זכור - אמונה בימי השואה


  • מן המחקר
    ג'וינט והחינוך האורתודוקסי בווילנה בראשית מלחמת העולם השנייה

    11/1/2016

  • עדויות
    הגנה על ערכי היהדות בגרמניה הנאצית

    11/1/2016

  • תמונה ב'
    בית הכנסת שנהרס בליל הבדולח, קורבך, גרמניה, תרצ"ח - 1938

    11/1/2016

  • חודש חשון תשע"ז - הגנה על ערכי היהדות בגרמניה הנאצית


    עדויות
    מקור א
    קטעי תלמוד וזוהר שלא הובנו כראוי – או שפורשו שלא כהלכה: דברים להבהרה בשורותינו אנו

    הקדמה

    בזמן העתיק, כשבאה צרה על ישראל – כך מסופר בתלמוד במסכת תענית – הוציאו את ארון הקודש לרחובה של עיר, כדי לומר ע"י כך:"כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעווננו". היו מפזרים אפר על ארון הקודש, פעולה סמלית, הקב"ה בעצמו כביכול מתאבל, לבוש שק ואפר, יחד עם עמו, "עמו אנכי בצרה"
    בכל הדברים הקשים, הבאים עלינו, המזעזע ביותר הוא, שארון קדשנו נגרר לרחובה של עיר, לשוק, לזירת המאבק הפוליטי ומסמכינו הקדושים, מרכז כל חיינו, משמשים נגדנו והופכים לעלילות. מה נוכל לעשות כנגד כל זה?
    כאשר פרצה שריפה בעיירה, היו אנשים אמיצים נכנסים, תוך סיכון חייהם לתוך בית הכנסת, על מנת להציל את ספרי התורה מהשריפה. ואנחנו – האם אין עלינו להציל את הגווילים הקדושים מתוך הבית הבוער?
    אנו נהנים במדינה החדשה מחופש דתי מוחלט, בהרבה מקרים (כמו בעניין ההליכה לבית הספר בשבת), אפילו מקילים עלינו לקיים את דתנו, פה ושם ממש מפנים אותנו אל "ביתנו הדתי". לכן מותר לנו לקוות, ולחשוף ללא מורא את מקורות דתנו, אשר מצדדים שונים מנסים לטנף ולקבור. וחובתנו זו מוטלת עלינו אפילו רק להבהרתנו כלפי עצמנו, כדי שנוכל לומר לילדינו: זאת אין לפרש כך, אלא כך, ודבר זה אין פרושו כך, אלא אחר לגמרי, ומה ש"נלמד" מקטע זה לא כתוב בו, אלא ההיפך מכך הוא הפירוש הפשוט והעמוק של האמור.
    דבר זה הינו קל ומועיל, בייחוד כאשר בכל אותן עלילות אין מדובר בהמצאות חדשות, אלא בעניינים ישנים נושנים, שאפשר למצוא כבר אצל הפולמיקה של אפיון ובאפולוגטיקה של פילון בזמן היווני העתיק, חומר ה"נמכר" שוב ושוב בכל מיני צורות, לאורך ימי הביניים ועד לעת החדשה. הדברים הופרכו אלפי פעמים! אך מי מכיר את ההפרכות, מי מאזין למחאות העם היהודי?

