זכור - אמונה בימי השואה


  • מן המחקר
    משה פראגר, המרידה הנאצית בהסטוריה

    1/8/2017

  • מקורות
    השואה בהגות הדתית

    1/8/2017

  • תמונה ה'
    טקס אזכרה ליהודי קהילת פרוצ'ניק מייסטו שנרצחו בשואה. פולין.

    1/8/2017

  • תמונה ד'
    מצבת זיכרון לקרבנות טרנובז'ג דז'יקוב. גליציה, פולין.

    1/8/2017

  • תמונה ג'
    מצבה במחנה עקורים לזכר יהודי לובלין. טמפלהוף, גרמניה.

    1/8/2017

  • תמונה ב'
    ילדים מדליקים נרות זיכרון בבית קברות יהודי לאחר המלחמה. קרקוב, פולין.

    1/8/2017

  • חודש טבת תשע"ז - השואה בהגות הדתית


    מקורות
    הרב ראובן כץ, סבל ישראל וגאולתו
    "אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם". (ויקרא כ"ו, ג').
    רש"י במקום מפרש: "יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה". ויש להבין את הלימוד ולדעת מהי המשמעות של עמלים בתורה.
    באותה פרשה נאמר לאחר כך, "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם, אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים, ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות". (ויקרא כ"ו, ו'-י"ד). ורש"י במקום מפרש: "קוממיות בארץ זקופה".
    ובפירוש הפסוקים האלו וביאורם אנו מוצאים דברים נוקבים ומופלאים בילקוט [שמעוני]. "ואשבור מוטות עולכם, משלו משל למה הדבר דומה לבעל הבית שהיתה לו פרה חורשת והשאילה לאחר להיות חורש בה. והיה להאיש ההוא עשרה בנים זה בא וחורש וישב לו וזה בא וחורש וישב לו. והיתה המענה ארוכה ורבצה לה אותה פרה. נכנסו כל הפרות ואותה פרה לא נכנסה. וכשראה בעל הבית שלא נכנסה פרתו לא הספיק דעתו לקבל פיוס מיד קפץ ושבר העול ופסק את הסמלונין. כך ישראל באומות העולם שלטון בא ומשעבד והולך לו, בא שלטון אחר ומשעבד והולך לו. כשמגיע הקץ אין הקב"ה אומר לאומות העולם כך עשיתם לבני, אלא מיד משבר את העול ומקצץ את הסמלונין, שנאמר ה' צדיק קצץ עבות רשעים, דבר אחר בקומה זקופה שלא יהיו יראין מכל אדם".
    ובסופה של פרשה זו, שבה קבועה הברכה והקללה, נאמר: "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור" (ויקרא כ"ו, מ"ב). ורש"י במקום מביא את המדרש רבה, "ולמה לא נאמר זכירה ביצחק, אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח".
    בגמרא איתא: "לעולם זאת על ישראל, אמר רב גידל אמר רב זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן" (מנחות ק"י). ובתוספות במקום, "מדרשות חלוקין, ויש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים, ויש מי שאומר כבשים של אש. והיינו דאמרינן ב[תפילת]שמונה עשרה ב[ברכת] עבודה, ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון. ויש אומרים דקאי אדלעיל, והשב את העבודה לדביר ביתך ואישי ישראל". ודברי הגמרא על התוספות דורשים הסבר. מתי קאי [מוסבים] אשי ישראל על לעיל ומתי קאי לבסוף. וכן במה מוסברים דברי היש אומרים אם אלו הם נשמותיהן של צדיקים או כבשים של אש.
    וכדי להבין בהרחבה את המקומות הסתומים, נסביר בזה ענין יסוד על מיתת צדיקים והכפרה שהם נושאים לישראל. בפרשת שופטים נאמר: "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נותן לך לרשתה נפל בשדה לא נודע מי הכהו. ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל, וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, וענו ואמרו ידנו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו, כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם, ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה'". (דברים כ"א, א'-ט').
    בענין זה של עגלה ערופה וביעור דם הנקי נאמר במדרש, "ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל, ורוח הקודש למולם נענת, ואתה תבער דם הנקי כי תעשה הישר בעיני ה'". והדברים הם תמוהים ונעלמים, כי משמע שכאלו קיים דין ודברים בין זקני העיר ובין הקב"ה. בעוד שזקני העיר טוענים ואומרים לה', "ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל", הרי לעומתם עונה רוח הקודש ותולה את הקולר בישראל גופה, "ואתה תבער דם הנקי כי תעשה הישר בעיני ה'".
    וביסודה של פרשת עגלה ערופה יש בכלל להבהיר ולהסביר את המושג של "דם נקי". איזה דם נקרא נקי. כן יש להבין את משמעות המקרא, "ונכפר להם הדם". בעוד שלפי הפירוש המקובל צריך היה להאמר "ונכפר להם על הדם", שכן העגלה הערופה היא כפרה על הדם שנשפך, ולא שהדם גופא הוא הכפרה, כפי המשמעות הזו.
    כן ראוי לנו לעמוד על ביאור המשכו של הפסוק. "וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם ועינינו לא ראו, כפר לעמך ישראל". והקושיא היא ברורה. כיון שידינו לא שפכה את הדם ועינינו לא ראו, על מה איפוא צריכים כפרה. ועל זה השיבו ואמרו חז"ל: "עגלה ערופה באה על שפטרוהו את הנהרג בלא מזונות ובלא לויה". ואך כן פירוש הדברים כך הוא. הזקנים אומרים: אמנם "ידינו לא שפכה את הדם הזה", אבל "עינינו לא ראו". עינינו לא ראו מראש לשמור על חייו של הנהרג, כי לא נתנו לו מזונות ולויה, שעל ידם היה נמנע האסון. ומשום גרם הרציחה שהוסב מפני העלמת העין מן האורח, על זה מצווה התורה להביא עגלה ערופה ולכפר על הדם.
    וכדי להבין באופן מעמיק ומקיף את המשמעות של דם נקי, אסביר את הדבר באמצעות משל. בן מיוחס נסע למרחקים בעניני מסחר ובדרך חש בגופו. הרופאים שבדקוהו רשמו לו תרופות וקבעו לו סדרי הנהגה מיוחדים. והזהירו אותו, כי כל זמן שינהג לפי ההוראות אין לו לחשוש מאומה, ואלו אם יעבור על הציוויים הריהו צפוי לסכנת חיים. הבן שלא שמע להוראות נפל למשכב במחלה אנושה והיה זקוק לניתוח קשה. ההורים שהוזעקו קראו לרופאים מומחים שביצעו לו את הניתוח. כאשר הסכנה לא חלפה גם לאחר הניתוח, המריצה האם את הרופאים המומחים שידאגו לחיי בנה וכי הדם שנשפך בניתוח לא יהיה לחנם ולשוא. אולם המומחים השיבו והסבירו לה, כי עצם תפקידם נסתיים עם ביצוע הניתוח, ואלו מעתה ואילך אין מצב החולה תלוי אלא בו וברופאים הממונים על המשך טיפולו. אם יציית להוראות הרופאים המטפלים אז מובטח לו שיבריא לגמרי, ואם לאו עלול מצבו להסתבך ולהחמיר, וסכנת חיים תהיה נשקפת לו.
    ועתה נשוב וניטיב להבין את משמעות הפסוקים בעגלה ערופה. הקב"ה ציווה והורה את האדם איך לקבוע את ארחות חייו למען טובתו והצלחתו. "אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו לעשות אותם וישבתם לבטח בארצכם והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם ואם לא תשמעו לי, וכו'". ולהלן בפרשה זו נאמר: "כי ימצא חלל באדמה לא נודע מי הכהו". אם נמצא חלל באדמה, הרי דבר זה אינו מקרה שאין לו דבר עם המקום המסוים, אלא ברור שהמעשה קשור עם עצם המקום, ולכן צריכים האנשים הקרובים אל החלל לכפרה מרובה, אחרי שודאי לא שמרו את דרך ה' והתורה כפי המוטל. "ויצאו זקני העיר וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו". אכן האשמה היא במה ש"עינינו לא ראו". כי העינים היו צריכות לראות שלא לפטור את האורח בלי מזון ובלי לוויה. כיון שלא דאגנו לכתחילה לצרכו של האורח גרמנו שיפול חלל, ומשום כך חייבים בעגלה ערופה.
    אולם על קרבן עגלה הערופה שהזקנים מביאים, הם מתפללים ומתחננים כי הוא יתקבל ברצון, "ואל תתן דם נקי". נקי במובן זה הוא שהקרבן לא יהיה לחנם ולשוא, כפי מה שחז"ל קבעו את המושג מענין אחר, "כאדם האומר פלוני יצא נקי מנכסיו", היינו בלי כלום. כי אם הקרבן אינו נרצה הרי על ידי כך יוצא כי הדם נשפך לשוא. אולם על כך עונה רוח הקודש לעומתם ואומרת: "ואתה תבער דם הנקי". עד שאתם מבקשים ממני כי הכפרה תהיה מקובלת ורצויה כדי שהדם הנשפך לא יהיה לשוא, הרי מוטב כי תדאגו לתקן את הדרוש תיקון בכם ובקרבכם, כי האסון יצא בעטיית מעשיכם. החלל שנמצא באדמה אינו מקרה בעלמא שהיה יכול לקרות בכל מקום כשם שזה קרה בסביבתכם. אלא החלל שנמצא הוא תוצאה מלקוי מעשים של תושבי העיר. אנשי העיר הם הזקוקים לכפרה משום גרם הרציחה על ידי העלמת עין, ולכן "ואתה תבער דם הנקי". כדי שהדם לא יהיה נקי אין זה תלוי בה', אלא שהאדם עצמו חייב לעשות את הישר והטוב וממילא לא יארע כל פגע וכל תקלה בקרב עדת ישראל.

