת, ואם כי שיברה השואה בסופו של דבר את כולנו, ולמרות שכל אמונה והשקפת חיים, התמוטטה, הרי תמיד אחזור ברוחי אל לקח טוב זה שזכיתי לקבלו מפ. זליצקה, כאל הדבר היחיד שעוד אפשר היה להישען עליו, כשכל היתר התנפץ בסערת הימים.
    [שרה זלוור-אורבך, מבעד לחלון ביתי, עמ' 46-47]


    המורה שלום קופר
    שלום קופר, נולד בשנת 1918. למד בגימנסיית "בית האולפנא" בלודז' במגמה של "תורה עם דרך ארץ". סוליסט במקהלה של בית-הכנסת הגדול בלודז'.הצטרף לתנועת בני-עקיבא, שנוסדה בלודז' בשנת 1931. היה מדריך תנועת "בני-עקיבא" בלודז' ומדריך בבית יתומים בגטו לודז'. שלום קופר עלה לארץ ישראל בשנת 1946, הקים משפחה, והתיישב בקבוצת דגניה ב'. יצחק הוברמן )איז'ו( העיד על המורה והמחנך הנערץ שלו שלום קופר, על שזכה להתבשם מאוצרות נשמתו ובמיוחד כ'שמדובר היה ברוח היהדות ובמסורת ישראל'... לכה דודי לקראת כלה 'הדהדו קולותיהם בחדר שהפך אותה שעה למקדש מעט... ילד אחד קידש על פת הלחם, כי יין לקידוש לא היה ולחם משנה לא היה. אך רוח של שבת היתה... למחרת נפתח ה'עונג שבת' בשירה חרישית 'שאינו, שאינו, למדבר שאינו'... 'על שפת ים כנרת'... 'אנחנו שרים לך מולדת'... אך במיוחד נשאר בזכרונו המעמד של תשעה באב, שאותו קיימו הילדים בישיבה על הרצפה, בעוד שלום מספר להם סיפורי החורבן... ילדי ישראל המעונים ישבו בגטו לודז 'וביכו את חורבן ירושלים'".
    [עדות יצחק הוברמן, איו"ש O.3/10614]


    הדפסה

    חזרה לתחילת העמוד
    Claims Conference
    © כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016