    II. מעט היסטוריה

    אם נסתכל על השלבים השונים של המערכה נגד הסיפרות שלנו, כלומר נגד הקב"ה, הרי מופיעים שלושה שמות מתוך השיכחה: יעקב פפרקורן, אנדיראס איזנמנגר ורוהלינג. בהפסקות של כמאתים שנה שוב ושוב עולה משחית כזה מהעולם התחתון על מנת לנהל את המבצע השטני הזה. בין לבין כמובן פעילים כל השונאים והמחרים אחריהם, שעליהם אין אנו מדברים. ארנולד צוייג, במחזה שלו :"שליחות סמאל" , הממחיז את הרדיפות ועלילות הדם של טיסה אסלר, מציג את סמאל – השטן – בדמות פפרקורן. יפה עשה. מאז ועד עתה, יש לשטן, ההולך על הרגליים הקצרות של השקר נגד התורה היהודית, אותן הפנים. פפרקורן, אייזנמנגר ורוהלינג הם הנביאים, ספריהם הם הקלסיקה של האנטישמיות האדירה של כל הזמנים.
    יעקב פפרקורן חולש על תחילת המאה השש עשרה. יהודי ממוצא נמוך ביותר, הוא נכלא בבית הסוהר בגלל פריצה. שם הוא מגלה, שהיהדות אינה דת טובה, ובהמשך ובהתאם למשלח ידו ה"נאצל" הוא מתמקד כעת בפריצה לקודשי היהדות. בשנת 1505 הוא מתנצר והופך מלשין בתשלום אצל הדומיניקנים, שהשתדלו באותה עת להנהיג בגרמניה את האינקוויזיציה, בדוגמת ספרד. הוא מספק להם חומר ומיד לאחר כך מופיע ספר היסוד שלו, בשם "ראי היהודים", שנשאר עד היום ה"תנ"ך" של כל האידאולוגיה האנשטישמית ואוצר בלתי נדלה של זיופים של קטעי מקרא ותלמוד. מאחר שידוע שהוא עצמו היה בור ועם הארץ, כנראה היו לו עוזרים, אך גם הם לא הראו ידע רב ומלבד הכוונות השטניות הכל ללא בסיס. אצל פפרקורן אף פעם אין יודעים, מה הריץ אותו יותר, הרצון הדימוני שלו, ל"סדר" את המזמינים שלו, או לחסל את בני דתו הקודמת. כאשר הוא טוען ב"ראי היהודים" שלו, שהיהודים מתפללים אל תרנגול (בעת ה"כפרות") ואוכלים אותו אחר כך, או כאשר הוא מפרש את המאמר "מצוה לשתות יין אדום" בליל הסדר ובמקום אדום הוא פשוט כותב אדום בסגול ומרמז בכך על דם נוצרים, הרי מתעורר הרושם שהוא רוצה לעשות צחוק מהדומיניקנים, תמורת כסף טוב. אך הצחוק הזה היה קטלני עבורנו, ולא נוכל למנות את כל הרדיפות והרציחות שבוגד זה גרם להם על ידי זיופי המסמכים שלו. ואם עוד היום אנו קוראים בעיתון "היהודי טובל בליל הסדר את אצבעו ביין מעורב בדם ואומר דם, צפרדע, כינין, הרי גם "ידע" זה מקורו גם כן מפפרקורן. כך – דרך מפרשים רבים אחרים – הפכה המכה השלישית ל"כינין" (Chinin)היה זה נוכרי, הזכור לטוב אצלנו, שהתעמת עם הטענות ההזויות של הכופר, שמו יוהן רויכלין אחד השותפים הטובים של מרתין לותר, ופפרקורן כתב כתבי פלסתר נגד "רויכלין הכופר".

    פפרקורן מגיע גם לפרנקפורט, ולא בידיים ריקות. יש בידו צו מן הקיסר, לאסוף את כל הספרים היהודיים והתלמודיים ולשרוף אותם. באפריל 1510 הוא בא לפרנקפורט, ולא קיבלו אותו בכבוד ברחוב היהודים. בקור רוח, כפי שיהודי פרנקפורט היו באותה עת, הם הסתכלו בצו ואמרו לו: לאט לך! היו להם קשרים טובים, והצליחו לקבל דחיה. בינתיים התערב החשמן מקלן, אוריאל מגמיננן, לטובת היהודים והקיסר מקסימיליאן הורה לועדה של פרופסורים מהאוניברסיטה לבחון את העניין. ושוב היה זה רויכלין, שהכיר היטב את הספרות היהודית, שהכריע את הכף. ספרי הקודש המאויימים שוחררו ובכך גם החלה מפלתו של פפרקורן.

    מסוג אחר לגמרי היה א י י ז נ מ נ ג ר – מאתים שנה לאחר מכן. הוא היה תיאולוג בעל ידע עצום, אבל אויב מושבע של היהודים, שפעל נגדנו כאן ובהיידלברג, בעזרת מלשינים יהודיים בערך סביב שנת 1700 בעת שריפות הגטו בפרנקפורט. אין דרך לקבוע מנין נבעה שנאתו את היהודים, יתכן שבגלל כשלון נסיונות המיסיון שלו. נאמר עליו שהוא גם כן "טורף" קתולים חריף. הוא למד תלמוד בעיקר אצל איש קבלה צעיר מפרנקפורט בשם הרב דוד גרינהוט, אולי בתירוץ, שרצונו להתגייר. ספרו העיקרי, "יהדות ללא מסווה" מלא ארס ומרורים, מקבץ כל הקטעים במקרא ובתלמוד, מהם הוא קרא, כביכול, שנאה נגד הנצרות. בפרנקפורט הכירו בסכנה שבחומר קריאה כזה, ושמואל אופנהיימר ועוד יהודים נשואי פנים של התקופה, השתדלו למנוע את ההדפסה. בתחילה היה נראה, שזה עניין של כסף והחל משא ומתן לא מכובד בעניין. הוא דרש 12,000 פלורינים, הציעו לו 3,000 , אך לפני שהושגה פשרה, מת אייזנמנגר באופן פתאומי משבץ. אחרי שנים אחדות בכל זאת הותר הספר לדפוס, והוא היום – בדיוק כמו הספר של פפרקורן – ספר יסוד לאנטישמיות. העובדה, שבפרנקפורט ע"נ מיין אין אומרים קדיש אחרי תפילת עלינו, גם זה מעשה אייזמנגר, ועל כך יש רשומות גדולות בארכיון פרידריך וילהלם השני בברלין. מדובר במשפט, שכבר אינו מופיע בסידורי התפילה שלנו, שהובן לגמרי לא נכון. כך אנו רואים, שדווקא תפילה זו עם תקוות האנושות, שהיא לגמרי בסגנון "ובכן תן פחדך" מראה לנו את הזמן, בה יכירו כל בני האדם בקב"ה, דווקא תפילה זו הופכת לטענה ועלילה נגדנו.