    ב.
    וביסוד זה של הדברים, כי כל קרבן וחלל מישראל הוא תוצאה של קלקלת המעשים של הצבור ומשום כך הקולר של האשמה תלוי בכל אחד ואחד, נבוא לכלל הבנה של כמה מקומות סתומים וכמוסים. רעיון זה מתגלם בנאמר: "מפני הרעה נאסף הצדיק", כי הצדיק נלקח מהעולם כדי לכפר על עוונות הדור. ובמשמעות של הרעיון הזה, אנו באים לידי הסברה של דברי הגמרא והתוספות אשר הבאנו אותם לעיל.
    "ויש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים ויש מי שאומר כבשים של אש". נשמותיהן של צדיקים, כי כאשר צדיק נפטר בעוון הדור, הרי הוא בבחינה של מזבח המכפר על ישראל. ויש מי שאומר כבשים של אש, כי כאשר תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא מתים ונהרגים, הם כפרה וריצוי לדור כולו. וזה מה שאנו אומרים בתפילת שמונה עשרה. "ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון". בזמן שהקב"ה לוקח צדיקים וישרים שהם במותם צריכים לשמש מזבחות כדי לכפר על עוון הדור, הרי אנו מתחננים ומבקשים "ואשי ישראל", אלו הקרבנות שלקחת, הרי "ותפילתם תקבל ברצון", שהם יהיו לכפרה רצויה ומקובלת על עוון הדור, שהעם לא יהיה זקוק חס וחלילה לקרבנות של צדיקים וילדים נוספים. ויש אומרים דקאי אדלעיל. "והשב את העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל". כי אנו מבקשים שהעבודה תושב לדביר הבית ואז יקריבו אשי ישראל קרבנות פרים, ככתוב, "אז יעלו על מזבחך פרים", ובאותו זמן לא יהיו זקוקים לקרבנות אדם של צדיקים וילדים. אולם כל עוד שעם ישראל טרם זכה והגיע למעמד אשר הקרבנות שלו יהיו של פרים, אנו שופכים את צקון לחשנו כי הקרבנות של הצדיקים והילדים שאנו מקריבים יתקבלו באהבה וברצון, יהיו מזבח מכפר על הדור שינצל מכל פגע ואסון.
    ולפי זה מוסבר גם המדרש רבה. "וזכרתי את בריתי יעקב, וכו', אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח". אימתי צריכים ישראל לזכירה לפני הקב"ה, בזמן שאין אפרם צבור ומונח על המזבח. בזמן שאין קרבנות אדם ראוי לבקש מעשי זכות שעל ידם יועלה זכרון ישראל לפני כסא הדין והרחמים. אבל בשעה שקרבנות אדם ואפרם צבורים ומונחים על גבי המזבח, בזמן שרבבות מבני ישראל הוקרבו קרבנות עולה, ואפרם צבור ומונח על מזבח העקדה הגדול, אז אין צריכים להזכיר במיוחד את העקדה, אלא אפרם הוא המעיד ומעלה את זכותם לפני בורא הכל. יצחק אינו זקוק לזכירה מיוחדת, כין שאפרו צבור ומונח על המזבח. וכיוצא בזה דיה אפרם של בניו ובני בניו הצבורים על מזבחות העולם, לעורר את רחמי השמים על מצב האימים של העם להחיש לו גאולה ופדות עולמים.
    עקדת יצחק של רבבות מבני ישראל התחוללה בדורנו ולנגד עינינו. הדור הזה במיוחד היה עד לשואה איומה שאין על עפר משלה. להוותנו ניתכה על ראש ישראל תוכחת הזעם בממדיה הנוראים והקשים ביותר. גרזן ההשמדה הונף על תושבי ארצות הגולה והרג ללא חמלה את נאות יעקב, ששה מיליונים אחים ואחיות, וביניהם למעלה ממיליון ילדים ותינוקות, מאז חורבן הבית לא היה לישראל מזבח-עולה של עקדות כה רבות, שהוציאו את נשמותיהם בטהרה על קדושת השם והארץ.
    השואה הזאת הניחה על גבי המזבח את אפרם הצבור של גדולי ואדירי התורה, צדיקי הדור ארזי הלבנון. יהודים קדושים וטהורים שנפשם ערגה לפדות ישראל ולגאולת ארצו. ובזכות האפר הזה שהונח על גבי המזבח, התעורר מאליו הזכרון הגדול של ישראל לפני כסא הרחמים, משום שאותו אסון מזעזע התמלטה התחינה והזעקה לפני הקב"ה, "ואל תתן דם נקי בקרב עדת ישראל". אשר הכליה וההשמדה של קרבנות ישראל לא תהיה לשוא, אלא תשמש כפרה רצויה לכל כלל האומה.
    ואכן בתוקף האפר שהיה צבור ומונח על גבי המזבח, שהעלה את זכרון בני ישראל לפני ה', קיים הקב"ה את ההבטחה, "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור". כל אומות העולם היו שותפות מדעת אל שואת ישראל. אם ששיתפו פעולה במישרין עם האומה המרצחת, ואם שעמדו בקור רוח על הדם ועל השחיטה ולא מיחו ולא מנעו. כל אומות העולם קיימו בישראל את דברי דוד המלך, "על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם". לכן נאמר ונתקיים ביחס לכולם "ואשבור מוטות עולכם".
    כל האומות שלטו בישראל. בכל ארץ ובכל מדינה של הגויים, התעמרו בנו וכרתו איברים איברים מגוף החיים של ישראל הגופניים והלאומיים. ושלטון זה ושיעבוד זה לבשו כבר ממדי אימים, שהסתיים בשואה של השמדת שליש האומה. "וכשראה בעל הבית שלא נכנסה פרתו לא הספיק דעתו לקבל פיות מיד קפץ ושבר העול ופסק הסמולנין". כאשר הקב"ה ראה שישראל עומד וכלה מן העולם, חלילה, מיד שבר העול והוליך את ישראל קוממיות, בקומה זקופה, לחיי חרות ועצמאות.
    עם ישראל זכה למדינה ולחיי קוממיות וחרות, בתוקף יעוד הגבורה וההבטחה של "לך ולזרעך אתן את הארץ הזאת". אולם הזכרון הגדול שעלה לפני ה', היה אפרם של בני ישראל, קדושי העקדה. משום הפיוס על השואה של ישראל, פסק את הסמולנין, את כבלי השיעבוד שהיו נתונים על צואר ישראל. אולם החרות והעצמאות אינם מטרה כשלעצמם, אלא אמצעי הנועד להוליך את ישראל ליעוד הגדול של "ונתתי משכני בתוכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם". החרות והפדות חייבים להיות המכשירים את ישראל לחיי קדושה ועם סגולה.
    "אם בחקותי תלכו ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד". עוד סכנות רבות אורבות למדינה. עוד גדולים ועצומים הם התפקידים והמשימות לביצור נחלת ישראל והשגת בטחונה המלא. אולם מובטח לה למדינה, שאם תהיו עמלים בתורה: אם ישתיתו את המדינה והליכות חייה על יסודות התורה ומורשת ישראל, יקויים בנו, "והקימותי את בריתי אתכם". והמדינה שראשיתה היא מצערה תחך ותשגה להיות מקור חיים ואור עולם.
    "ונכפר להם הדם", לא שהכפרה נבדלת מן הדם. לא שהכפרה היא על הדם. אלא הדם ממש הוא הכפרה של ישראל. דם הקדושים והגבורים הם שהביאו לישראל את החרות והמדינה. כי הדם של הצדיקים הוא המשמש ריצוי ופיוס על עוון הדור.
    הקב"ה קיים בנו ולעינינו "ואשבור את מוטות עולכם". אולם בה בשעה עלינו לקיים את הפסוק לפי משמעות המדרש, "ואתה תבער דם נקי מקרבך". אנו אחראים ובידינו מסור הדבר כי הדם הזה שנשפך לא יהיה לשוא. המעשים שלנו הם הקובעים את גורל החיים והתקומה. נקיים את התורה לפי "אם בחוקותי תלכו" ואז מובטח לנו כי יקויים בנו "ואולך אתכם קוממיות", בקומה זקופה של חיי גאולה נצחיים, בבוא משיח צדק, אמן ואמן.
    [הרב ראובן כץ, דודאי ראובן, סימן מד]

