זכור - אמונה בימי השואה


  • ממדף הספרים
    בשביל הזיכרון – סדרה חדשה, 24 (תמוז תשע"ו), החינוך היהודי באירופה ערב תקופת השואה ובשואה, ביה"ס הבין-לאומי להוראת השואה, יד ושם.

    8/5/2016

  • עדויות
    כבוד המת בשואה

    8/5/2016

  • תמונה ד'
    מסע לוויה בגרודנה

    8/5/2016

  • תמונה ג'
    תפילת אשכבה בגטו וארשה

    8/5/2016

  • תמונה ב'
    לוויה בגטו לודז'

    8/5/2016

  • חודש אב-אלול תשע"ו - כבוד המת בשואה


      "אלא ט"ו באב מאי היא... רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה 'הטוב והמטיב' – הטוב שלא הסריחו, והמטיב שנתנו לקבורה".
      (תלמוד בבלי, תענית, דף לא ע"א)

    • תמונה א'
      מסע לוויה בגטו וארשה 1941

      8/5/2016

    עדויות
    הרב ריכרד פדר, טרזינשטט
    עבודתנו הקשה ביותר הייתה לשמש בלוויות. גופות הנפטרים נרחצו היטב על ידי אנשים שהיו מיומנים בנהלים אלה. בפקודת הגרמנים נאסר לשים בקבר אריג מכל סוג שהוא, לכן השתמשו בתכריכי נייר, בהם עטפנו את הנפטרים לפני שהושמו בארונות מעץ.
    טקסי הלוויות היו כדלקמן: הייתי מקבל הנחיות ממשרדו של הרב הראשי, שעלי לשמש יחד עם חזן בלוויה. מסע הלוויה יצא משער הקסרקטין מגדבורג. עגלת המתים הייתה רתומה לשני סוסים, ואליה התלוו שישה עד שמונה אנשים בבגדי עבודה. את ארונות המתים מצאנו על ערמה בחצר, כשהמתאבלים סביבם. החזן היה פותח בתפילת 'יושב בסתר עליון'. אני נשאתי מילים מספר מעל ארונות המתים ואנשים העמיסו אותם על העגלה. לקרובי המשפחה הותר להתלוות רק עד שערי העיר. אנו המשכנו עד שערי הקסרקטין ורכלאבי, מקום משכנו של בית החולים הגדול, שם היה המספר הרב ביותר של מתים. שם חזרנו על הטקס והמשכנו לשער קסרקטין דרזדן.
    [בעקבותיהם – המדריך למטייל בטרזין, עמ' 36-38]

    הנחיות הרב רוברט סומר, טולוז 1944
    במקרה של מוות, הוראות הדת היהודית כדלהלן: א. בשום פנים ואופן אין לקבור יהודי בשבת; ב. הגופה אינה צריכה להיות מלובשת בחליפה לגבר או שמלה לאשה, אלא בכתונת רחבה מבד לבן. באם אין אפשרות לתפור כתונת כזו, יש להלביש את הנפטר בחולצה וסדין שיעטפו אותו לגמרי; יש להודיע מיידית לרב הקהילה הקרובה, על מנת שיוכל להיות במקום בעת ההלוויה ולהגיד את התפילות...; ד. בשום פנים ואופן אין להניח על הארון או על המצבה סמל של דת אחרת.
    [נריה גוטל, "יהדות צרפת בשואה: התמודדות הלכתית אמונית", הצפה (ו' טבת תשס"ו), מוסף סופרים וספרים, עמ' 11]

    שרה ביינהורן, אושוויץ
    תפקיד נוסף של בנות המרפאה היה פינוי גופות חברותיהן. הן היו מודעות להיותן ה"חברא קדישא" במקום הנורא הזה, וכשהכאב חרוט על פניהן ודמעתן עצורה בעיניהן, היו גוררות את הגופות לכיוון השער, ממלמלות בלי הפסק את מילות הקדיש: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא..."
    [שרה ביינהורן, עלים שעלו מן האפר, עמ' 161-162]




    הדפסה

    חזרה לתחילת העמוד
    Claims Conference
    © כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016