    על ר ו ה ל י נ ג, שהשתולל באוסטריה סביב שנת 1880, נוכל לעבור בקצרה. אין בו שום דבר מקורי, פרט אולי לשמו, שנשמע כמעט סימלי.
    (המילה roh בגרמנית פירושה "גס" והשם מתורגם, איפוא: "גס רוח" א.ו.) הוא העתק של פפרקורן ואייזנמנגר וחוץ מזה דמגוג חסר מעצורים, היודע לנצל את כל הזיופים הללו לצורך המאבק הפוליטי. מי שעמד נגדו בהצלחה הוא הציר היהודי ד"ר בלוך, שמעניין מאד כיום לקרוא את זיכרונותיו. כמוהו הרמן ש ט ר א ק, שבפומבי האשים אותו בשבועת שווא, מבלי שהיה צריך לעמוד למשפט על כך.

    את שלושת השמות האלה עלינו להעלות מנבכי השכחה, על מנת להבין את השפה שמדברים ההולכים אחריהם מאז ועד היום.

    ההאשמות והזמתן

    תמיד אלה אותן האשמות, מאז פפרקורן, אייזנמנגר ורוהלינג; בעיקר שלוש נקודות:

    1. אלקי ישראל הוא א-ל נקמות.
    2. זלזול ושלילת הצדקה של העכו"ם, ביטוי, ממנו מבינים, כביכול, לפי התורה היהודית את שאינם יהודים.
    3. עלילת הדם.

    לסעיף הראשון ייאמר בקצרה, שאין דבר כזה "אלקים יהודי". אלקי ישראל הוא רק אלקי ישראל, כל עוד עמי הארץ האחרים לא הכירו בו. נבואת נביאינו היא, שזה יקרה בקרוב, ותפילת תפילתנו והתקוות שנות אלפים של נפשנו. דווקא בכך, שהוא נקרא א-ל נקמות, סותרים אנו את הטענה, שהוא מצווה לנו לנקום. הרי אנחנו אומרים לנקמה היא לה' "לי נקם ושילם" ואנו אומרים בכך, שלא יאה לנו כבני אדם לחשוב על נקמה ובודאי לא לבצע אותה. תפילותינו מבטאות את התקווה, שהרשע ייעלם, והרשעים מנוצחים בכך, שהם פונים אל הטוב.

    שתי ההאשמות האחרות מביאות אותנו ישירות אל זירת הקרב, אליה מוליכה אותנו ההוצאה המיוחדת של ה"שטירמר" עם מבול ההאשמות הישנות-חדשות
    נרחיק לכת, אם נתייחס לכל פרצי השנאה הזאת כולם. רק הבהרות אחדות אנו חייבים לעצמנו, לילדינו, ולכל אלה שהמקורות הללו חסומים בפניהם, והשואלים היום בבעתה וחסרי אונים: " האם יתכן שכל זה המצאה פרועה?
    1. "היהודים נקראים אדם, לא יהודים אינם נקראים אדם, אלא בהמה"
    (תלמוד ב"מ דף 114 ע"ב)
    החלק הראשון של המובאה מופיע בקטע התלמוד הנידון. באופן מילולי כתוב שם: "אתם קרוים אדם ולא אוה"ע וגו'" על ב ה מ ה אין התלמוד יכול לדבר בהקשר זה, כי המאמר מסתמך על פסוק ביחזקאל לד "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" אם באותה נשימה נקרא ישראל "צאן מרעיתי" ו"אדם", לא יתכן להבין "אדם" בניגוד ל"בהמה". נוסף לכך, בשלושה מקומות מדבר התלמוד על תפישה הפוכה, כאשר ביחס לפסוק: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" נאמר:" כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם מלמד שאפילו נכרי (ממזר) ועוסק בתורה ה"ה ככהן גדול"
    כלומר: מאחר שלא נאמר כאן אדם, אלא האדם, יצא מכך שאפילו נכרי, אפילו ממזר, כשהוא לומד תורה באופן מעמיק, יכול להגיע לדרגה המוסרית והרעיונית של כהן גדול. (ראה תלמוד סנהד' דף נט, בבא קמא, לח ועבודה זרה 3.) בכך ברור לכל המכיר אמרות תלמודיות שלא מדובר כאן על עמדת יתרון של היהודי, אלא שפשוט נאמר שכאשר מדובר בתורה על "אדם" (ללא הא הידיעה) מתכוונים לסוג מסויים של בני אדם, היינו לעם ישראל , בדיוק כמו שהרומאים, כשמדברים על urbs (עיר) הכוונה לא לכל עיר, אלא דוקא לרומא. לעומת זה כאשר כתוב "האדם" מתיחס הדבר לערך הייחודי של כל אדם, יהודי או אינו יהודי. לא היתה, איפוא, שום סיבה ל"הוסיף" למאמר תלמודי זה את התוספת על הבהמה.