    הרב ברוך ירחמיאל רבינוביץ', צידוק הדין

    קרבת אלוקים מתוך יסורין
    דוקא משום שאמונתנו בה' לא נתערערה יכולנו להתפלל ולצעוק לה'. עיקר תפילתנו היתה: עד מתי ה'?! כי על עצם השאלה למה זה גורלו של עם ישראל ידענו שאין תשובה. ולא כל שכן שעל עובדת השתלטות הגויים על ישראל אין תשובה. בעניין 'צדיק ורע לו', מצינו מחלוקת בין רבי יוסי לרבי מאיר. לפי רבי יוסי, ג' בקשות ביקש משה רבינו מפי הקב"ה ואחת מהן היתה מפני מה צדיק ורע לו, שנאמר: "הודיעני נא את דרכך" (שמות ל"ג). על כולם השיב לו הקב"ה בחיוב, ועל צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו השיב לו: צדיק וטוב לו זה צדיק גמור צדיק ורע לו זה צדיק שאינו גמור. ורבי מאיר חולק ואומר, שעל זה לא השיב לו הקב"ה. ואע"פ שחולקים רבי מאיר ורבי יוסי, אין מחלוקת זו אלא באדם שרע לו מחמת נסיבות הטבע, אבל על העובדה שהצדיק סובל מידי הרשע לכולי עלמא לא נתנה תשובה למשה. כן הוא מפורש בדברי ח' אגדות מהרש"א שם בסוגיא (ברכות ז' ע"א וע"ב). מכאן שאין להתלונן ולשאול מפני מה עלה בגורלו של עם ישראל לסבול מידי אומות העולם. לכן עיקר תלונתנו בתפילותינו היתה על הארכת הזמן, שכאילו נשכחנו לאורך ימים. כל הנביאים התלוננו בעיקר על הארכת הזמן, ורק משה רבינו שאל על עצם החרון אף: "למה ה' יחרה אפך בעמך" (שמות ל"ב), כי זה שאל עוד לפני שידע שימנע ממנו הקב"ה את התשובה על כך. כל שאר הנביאים לא שאלו שאלה בנוסח שאלתו של משה רבינו. דוד המלך שואל: "למה ה' תעמד ברחוק תעלים לעתות בצרה, בגאות רשע ידלק עני וכו', קומה ה' אל נשא ידך, אל תשכח ענוים" (תהילים י'). ירמיה הנביא מתמרמר וטוען לפני הקב"ה "למה היה כאבי נצח" (ירמיה ט"ו). כן חוזר על הטענה, "למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים", (איכה ה').