    2. העכו"ם דומה לכלב. והתורה מלמדת שיש לכבד את הכלב יותר מאשר את העכו"ם" פירוש רש"י לשמות כב ל.
    כאשר פותחים את רש"י בפרשת משפטים, נקבל את התמונה הבאה. נאמר בפסוק:" ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו"
    ורש"י לפסוק:"אם אתם קדושים מובדלים משקוצי נבלות הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי". בהמשך בטכסט: "לכלב תשליכון אותו , ועל כך רש"י: "ללמדך שהכלב נכבד ממנו" ללמדך שיותר חשוב לתת זאת לכלב מאשר לו – מאשר למי? כנראה למי שאינו נחשב שייך ל"אנשי קודש" על פי הפירוש הקודם, ואין הבדל בין אם הוא יהודי או נכרי. בכל אופן הבהמה חסרת הישע זקוקה לתמיכתנו יותר מאשר אדם הדואג לעצמו. וכאן נוספת עוד הערה:" ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי', שנא' לא יחרץ כלב לשונו" הרי נאמר על הכלבים, שלא חרצו לשונם כלפי ישראל כשיצאו ממצרים, ועל כך יקבלו את שכרם עם הבשר הזה"
    זאת ולא כל דבר אחר ניתן לקרא בטכסט זה ובפירוש רש"י הנ"ל: לכל בריה, גם לכלב מובטח שכר ללא קיפוח מהקב"ה אמנם, האדם הירוד מוסרית, ולא חשוב ה מוצאו, נחשב מתחת למדרגת הבהמה.
    יש להעיר עוד, שפירוש רש"י זה מהווה מובאה מהמכילתא. אין אנחנו יכולים לדעת היום, למה היתה הכוונה, כאשר דיברו במכילתא, תקופה שעדיין לא הכירה נוצרים ונצרות, כאשר דיברו על נכרי. אך דבר אחד ברור כשמש: גם לנכרי, שכנראה היה אחד מעובדי האלילים הירודים ביותר – שהגיע עד לדרגת בהמה – גם לו רצו לעזור על ידי העברת המאכלים האסורים ליהודים אליו. ומכך רוצים ליצור עלילה נגד היהדות, כאילו רק ביהודים היא רואה בני אדם?

    3. טוענים שבמדרש תלפיות, בילקוט ראובני והשל"ה נקרא הנכרי פעמים רבות כ"בהמה בדמות אדם" אך בכל המקרים האלה לא מדובר אף פעם על נכרים, עכו"ם או נכרים, אלא על "רשעים" ובאלה תמיד הכוונה ל"רשעי ישראל". ובאשר ל"דמות האדם" הרי כאן מתבטאת תקוותנו האחרונה של תשובת הרשעים שיכירו יום אחד את התחייבותם בהיותם ברואים בצלם אלקים. הרי הם, כמו כולנו, נבראו על ידי אלקים ונושאים את צלם אלקים על פניהם.

    4. "האוכל בחברת נוכרי, כאילו הוא אוכל עם בהמה. תוספות יבמות 94ב." בעמוד הנזכר בתלמוד יבמות אין אפילו זכר לטענה הנזכרת. לא ברש"י ולא בתוספות למקום אין מילה אחת שאפשר לייחס אותה לטענה זו, או שתתאים בכלל לקשר של החומר המופיע שם. דבר מה אחר כתוב במסכת קידושין, דף מ, היינו "האוכל בשוק דומה לכלב". מי שאוכל ברחוב, דומה לכלב. אכילה היא דבר המשותף לנו ולבעלי החיים, אך לנו היתרון, שאנו יכולים לעדן את ארוחתנו על ידי אכילה בשולחן המשפחתי האנושי. היהדות מקדשת את שולחן האכילה היהודי לדרגת מזבח. מי שמוותר על יתרונות אנושיים אלה ואוכל את ארוחתו ללא בושה ברחוב, מוותר בכך – בין אם הוא יהודי או אינו יהודי – במידה מסויימת על כבודו כאדם. שום דבר אחר אי אפשר לקרא מתוך המקור התלמודי הנ"ל, גם עם הרצון הטוב או הרע ביותר.