    גם שאר המשוררים, שמזמוריהם הובאו בספר תהלים, שואלים בעיקר על הארכת הזמן. בני קרח טוענים: "למה ה' תזנח נפשי תסתיר פניך ממני" (תהלים פ"ח). אסף שואל: "למה אלקים זנחת לנצח, יעשן אפך בצאן מרעיתך" (שם ע"ד). "עד מתי אלקים יחרף צר, ינאץ אויב שמך לנצח" (שם). "הלעולמים יזנח ה', ולא יוסיף לרצות עוד. האפס לנצח חסדו גמר אומר לדר ודר" (שם ע"ז, כן עוד בנוסח זה שם ע"ט ושם פ'). לפעמים מרוב צער פונים בצורה תובענית: "עורה למה תישן ה', הקיצה אל תזנח לנצח, למה פניך תסתיר, תשכח ענינו ולחצנו" (שם מ"ד). בנוסח זה גם פונה ירמיה לה': "מקוה ישראל מושיעו בעת צרה, למה תהיה כגר בארץ וכאורח נטה ללון. למה תהיה כאיש נדהם, כגבור לא יוכל להושיע, ואתה בקרבנו ה', ושמך עלינו נקרא אל תנחנו" (ירמיה י"ד). גם איתן האזרחי (שלפי הגמ' הוא אברהם אבינו, ברכות ט"ו), וכן היא דעת הרמב"ם (הל' ע"ז פ"א ה"ג), אחרי שמזכיר להקב"ה את הבטחתו לבית דוד, הוא קורא לה' "עד מה ה' תסתר לנצח, תבער כמו אש חמתך" (תהלים פ"ט).

    בכל הטענות הללו חוזרת ונשנית השאלה על הארכת הזמן. לכן חוזרות המילים 'נצח' ו'עד מתי', וכמו כן המושגים 'הזנחה' ו'שכחה'. העובדה שהצרות הופכות למצב מתמיד ולא מצב עובר, היא המעוררת השאלה, "למה לנצח תשכחנו". אילו היה זה מצב עובר, היינו יכולים לתלות בעוונותינו, כי כל חוטא צריך לבא על ענשו. אבל אחרי שעובר כל כך הרבה זמן, ועדיין הצרות ממשיכות, הרי זה ודאי לא מחמת עונש, כי אין ראוי להעניש יותר מכפי שורת הדין, ואפילו רשעים בגהינום אינם נענשים יותר מי"ב חודש (עדיות פרק ב' משנה י"א, ועיי' שבת ל"ג: ועיי' ר"ה י"ז, ועיי' בסדר עולם להראב"ד). ולמה ייענש עם ישראל יותר מזה? על כרחך שאין כאן חשבון של חטא ועונש, אלא יסוריו של עם ישראל נובעים מעצם קיומו כעם, שגורלו כגורל הצדיקים, שעליהם נאמר: צדיק ורע לו. אבל גם על אלה הובטח ליעקב אבינו שינתן ריוח בין צרה לצרה, וכל צרה שלא תבוא עליהם תהיה כגל עובר, אף על פי שעוד מעט גל שני יבוא אחריו. וכך אמרו חז"ל (במ"ר בראשית פרשה ע"ה, י"ג) עה"כ "וריוח תשימו בין עדר ובין עדר" (בראשית ל"ב): 'אמר יעקב לפני הקב"ה: רבש"ע, אם יהיו צרות באות על בני לא תביא אותם זו אחר זו, אלא הרווח להם מצרותיהם'. ע"כ. אמנם באות הצרות בגלים, אבל גל אינו אלא לזמן מסויים. ועל זה אנחנו מתפללים. ועיקר התפילה היא על הגל שמתמשך יותר מכפי שאפשר לסבול, ואז מתפללים עד מתי ה', למה לאורך ימים ולמה מדור לדור, וכדברי ירמיה: "למה היה כאבי נצח" (ירמיה ט"ו).

    למרות שכל יום חזרנו על השאלה 'עד מתי', ולמרות שלא היתה נראית לנו ישועה באופק, נשארה בנו אמונתנו באלוקים ללא כל ערעור. אדרבה, דווקא משום שידענו שצרת ישראל חוזרות על עצמן בתקופות רבות ושונות, מתפרצות כמעט בכל דור ודור, ללא כל סיבה טבעית וללא כל תקדים בעמים אחרים - היה ברור לנו שמעשה אלוקים זה, ואיננו פרי מקרה בלבד. זה לא נתן לנו תשובה על עצם השאלה, אבל זה הגביר בנו את המודעות לתלותו של האדם באלוקים מעבר לכל חוקי הטבע. לאדם המחפש קרבת אלוקים, וטוב לו בקרבת אלוקים, יש בהרגשה זו משום נחמה פורתא.

    זה מסביר לנו את דברי הנביא ישעיה: "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם. דברו על לב ירושלם וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה" (ישעי' מ'). העובדה שלקתה בכפליים, פעם אחר פעם, בנסיבות שונות בכל פעם, מוכיחה מעשה אלוקים, ובמעשה האלוקים - האדם מרגיש קרבת אלוקים, וקירבת אלוקים זו מדברת אל לב האדם, ונותנת לו נחמה כל שהיא. יש למצוא רמז לדברינו בדברי רש"י על הפסוק הנ"ל. שכך כותב שם רש"י: ואם תאמר, היאך מידתו של הקב"ה לשלם לאדם כפליים בחטאו? מצינו מקרא (בירמיה ט"ז): "ושילמתי ראשונה משנה עונם וחטאתם". עכ"ל. ולכאורה העובדה שרעיון זה נמצא בפסוק אחר, עדיין לא נותן תשובה על השאלה: וכי כך היא מידתו של הקב"ה? לכן נראה לי כוונת רש"י, שבפסוק בירמיה לא כתוב סתם 'כפליים', אלא 'משנה'. היינו שמשלם וחוזר ושונה על כך פעם אחר פעם, למרות השתנות הנסיבות בכל פעם. זה מורה שלפנינו תופעה חורגת מן הרגיל, ואינה נכללת במהלך התקין של סדרי הטבע, ובזה יש נחמה פורתא, משום שאפשר על ידי כך להגיע לקרבת אלוקים.

    בכל הזדמנות ובכל הנסיבות הקב"ה קרוב לנו. גם בשעה שהוא נוהג עמנו במידת הרחמים, וגם בשעה שהוא נוהג עמנו במידת הדין. אלא שלא בשתיהן קיימת אותה מידה של בהירות. בהתגלות מידת הרחמים קל למצוא קרבת אלוקים. כביכול הוא ממציא את עצמו לאדם, אבל במידת הדין צריך לבקש ולחפש אותו. אבל הוא נמצא, שכן כתוב בתורה: "ובקשתם משם את ה' אלקיך, ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ד'). בשעה שהקב"ה פותח שערי רחמים, בין ששפע הרחמים בא על ידי אמצעים טבעיים, ובין שהוא בא בדרך ניסית - אין שום ספק שמרגיש האדם את קרבתו לאלוקים. מה שאין כן כשמידת הדין נסוכה על העולם, וצרות באות על האדם, והוא מצפה ומייחל לה' שיוציאנו מצרה לרוחה ותוחלתו נכזבה. מרגיש האדם כאילו נתרחק ממנו ה', כי עזבו לנפשו ואינו מתעניין בו. כדברי דוד המלך ע"ה: 'למה ה' תעמוד מרחוק תעלים לעתות בצרה" (תהלים י'), או כדברי איילת השחר (לפי חז"ל אסתר המלכה): "א-לי, א-לי למה עזבתני" (שם כ"ב). בשעה כזו חשוב מאוד לאדם לחפש ולמצוא איזה אות שהוא שהקב"ה עמו בצרה, למרות שאינו בא לעזרתו. ואת האות הזה הוא מוצא בהכרת העובדה, שמה שקורה לו אינו כדרך הטבע. עצם הצרה שבאה עליו אינה מעשה טבע, ועל כרחך כי מעשה אלוקים הוא.