    [...]5."כל יהודי, השופך דם נוכרי, כאילו הוא מקריב לקב"ה" תלמוד במדבר רבא כא ג וילקוט סעיף 772."
    תלמוד רבא אינו קיים ולילקוט אין סעיפים. אם הכוונה להערכת המדרש על מעשה פינחס, הרי יש להעיר, שחרבו של פינחס פגעה ביהודי, הנשיא זמרי. אולם כדאי לעיין בהמשך המובאה במדרש רבא במדבר, כא, בהקשר שלה,ומתגלה לעינינו תמונה של תקווה עולמית יהודית, שבאמת אין לנו להתבייש בה. אנו קוראים שם, מילולית:" בעוה"ז אתם מקריבים לפני לחם הפנים וקרבנות לעוה"ב אני אערוך לכם שולחן גדול ןיהי' אוה"ע רואים ובושים שנ' " תערוך לפני שולחן נגד צוררי" בהקשר זה מדובר על שבעים הפרים שמקריבים ישראל לה' בחג הסוכות לכפרת וטובת שבעים אומות העולם . אנחה פורצת מן המילים: תחת אהבתי ישטנוני. כל שישראל, המאוכזבים, אך לא חסרי תקוה, פונים שוב מאומות העולם אל אביהם שבשמים. ביום השמיני עם ישראל שוב לבדו עם אלוקיו על ידי קרבן אחד "ביום השמיני עצרת תהיה לכם"
    אם נתעלם ממדרש זה, ששומעים מתוכו את נפש העם בין פחד לתקוה, הרי נתעלם מהתוכן המחייב חיים שבו. אנו מלאי תקוה עבור כולם ונהרות שנאה אנו מקבלים שוב ושוב בתמורה, כך שלבסוף נשאר לנו מפלט אחד, אצל הקב"ה.ומה דבר העמים שיבושו?? מדובר בעובדי אלילים, המציקים לישראל (רק על כאלה יכול היה המדרש לחשוב) שיתביישו על מעשיהם, בעת שיערוך הקב"ה את שולחנו, ולא יהיו נתונים לאבדון. ומתוך הבושה תיסלל הדרך אל ה', ששבעים הפרים היו אמורים כבר להוליך אליה. שום נקמה אחרת לא רצה עם ישראל מאויביו העכו"ם, רק בושה וחזרה בתשובה.
    איזו מידה של חוסר הבנה לדרך החשיבה והכתיבה היהודית יש בה כדי לקרוא מתוך מדרש זה שישראל אינה מקריבה עבור העמים אלא היתה רוצה להקריב את העמים עצמם על מזבח ה'!