    בשירת האזינו מתארת התורה את הצרות שתבאנה ח"ו על ראש ישראל על פי ה', וכך כתוב שם: "כי אש קדחה באפי, ותיקד עד שאול תחתית, ותאכל ארץ ויבולה, ותלהט מוסדי הרים. אספה עלימו רעות, חצי אכלה בם. מזי רעב, ולחמי רשף וקטב מרירי, ושן בהמות אשלח בם, עם חמת זוחלי עפר. מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, גם בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה". אחרי התיאור הנורא הזה אומר הקב"ה לישראל (לפי פירושו של רבי יהודה בספרי שם): "לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם. איכה ירדף אחד אלף ושנים יניסו רבבה, אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם" (דברים ל"ב). מצב תבוסה כזה, שבו רבבות נופלים ביד מעטים, בצורה שאין דומה לה בתולדות האנושות, על כרחך שאין לייחסו לפרי המקרה בלבד, אלא שהקב"ה בעצמו גרם לכך מתוך כוונה תחילה. ולכן מסיים הכתוב (שם): "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא, ואין מידי מציל".

    הרבה מאד עסקנו באותם ימים בפרשיות 'האזינו' ו'זאת הברכה'. בפרשיות הללו מדובר בכח האינסופי של הקב"ה, המתגלה בכל מידותיו. מידת הרחמים שלו היא אין סופית, מכיון שהיא אלוקית, וגם מידת הדין שלו היא אין סופית, מכיון שהיא אלוקית. ברגע שמוצאים את הנקודה הזאת של מעשה אלוקים, ברגע שרואים שהוא ואין אחר עימו, הוא הממית והמוחץ - הנה כבר מצאת אותו, והוא גם המחייה והוא גם המרפא. מכיון שכשם שהוא דיין האמת הוא גם אב הרחמן.

    בשעה כזו עולה לאדם בהרהורי לבו הדמיון לילד שאביו מכה אותו. למרות הכאב אומר הילד לעצמו: זה אבא שנותן לי המכות. הוא זה שגורם לי הכאב והצער. אבל זה אבא, מישהו אחר לא היה עושה לי כדבר הזה. אומר הילד לעצמו: אני יכול לצעוק, אני יכול לבכות, אני אפילו יכול לכעוס, ואפילו לפחד שמא לא אחזיק מעמד מרוב מכות. אני מרגיש שאני מפרפר בין החיים והמות, אבל כל זה בידיו ובחיקו של אבא. וכך היתה הרגשתנו באותם הימים הנוראים, ימי השואה. חיפשנו את האות, קיימנו מה שכתוב: "בצר לך וכו', ובקשת משם את ה' אלקיך ומצאת". יש שמצאו אותו במישרין, אם זכו, כרבי עקיבא, למצוא את ה' מתוך היסורין, ויש שמצאו אותו רק בעקיפין, בחפשם לכך אות בסימני ההיכר השונים. ברגע שמצאנו את האות, הרגשנו שהננו בידי אלוקים, וגברה בנו האמונה בו כאלוקינו ואלוקי אבותינו. אז היינו אומרים יחד עם בני קרח: "תתננו כצאן מאכל ובגויים זריתנו. תמכר עמך בלא הון וגו', כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך" (תהילים מ"ד). כדרך הילד המוכה, ידענו שכך דרכו של אבא. לא תמיד הוא מתנהג במידת הרחמים והחסד. לפעמים הוא קשוח, והילד מבקש ומתחנן ואינו נענה. אבל ככלות הכל הוא נשאר אבא, ולעולם לא נפסיק מלומר ולצעוק "אבינו אב הרחמן". וכן כתוב בקהלת: "ראה את מעשה האלקים, כי מי יוכל לתקן את אשר עותו. ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה, גם את זה לעמת זה עשה האלקים" (קהלת ז'). ואמרו חז"ל (פסיקתא רבתי ל"ו): אמר להם הקב"ה למלאכי השרת: בואו ואודיע לכם צדקתם של בני, שאני טענתים כמה צרות ויסורין בעולם, ולא בעטו בהם.

    ברית בין הבתרים וקדוש ה' בהמונים
    לאו כל אדם זוכה למצוא את אביו שבשמים בעולם שמדת הדין הקשה שפוכה עליו, אבל ראינו והכרנו הרבה הרבה מאד שזכו לכך. מצאנו כאלה, גם בין תלמידי חכמים, וגם אצל אנשים פשוטים, בין אצל צדיקים מעיקרם, ובין אצל צדיקים באותה שעה בלכד. בכל אסון ואסון שבא אליהם, אם בזה אחר זה ואם בבת אחת, אמנם לא הצדיקו את הדין, אבל ידעו והרגישו כי ה' עמם בצרה. בתוך כל המהומה והפחד ואימת הבלהות, התעלפויות הנשים, והתמוטטות הזקנים, בתוך ההתרוצצות לחיפוש תינוק או אשה שנעלמו מתוך ידיהם ועיניהם - לא הפסיקו מלנהל שיחה עם ה', כאילו עומד לפניהם ונמצא אתם בתוך כל אותו התוהו ובהו. כל ימי חייהם שיוו את ה' לפניהם, וגם עכשיו שיוו אותו לעיניהם. הרגישו שאחרי שהגזירה יצאה עליהם, זה כולל גם היות ה' עמם בצרה. הרגשה זו לא היתה אמונה שבלב לבד, אלא הרגשה של ממשות. כאילו רואים בעיניהם את נוכחות השכינה, מעין התגלות אלוקים בתוך הסנה הבוער באש. וכן כתוב במדרש תנחומא (שמות י"ג): ולמה מתוך הסנה ולא מתוך אילן גדול ולא מתוך תמרה? אמר הקב"ה: (כתוב) "עמו אנכי בצרה" (תהלים צ"א), הם נתונים בשעבוד, ואף אני בסנה, לפיכך מתוך הסנה שכולו קוצים. מדרש דומה לזה יש בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ'): הניח כל ההר וירד לתוך הסנה ושכן בו, והסנה צרה וצוקה וכולו קוצים ודרדרים. ולמה שכן בתוך צרה ומוקה? אלא שראה את ישראל בצרה גדולה, אף הוא שכן עמהם בתוך צרה, לקיים מה שנאמר "בכל צרתם לו צר" (ישעיה ס"ג).

    כוחם של הצדיקים ותמימי דרך הללו מי ישערנו! להרגיש נוכחות ה' בתוך תהו ובהו - זו דרגה של אברהם אבינו. אכן תופעה זו היא ראשונית בסדר הבריאה, והיא מונחת בתשתית של היחס שבין הבורא ויצירתו. כך כתוב בראשית הבריאה: "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום, ורוח אלקים מרחפת על פני המים" (בראשית א', ב'). גדולתו של אברהם אבינו היא בכך, שהכיר את בוראו גם בתוך התהו ובהו שלפעמים שולט בעולם. וכך מספרים חז"ל על אברהם אבינו: אמר רבי יצחק, משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת. אמר, תאמר בירה זו בלי מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אברהם אבינו אומר: תאמר שהעולם הזה בלי מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם (מ"ר בראשית ל"ט). ופירשו המפרשים: מי שרואה בניין יפה ומסודר, מבין שיש אדון ובעלים לבניין הזה, ושאומן חכם בנה אותו. אבל אברהם אבינו ראה שהבירה 'דולקת', שהיא נשרפת באש. הוא ראה את העולם בתוך להבות של אש שורפת ומכלה, בהתמוטטות כל הטוב והיפה שכל סדר העולם הופך לתהו ובהו, ואף על פי כן הבין שיש מנהיג לעולם. ואז הציץ עליו הקב"ה ואמר, אני מנהיגו ובוראו של העולם (ועיין עץ יוסף ומתנות כהונה).

    הזכות להתגלות השכינה, לא רק כשסדר שולט בעולם, אלא גם .כשהעולם הוא בשריפה וחורבן, ונהרס בתהו ובהו - היא מיוחדת לאברהם אבינו. לכן כשבא הקב"ה לכרות ברית עם אברהם אבינו, כרת אותה בתנאים כאלה. נאמר בתורה: "ויהי השמש לבא, ותרדמה נפלה על אברם, והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו". לא כשהעולם מואר בסבר פנים יפות ומלא שפע כורת ה' את הברית עם אברהם, אלא גם כשהעולם עטוף חושך, ואימים מהלכים בו. גם תוכן הברית עצמה הוא מלא בשורות רעות, ומנבא על יסורין וגלות. "ויאמר לאברם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית ט"ו). גם מקום הברית רומז על בשורות רעות. הברית מתקיימת בין הבתרים, בין בתרי העגלה והעז והאיל, ובין התור והגוזל. ואמרו חז"ל: "עגלה משולשת" זו בבל, שהעמידה שלשה מלכים - נבוכדנצאר ואויל מרודך ובלשצר, "ועז משולשת" זו מדי, שהעמידה שלשה מלכים - כורש ודריוש ואחשורוש, "ואיל משולש" זה יוון, שכבשה שלש רוחות העולם וכו', ו"תור וגוזל" זו אדום, תור הוא (פירוש מעמיד פנים כישר), אלא שגזלן הוא (מ"ר פרשה מ"ד). וכאשר הקב"ה כביכול עובר בין הבתרים כבעל בריתו של אברהם אבינו ע"ה (רמב"ן שם), הנה המראה העובר הוא כמתואר שם: "ויהי השמש באה, ועלטה היה, והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה, (בראשית שם ט"ו).

    בתנאים רגילים כשהעולם מתנהג בסדר נכון, כשכל דבר דבור על אופניו, אין צורך בברית מיוחדת בין האדם לבין קונו. כי אז מעשי ה' ניכרים בכל פרט ופרט שבבריאה. בכל מקום שיש סדר אתה מרגיש את מעשי ה' המנהיג והמסדר. בעולם מתוקן אתה מכיר ישירות את מעשי אלוקים. בהתאם לכך השיב רבי עקיבא למין אחד שביקש ממנו הוכחה על אמונתו שהקב"ה ברא את העולם ואמר לו: כשם שהבית מודיע על הבנאי, והבגד מודיע על האורג, והדלת על הנגר, כך העולם מודיע על הקב"ה שהוא בראו (מדרש תמורה). בספר חובת הלבבות נותן לנו משל נפלא לדבר הזה, וכך הם דבריו: אם ישפוך אדם דיו פתאום על ניר חלק, אי אפשר שיצטייר ממנו על הניר כתב מסודר ומשפטים קריאים, כעין מה שנכתב בכונה תחילה בקולמוס על ידי סופר. ואם יביא אדם לפנינו כתב מסודר שאי אפשר לו להתהוות בלי אמצעות קולמוס, ויאמר, נשפך דיו על הנייר ונעשתה צורת הכתב וסדר המשפטים מעצמם - היינו אומרים לו תיכף בפניו שהוא משקר, כי דבר כזה לא יתכן, אלא אם כן נעשה על ידי אדם חושב מתוך כוונה תחילה. ומעתה היאך יכול להיאמר על העולם, שמלאכתו יותר מתוחכמת, ושלימותו יתר מקיפה עד אין סוף, שנתהווה בלי כונת מכון, ובלי חכמת חכם, ובלי יכולת של כל יכול?! (חובת הלבבות שער הייחוד פרק ו').

    ובזה גדולתו של אברהם אבינו. לא רק בזה שהכיר את בוראו כל עוד היה יושב בבית אביו ושעולמו היה מסודר. בתנאים כאלה, כל אדם שחושב בצורה הגיונית יכול להסיק את המסקנה המתבקשת מאליה, שבריאה מסודרת ומתוחכמת לא תיתכן בלי בורא. גם ישעיה הנביא בטוח, שכל אדם, בלי יוצא מן הכלל, כל עוד הוא בעל שכל הישר, יגיע למסקנה הזאת. לכן פונה ישעיה לכל עם ישראל ואומר להם: "הלא תדעו, הלא תשמעו, הלא הגד מראש לכם, הלוא הבינותם מוסדות הארץ וכו', שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, המוציא במספר צבאם, לכלם בשם יקרא, מרב אונים ואמיץ כח" (ישעיה מ'). אבל גדולתו של אברהם אבינו באופן מיוחד היתה שהכיר את בורא העולם, והבין את 'מוסדות עולם' כשהעולם חשוך, בליל אפילה כשאי אפשר לשאת עיניים למרום ולראות. אף על פי כן הבין אברהם אבינו, שכל זה אינו אלא הקליפה החיצונית של ההוויה. כל זה אינו אלא התהו ובהו שבראשית בריאת העולם, שבתוכם כבר גלומים כוחות הבריאה של עולם גדול ומסודר לאין שיעור. למרות התהו ובהו כבר רוח אלקים מרחפת בו. בעולם כזה צריך כריתת ברית מיוחדת בין האדם לבין קונו. אברהם רואה לפניו עולם שאין בו אור, שהוא כולו עטוף בעלטה, ותנור עשן ולפיד אש עוברים בין גזרים, בין בתרי הריסות, עולם שהעיט עולה על הפגרים, ואימה חשיכה מתוך תרדמה עמוקה נופלת על האדם, ובשורות נוראות נשמעות בו. בעולם אימים זה, אברהם עוד מוסיף להתבשר שבניו שעליהם התפלל כל ימיו, יוגלו מארצם ויהיו כגרים בארץ לא להם, ושם יעבידו אותם ויענו אותם. דוקא ביום כזה, ובתנאים כאלה, נכרתת הברית בין הקב"ה לאברהם אבינו. ועל הברית הזאת נאמר בתהלים: "כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך" (תהלים מ"ד).