    IV. עלילת הדם

    מכאן יש רק עוד צעד אחד עד לחמורה והמסוכנת ביותר מכל הטענות – היא ע ל י ל ת ה ד ם.
    מדהים, שאנחנו, הם של הר סיני, העם של "לא תרצח" , העם שכבר בתולדות בריאתו מלמדים "שופך דם האדם וכו'" , המולח את הבשר שלו, הזורק את הביצה שיש בה טיפת דם – שאנו, עלינו להתנצל ולהוכיח, שאין אנו שופכים דם ואוכלים אותו, ושהא-ל אינו דורש מאיתנו קורבנות אדם. עלילת הדם היא ישנה נושנה, ואפילו לא נולדה בתולדות היהודים. הרומאים הם שהעלילו כך על הנוצרים הראשונים. על פי רמבך טענו הקתולים בצרפת על הפרוטסטנטים, ולהיפך, באנגליה הפרוטסטנטים על הקתולים, שהם משתמשים בדם לצורך הפולחן שלהם. בשנת 1892 הביאה עלילת הדם בסין לרצח נוצרים ולמסע הענישה הידוע נגד סין. תמיד היה זה החלק החלש של האוכלוסיה, בגלל עצם ה"חטא" של קיומו, שנגדו העלילו את עלילות הדם והאשמות רצח עבור הפולחן. מה הועילו אז פקודות הקיסר והבולות האפיפיוריות? משקלה של עדות בוגד או הודאה שהושגה בעינויים היה רב יותר. רק שלא נחשוב שעדויות או הודאות כאלו רבות כל כך. מ כי רי ם אחדות מעטות, אך אלפים אלמונים סירבו לקנות את חייהם בעדות שקר נגד החברה שלהם. ואפילו הבוגדים לא היו כולם פפרקורנים, שירדו לדרגה נמוכה כזו שיתנקמו כך בחברתם הקודמת. לא ידוע במידה מספקת, שהקיסר פרידריך קרא בשנת 1235 בפולדה לאסיפה של יהודים שהמירו את דתם, כדי שאלה יתנו הערכה על עלילות הדם נגד היהודים. תוצאת האסיפה, שנרשמה בפרוטוקול שנשמר, היא עדות לרוח הצדק הקיסרי. באופן מילולי נאמר שם:
    "באופן מצפוני על כן חשבנו, שלא נמצא דרך יעילה יותר לטפל בעלילה המסתורית הזו נגד היהודים, מאשר להיעזר ביהודים שהתנצרו, ושמהם יש להניח, שלא ישתיקו עובדות מפלילות את היהודים, את התורה או את כל הברית הישנה. אמנם חקרנו כמה כתבים חשובים בעצמנו, ומצפוננו אמר לנו, שסביר להניח את חפות היהודים. שאך רצינו לעשות צדק הן עם העם הפשוט והן עם החוק ולכן החלטנו החלטה עצמאית ראויה עם כל הנסיכים, האדונים, והנזירים, ושלחנו שליחים אל כל המלכים של ארצות המערב וקראנו אלינו מספר גדול של מומרים הבקיאים בחוקי היהדות. נתנו להם כאן, בחצרנו, די זמן, כדי לחקור את האמת בעניין זה, לבדוק את העניין באופן יסודי ולהסביר למצפוננו, האם הם יודעים דבר מה על השקיקה היהודית לדם אדם, אשר תוכל לתת ליהודים אלה עילה לפשעים הנזכרים. פרסמנו את עדותם וממנה מתקבל הדבר הבא: לא בברית הישנה ולא בברית החדשה יש למצוא עדות לכך, שהיהודים צמאים לדם אדם. להיפך, הם נשמרים מלהיטמא בכל סוג של דם. זה מתקבל מהספר שבעברית נקרא "בראשית" ובהתאם לתורת משה מחוקי היהודים, הנקראים בעברית "תלמילות" (תלמוד) . יש גם כן סבירות גבוהה, שאלה, שאפילו דם חיות המותרות להם אסור להם, לא יהיו צמאים לדם אדם. נגד טענה זו מדברת המפלצתיות שלה, חוסר הטבעיות שלה והרגש האנושי הטבעי, אשר מראים היהודים גם כלפי הנוצרים. לא סביר גם כן שהם (היהודים) יסכנו את חייהם ואת רכושם בגלל כוונה כזו. על כן הצהרנו, על פי הצהרת המלכים, שיהודי פולדה ושאר יהודי גרמניה חפים לגמרי מאשמה וחשד נבזי כזה. לכן אנו אוסרים במסמך זה לכל אדם, יהא זה איש דת או חילוני, גבוה או שפל, אזרח או מי שלא יהיה, לחשוד ביהודים לאלה בשום צורה שהיא ולטעון נגדם בשום צורה. יידע כל אדם, שכפי שמתכבד האדון בעבדיו, הרי מי שמתייחס כלפי היהודים עבדינו, בצורה נאותה, מכבדים אותנו בכך, ואלה שיעיזו להתנגד לתוכן מסמך זה, מבזים בזה את מלכותנו".
    מכל זאת אינם יודעים הטוענים נגדנו ולא כלום, באשר התעניינו רק בתיקי התביעה ולא התעניינו כלל במהלך המשפטים ותוצאותיהם. ב-131 המקרים, שמצטט ה"שטירמר" משנת 200 לפה"ס ועד להווה, מדובר במקרים של העת העתיקה בסיפורי מעשיות אומללים של הטרום-היסטוריה, בימי הביניים בהודאות שהתקבלו עקב עינויים ולבסוף במשפטים מן הזמן החדש, שבכולם זוכו הנאשמים, במידה ובית המשפט לא היה מושפע מהכוח השטני של הרחוב, כמו למשל ב-Tisza Eslar ו-Polna.
    חוקר התלמוד העוסק באנטישמיות החדשה של עלילת הדם הוא אריך בישוף, פרופסור לתיאולוגיה בלייפציג. איש מוזר, אשר התפתח מ"שאול" ל"פאולוס". הוא היה זה, שהגדיר בשעתו את פירושי הזוהר של רוהלינג כ"שגעון", אך הוא גם זה, שהיום דוגל בעצמו באותן עלילות ישנות ומעלה אותן בספרו "הדם בספרות ובמנהג היהודיים", שהופיע בשנת 1929. כנראה מדובר כאן גם בתיסכול, על שספריו הבלתי מקצועיים על הקבלה, שהופיעו לפני עשרים שנה, לא זכו להכרה בקרב היהודים. אך נתבונן לרגע באחדות מהוכחותיו:
    בספר במדבר, פרק כ"ג, פסוק כד, אנו קוראים:
    "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה" כ א ן, לטענתו, כתוב על שתיית דם בתורה היהודית! אך מי שמכיר את הסגנון התנכ"י אפילו רק באופן שטחי, יודע, שמדובר כאן באכילה ושתיית הדם של ה ל ב י א, המובא כאן כמשל. אגב, משל זה אין מקורו אצל משה, או חכם יהודי, אלא של חבר לדעה של כל אותם האנשים הרוצים להעליל עלינו, מאז ימי הביניים ועד היום, הוא
    ב ל ע ם. אך אפילו הוא אף פעם לא היה חושב על עלילת דם.
    עוד: ב"יורה דעה" מופיעה ההוראה, שיש ליטול ידיים בלי ברכה, כאשר אוכלים ירקות, שבאו במגע עם נוזלים מסוימים. מדובר בשבעה נוזלים, אשר לצורך מנמוטכניקה מצוינים במילים "יד שחט דם" היינו יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים.
    כיצד נכנס כאן הדם? פשוט מפני שמקורן של אותן מילים מזכירות הוא במקום אחר לגמרי, בתחום של "הכשר לקבל טומאה" (של ירקות, עקב מגע בנוזלים) ופשוט השתמשו בהן גם לעניין שלנו. בישוף מפרש את הדברים כך, כאילו היו רגילים לאכול נוזלים אלה כתוספת ללחם, או ירקות. בין הנוזלים יש גם טל, ומי כבר שמע, שאוכלים טל כתוספת לאוכל?
    וכעת לאותו מקור בזוהר, אשר אותו בישוף תיקן אותו קודם לכן כנגד הסילופים, וכעת משתמש בו כדי לספק ל"הוצאה המיוחדת" (של השטירמר) את שיא האוסף שלה.המקור מתוך "תיקוני זהר" מצולם במקור העברי באותו עיתון, ומוגשת אפילו בצורה נכונה. מדובר בהוראה: "שחיטה כשרה בזרים". מי אינו יודע מה פירוש הוראה זו? עיקר הקרבן מתחיל בהזאת הדם, כך שההקדמה לקרבן, בשחיטה, מותרת ל"זר", כלומר למי שא י נ ו כ ה ן. לכך מוסיף הזהר את ההערה, שגם בני אדם משכבת השכלה נמוכה – בני נשא דדמיין לבעירין -, כלומר כאלה, שאינם לומדי תורה, צריכים להתקרב אל הקב"ה בקרבן ותפילה "צריך למעבד בהו קרבנין וצלותהון דיתקריבו להקב"ה" "ואם יעשו כן ועומדים במבחנים אלה, הרי זה כאילו הקריבו את עצמם לה'." איתחזי כאלו וזבחת עליו את עולותיך וכו. וזה יציל אותם ממלאך המוות, כפי שנאמר בתהלים "אדם ובהמה תושיע ה'. אבל אותם שמעשיהם הם כבהמות בשדה, האוכלים בלא תפילה, מותם הוא כמות הבהמה בשדה על ידי מלאך המוות וכו".