    בהמשך לרעיון הזה יוסבר לנו למה התורה, שנקראת תורת הברית, ניתנה לנו במדבר בתנאי קיום קשים, במקום שתינתן בארץ ישראל אחרי שנות הכיבוש והתנחלות כל שבט ושבט במקומו. אחרי שכל עם ישראל ישב "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו" (מלכים א' פרק ה'). למה ניתנה התורה דוקא במדבר, "בארץ ציה וצלמות בארץ, לא עבר בה איש, ולא ישב אדם שם" (ירמיה ב'). גם עצם מעמד מתן תורה היה כולו אימים: "ויהי קולת וברקים, וענן כבד על ההר, וקול שופר חזק מאד, ויחרד כל העם אשר במחנה וכו'. והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן, ויחרד כל ההר מאד" (שמות י"ט). התורה ניתנה באוירה מלאה פחד ומורא כזו שהיתה בשעת כריתת הברית עם אברהם אבינו. ודבר המלך דוד ע"ה מתאר את מעמד מתן התורה בסיני במילים הללו: "אלקים בצאתך לפני עמך, בצעדך בישימון סלה. ארץ רעשה, אף שמים נטפו, מפני אלקים זה סיני, מפני אלקים אלקי ישראל" (תהלים ס"ח). חז"ל גם הם הדגישו את המעמד המחריד בשעת מתן תורה בסיני, וכך סדרו בתפילות של ראש השנה בתפילת מוסף בסדר שופרות: 'אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם. מן השמים השמעת קולך, ונגלית עליהם בערפלי טוהר. גם כל העולם כולו חל מפניך, ובריות בראשית חרדו ממך, בהיגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות, ותשמיעם את הוד קולך ודברות קדשך מלהבות אש. בקולות וברקים עליהם נגלית, ובקול שופר עליהם הופעת וכו', ונאמר, "וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם, ואת קול השפר, ואת ההר עשן, וירא העם וינעו, ויעמדו מרחוק" (שמות כ'), ע"כ. התורה נתנה בסיניבמעמד חרדה ואימה כי היא תורת הברית, היא ההמשך לברית שכרת הקב"ה עם אברהם אבינו, להחזיק את הקשר בין בעלי הברית בכל הנסיבות, בין בטוב ובין ברע. זה החסד שעשה הקב"ה עם עם ישראל, וזה גם החסד כביכול של עם ישראל. כמו שנאמר: "כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב').

    אנחנו זכינו לראות את זרעו של אברהם בדרגה גבוהה זו. באומשלגפלץ בעת הסלקציות, בשעת חרדת מות, כאשר קולות ושאגות טרף של הצוררים מתערבים יחד עם קול טרטור היריות ובקול זעקת הנופלים, שכולם יחד נשמעו כקולות רעמים וברקים, כבהתמוטט מוסדי הארץ. ראינו את הצדיקים יחידי הסגולה עומדים בתפילתם שלא הופסקה לרגע. ראינו את להט הקודש שאפף כל מהותם. יכולנו להשוות את המעמד הנורא הזה למעמד הר סיני, כאשר כל העם עמד בחרדת קודש, ובאימה ובפחד מאזינים לקול ה' המגיע אליהם מתוך האש הנוראה. גם במעמד הר סיני נפשם יצאה, כפי שנאמר, "נפשי יצאה בדברו" (שה"ש ה'). ודרשו חז"ל, 'על כל דיבור שיצא מפי הקב"ה יצאה נשמתן של ישראל, והקב"ה הוריד עליהם טל, שעתיד להחיות בו מתים, והחיה אותם (שבת דף פ"ח). מתוך האש ותמרות העשן והדם השפוך בצאת נפשם של הצדיקים הללו נשמע להם קול ה' כבמעמד הר סיני. והיה הטל שהוריד להם הקב"ה טל של קרבת אלוקים, המחיה נפשות צדיקים, ויחד עם דוד המלך ע"ה קראו, "קרבת אלקים לי טוב", ומסרו נפשם לאלוקים בקריאת "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד".

    ידיעה והשגחה
    על יסוד סימני ההיכר שמסר לנו הרמב"ם, להבחין בין דברים שבטבע לבין דברים שמעל לטבע, שעסקנו בהם בפרקים הקודמים, יכולנו אפילו בימים הכי קשים בתקופת השואה להחזיק באמונה. יכולנו להאמין שכל זה לא בא עלינו אלא מאת ה'. יכולנו לקשר כל הקורה איתנו למה שקרה לאבותינו בדורות הקודמים, שלזה מצאו אבותינו הקדושים רמז בדברי הנביאים ובדברי חז"ל. היה ברור לנו שאנחנו, דור השואה, הולכים באותה דרך היסורין, שהלכו אבותינו בכל דור ודור, בכל הגלויות, ובכל התקופות. צרות היו באות עלינו, ועד שיצאנו מהן גל נוסף של צרות בא עלינו. ריוח שם לנו הקב"ה בין צרה לצרה, אבל, למרות התקופות של ריוח, ידענו שכולן אינו המשך אחד. לא צרוף של מקרים, לא תקלות במהלך ההיסטורי של עם ישראל, אלא דרך מותוית לנו מפי הקב"ה מראשית דרכנו. וכך אמר יעקב אבינו: "ורוח תשימו בין עדר ובין עדר" (בראשית ל"ב), ודרשו על זה חז"ל, במדרש רבה ע"ה אות י"ג, 'אמר יעקב לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אם יהיו צרות באות על בני, לא תביא אותן זו אחרי זו, אלא הרווח להם מצרותיהם', ע"כ. זה מה שאומרים חז"ל בפסחים קט"ז: וחוזרים אנו על זה בהגדה של פסח: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, ואל לו לאדם לראות על שעבוד וגלות חדשה כמקרה בפני עצמו, אלא צריך לדעת שהכל הוא המשך אחד, לפי תכנית קבועה מראש, הכוללת את העבר ההווה והעתיד, מאז יציאת מצרים.

    וכאן מקום להעתיק מה שכתב בעניין זה זקני ראש שושלתנו הקדוש מוהרצ"א זי"א מדינוב, בספרו בני יששכר במאמרי חודש ניסן, מאמר ד', דרוש ג', וזה לשונו: איתא בירושלמי בפסחים פרק י' הלכה א', וכן הוא בבראשית רבה פ"ח: ד' כוסות - רבי לוי אמר, נגד ד' מלכויות. מהראוי לתת לב למה היתה כזאת לרז"ל לתת זכר לד' מלכויות בסיפור גאולת מצרים וכו', והנה גלות מצרים היה גלות ראשון קודם לד' גלויות הוא היה גלות קדמיי ושרשיי לכל הגלויות וכו' וכו' וז"ש הכתוב "ויהי בימים הרבים ההם" - רבי"ם ר"ת רומי בבל יון מדי וכו' באשר עזר הש"י אותנו מן הגליות הכולל ושרשיי ממילא יש מבוא והבטחה גדולה לעזרינו מן הפרט עכ"ל. והנה נבאר דבריו ביתר פירוט, דהנה בברית בין הבתרים כשנאמר לאברהם אבינו, "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום" וכו' (בראשית ט"ו י"ג), שם נאמר, "והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו", ודרשו בו, שהוא ד' מלכיות: "אימה" - זו בבל, "חשכה" - זו מדי, "גדולה" – זו מדי, "נפלת" - זו אדום (בראשית רבה מ"ד כ'). אחר כך נאמר, "ויאמר לאברם, ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה, (היינו במצרים) וכו', ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". הנה הראה לו קודם ארבע המלכויות ואחר כך גלות מצרים, והוא לפלא להקדים את המאוחר. אבל הוא להורות שגלות מצרים היתה גלות כללית ושרשית לכל ארבע הגלויות, והיה בה בחינות שונות מכל ארבע הקליפות המנגדים לישראל. וכיון שהוציאנו השי"ת מן הכללית והשרשית, הוא סימן החירות לנו מן הגלויות הפרטיות. על כן הראה לו השי"ת לאברהם (קודם) ארבע הגלויות, והראה לו אחר כך הגלות השרשית. אחר כן הראה לו, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", והוא יהיה לסימן לגלויות, אשר נצא מכולם לחירות עולם. על כן אנחנו מרמזים ארבע המלכיות בסיפור יציאת מצרים, באותן ארבע הכוסות שתיקנו חז"ל (לשתותן) דרך חירות, (להורות לנו) דרך קל וחומר, אם הוציאנו השי"ת מהשעבוד והגלות הכלליים, לא כל שכן שיוציאנו מן הגלויות הפרטיות. ולפי דברי זקני זי"ע, חייב האדם לראות את עצמו בתוך הגלות שבה הוא נמצא, כאילו היא המשך ונכללת בגלות מצרים. וכשם שגלות מצרים נגזר עליה מראש בברית בין הבתרים, כך כל הגלויות אינו מקריות, אלא כולן בגזירת השי"ת והבטחה של "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", היא ההבטחה שנצא מכולן, שבסופן יגבור עם ישראל על כל משעבדיו וצורריו.