    מה פירוש כל זאת? שהקב"ה אינו מוותר על שום נפש אדם. ולא חשוב מעמדו, או שכלו או מלומדותו. הקב"ה רוצה ב ל ב, כך שכל אחד, גם מי שבא משפל החיים, יכול וצריך להתקרב אל הקב"ה, דרך תפילה וקרבן.

    ומה עושים מכך בישוף והמעלילים האחרים? התרגום הנכון של "זר" הוא: לא כהן, הדיוט. את זאת הם הופכים ל "לא יהודים" ומתרגמים, כאילו יש לקיים שחיטה בזרים, כלומר שחיטה של זרים. ואז מפרשים את הזוהר, כאילו כתוב שיש למסור את אותם "זרים" לידי היהודים לקרבן. על החלק האחרון של המקור, שמתוכו מוכח, שכל הפירוש הזה הוא הבל גמור, עליו פשוט מ ד ל ג י ם.
    סוף דבר והתראה:
    דוגמאות מעטות אלו מספיקות. ישאלו אותנו: למה לנו כל זאת? הרי לנו הבהרות אלו אינן נחוצות, והאחרים אינם מקשיבים להן. אך עלינו לחשוב כאן על עשרה הרוגי מלכות בסליחה הידועה "וכשהגיע למקום תפילין צוח בקול מר ליוצר נשמתו".
    אנו מקבלים דברים רבים בשקט, אך כעת כאשר מדובר בקדוש ביותר, "למקום תפילין" עלינו לזעוק בקול מר, כפי שעשה אותו הרוג מלכות; לא כדי למחות, אלא כקריאה אל עצמנו. הקב"ה קורא לנו על ידי גזירה קשה זו. "כלי צנוע הי, לנו וגו'" ואותו כלי נגרר לביב השפכים. איך זה קרה לנו? אולי מפני שהיה זה יותר מדיי "כלי צנוע", שלא השגחנו בו מספיק, מפני ש"תורה מונחת בקרן זווית" מפני שבמאה שנות התבוללות הסטנו את התורה ממרכז חיינו לקרן זווית והשארנו אותה שם ללא השגחה, כך שכעת ידיים זרות מוציאות אותה משם ומשתמשות בה נגדנו.

    אמנם, אנו שואלים את עצמנו, וכבר אמרנו זאת, הטענות הן עתיקות יומין, כך שגם דורות קודמים, שהיו ספוגי תורה, שהתורה היתה נשמת אפם, גם עליהם עברו ניסיונות אלה?

    בספרים עתיקים אנו קוראים על שני מיני ניסיונות ¸שה' ניסה את עמו למין האחד קוראים "ניסיון אברהם" ולשני, "ניסיון איוב" אברהם נקרא, ונשאל, אם הוא מוכן להקריב את האהוב עליו ביותר, או לא. היתה לו האפשרות לסרב להקריב את הקרבן, אך הוא אמר מיד: הנני. איוב, לעומתו, לא נשאל, נלקח ממנו הכל, הקרבן לא התבקש ממנו, אלא נגזר עליו. ספק גדול, אם היה עומד בניסיון כמו אברהם, בייחוד לאור התנצחותו עם הקב"ה מאוחר יותר.
    בימי הביניים היה ניסיון הקדושים ניסיון של אברהם. ה' קרא להם: אתם רוצים, או אינכם רוצים? עם שלוש טיפות של מים ונוסחת אמונהבמקום "שמע ישראל" הם יכלו להינצל מכל סכנות החיים שלהם. אך הם ענו בקול – כמו אברהם: "הנני"
    דורנו אינו ראוי לניסיון אברהם, מן הסתם גם אינו חזק מספיק לעמוד בו, לכן בא נ ס י ו ן א י ו ב, שאינו שואל, אינו דורש, אלא ג ו ז ר. עלינו להזדעזע, כאשר אנו חושבים על כך, איך היו רוב היהודים מגיבים בימינו על "ניסיון אברהם".
    כמה מהם היו ממהרים לברוח ולהיות "ארים", והיו מרגישים מועדפים ומאושרים? דוגמא קטנה אחת: עניין השחיטה. כמה עמדו לבסוף בניסיון הקטן בזה, שבעצם הוא שאלה כספית? אין אנו בשלים ל "נסיון אברהם", לכן אנו מקבלים את גורלו של איוב. אולם, מה בסופו של דבר המובן של גזירה אחרונה זו, הפוגעת לא בנו, אלא בנפשנו, בכתבי הקודש שלנו? זוהי תקיעת שופר: חזרה אל המקורות! לא מספיק, לאהוב את התורה – רק מפני שאחרים שונאים אותה. נחסוך לילדינו את הדרך העקיפה, ללמוד תורה דרך תרגומים וספרות אפולוגטית, אלא נוביל אותם אל המקורות עצמם, כדי שיבינו בדעתם שלהם, מה כתוב בהם. ואכן, אם ההתקפות האלו יתנו לנו את הדחף בכיוון זה, אזי נקבל את ההתקפות ככלי ביד האלוקית.
    סיפור קטן, שקראתי פעם בכתביו של סופר רוסי – הסיפור היה יכול להיכתב במדרש: אחים חולקים ירושה והקטן והחלש מביניהם מקבל את השדה הקטן והעלוב מכולם, דווקא מפני שהוא כה חלש וחסר ישע. והנה השדה הקטן הזה פורח ומתפתח ומוציא שתילים בעלי ריח נהדר. כעת מקנאים בו האחים וזורקים אבנים ולכלוך לתוך שדה אחיהם. כעת עליו לאסוף את האבנים ולסקל את השדה ותוך שהוא חופר ומנקה, נוצץ לפניו זהב. מתברר שאביהם הסתיר מטמון דווקא בשדה זה, והאח הקטן והחלש לא היה מוצא אותו, אם לא היו אחיו זורקים את האבנים ואת הלכלוך אל שדהו ומאלצים אותו בכך לחפור ולחפש...
    כאשר אנו מוכרחים לחפש, לחקור, לבחון לחפור ולנקות, נמצא גם אנו את המטמון שלנו, ורק אז נראה, איזה אור נובע ממנו. זה האור של נפשנו שלנו. נקשור את חיינו ואת חיי ילדינו לאור זה. זאת רוצה הקב"ה כשהוא שולח לנו את הגזירות הללו.
    ויהי רצון שמטמון זה יאיר לכולם, גם לבני האדם, אחינו, המנסים לקבור אותו. עם הפסוק שכה כשלו להבינו, אנו מבטאים את תקוותנו האחרונה:
    "יבושו וכו' וידעו כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ"

    [דער יזרעאליט, יוני 1934]

    מקור ב
    מאמרו של הרב יצחק אונא ממנהיים, "השחיטה מנקודת מבט הדת וההגנה על בלי החיים תיאור שווה לכל נפש"
    שאלת השחיטה היתה לאחרונה שוב לענין של פוליטיקה. המפלגות האנטישמיות מנצלות אותה כדי לרכוש את נציגי הארגונים להגנה על בעלי-החיים למאבק נגד היהדות. אלא גם האגודות להגנה על בעלי-החיים עצמן אינן נקיות ממוטיבים פוליטיים כאלה. שאם לא כן אי-אפשר להבין מה ראו לפעול במרץ כה רב למען איסור השחיטה, בעוד שהן נעדרות מרץ כזה נוכח תופעות אחרות שללא ספק יש בהן משום מעשי אכזריות חמורים בבעלי-חיים (צייד, מירוץ סוסים, אופנת הגברות). [...]

    1. השחיטה היא מצוה דתית מחייבת של היהדות, ולפיכך איסורה יביא את כל היהודים שומרי דת ומסורת לידי מצוקת מצפון חמורה.
    2. ההכנות לשחיטה, כשהן נעשות במומחיות מקצועית, אין בהן כל גרימת עינוי לבעלי-חיים. ההלכה עצמה דורשת את ביצוען המקצועי.
    3. השחיטה עצמה, לפי דעתם של מומחים מעולים, הריהי דרך המתה הומנית ביותר. חיתוך השחיטה אין בו כאב וגורם בעצמו להימום. התנועות שלאחר כך הם רפלכסים ללא תחושת כאב. גם המתנגדים היו צריכים להודות ע"פ היושר, שהשאלה לפחות שנויה במחלוקת רבה ולפיכך אין המדינה רשאית לאסור קיומה של מצוה, שהתקדשה כמסורת בת אלפי שנים של עדה דתית מוכרת.
    4. נקיטת אמצעי הימום קודם השחיטה אין לה הצדקה. בנוסף לכך לא קיימת צורת הימום שאין בה פגם מצד ההלכה ומצד ההיגיינה.

    מתוך: יצחק אונא, למען האחדות והייחוד, עמ' 163, 179




    הדפסה

    חזרה לתחילת העמוד
    Claims Conference
    © כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016