    מבחינה זאת לא נתעררה אמונתנו אף לרגע קט. בצרות ובסכנות הכי גרועות, לא הפסקנו מלהאמין בה' אמונת אמת, כמאמר דוד המלך עליו השלום: "כל זאת באתנו ולא שכחנוך, ולא שיקרנו בבריתך. לא נסוג אחור לבנו, ותט אשורנו מני ארחך. כי דכיתנו במקום תנים, ותכס עלינו בצלמות. אם שכחנו שם אלקינו ונפרוש כפינו לאל זר, הלא אלקים יחקור זאת, כי הוא יודע תעלמות לב. (אמנם ידענו כי הורגים אותנו כל יום לאלפים ולרבבות, מובילים אותנו כצאן לטבח, אבל ידענו) כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה" (תהלים מ"ד). לא רק שאמונתנו לא נתעררה, אלא אדרבה עוד נתחזקה, כמאמר חז"ל: אמר הכתוב (תהלים צ"ד): "אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו", אמר רבי אליעזר בן יעקב, צריך האדם להחזיק טובה להקב"ה בזמן שהיסורין באים עליו. למה? שהיסורין מושכין את האדם להקב"ה (תנחומא תצא ב'). ככל טבע האדם שהקב"ה הטביע בו, שמתוך רוב יסורין נשען בחוזק רב יותר על משענתו, נצמד יותר לצמוד אליו.

    "אלי אלי למה עזבתני, רחוק מישועתי דברי שאגתי"
    אבל למרות שידענו כל זאת, ולמרות שידענו שכל זאת באתנו מאת ה', ולמרות שהיינו מוכנים אחרי איוב לומר, "גם את הטוב נקבל מאת האלקים ואת הרע לא נקבל"? (איוב ב' י'), למרות זאת בלבנו לא השלמנו עם זה. כי יכולנו לקבל גזירת אלוקים, אבל לא יכולנו להשלים עם ההרגשה שהנה השלכנו מפניו להיותנו להפקר ולמרמס. כאילו הסיר פניו ממנו ואינו רוצה לדעת מה קורה לנו, כאילו אחרי שמסר אותנו ביד אויבינו הפך עלינו עורף, בלי להסתכל במה שהאויבים הללו מעוללים לנו. תפילותינו לא נתקבלו, ועל כל צעקותינו לא נענינו. הרגשה כזאת של השלכה מאת פניו לא יכולנו בשום אופן להתגבר עליה. גם דוד המלך במזמור הנ"ל, אחרי שמצהיר אמונים בדבקותו בה' על כל מה שבאה עליו, צועק ואומר, "למה פניך תסתיר תשכח ענינו ולחצנו" (תהילים מ"ד). איך אפשר? צעקנו בלבנו. תפילותינו אינן מתקבלות, הטובים שבתוכינו נפגעים על ידי המשחית, הצדיקים והחכמים שבתוכנו הופכים לאפר במשרפות האש, היו כלא היו, המוני בני ישראל מפרפרים בין החיים והמוות, "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה" (דברים ל"ב, כ"ה), בכל יום עם ישראל הולך ונתמעט באלפיו וברבבותיו, ערים שלימות מתרוקנות מתושביהם, קהלות הקודש נעלמות אחת לאחת מיום ליום, מבלי להשאיר שריד ופליט. קהלות קודש שהיו מבצרי התורה נופלות וקורסות, והן הראשונות לחורבן. דוקא משום שהם בני תורה, ודוקא משום שצלם אלוקים ניכר בהם, במנהגיהם ובלבושיהם, בזקניהם ובפיאותיהם, בציציותיהם ובתפיליהם. הם הראשונים למות במיתות משונות, מתוך מכות אכזריות. וכבר אמרו חז"ל, שבכה רב יוסף ואמר, האם עד כדי כך הצדיקים כאין נחשבו, דוקא הם יהיו הראשונים למוות? (בבא קמא ס'.). כל זה נתן לנו הרגשה שהקב"ה הסתיר פניו ממנו, וסילק ידיעתו מכל הנעשה לנו. איננו עוקב כלל (ח"ו) אחרי מה שמעוללים לנו המשחיתים שניתנה להם הרשות. בכל זה לא יכולנו להשלים בשום אופן. נחרדנו עד העצמות בקראנו בתורה: "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים, והסתרתי פני מהם והיה לאכול, ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה". (דברים ל"א, י"ז).

    אמנם ידענו מה שפרשו המפרשים (ספורנו שם), "ואנכי הסתר אסתיר פני מהם" - לא כמו שחשבו הם באמרם שאיני בקרבם, כי אמנם בכל מקום שיהיו תהיה שכינתי אתם, כאמרם ז"ל, בכל מקום שגלו שכינה עמהם (מגילה י"ב) אבל אסתיר פני מלהצילם, כלומר הם יחשבו שאין אלוקים בקרבם, אבל האמת שה' בקרבם, וכל מידת הסתרת פנים באה לידי ביטוי רק בזה, שתפילותיהם אינן מתקבלות. כך גם נראה מדברי רש"י שכותב: "והסתרתי פני מהם", 'כמו' שאיני רואה בצרתם, כלומר, שבאמת רואה, אלא עושה כביכול עצמו 'כאילו' אינו רואה. וכן משמע מדברי אבן עזרא שפירש: וטעם הסתר אסתיר - שאם יקרא אלי לא אענה. והמשל כאדם שלא יראה, היינו שלא יקבל תפילותיהם, ובדמיון לאדם, כדי לשבר את האזן, הוא כאילו לא יראה. אבל האמת שהקב"ה יודע על הנעשה. וכן הדבר מבואר ברש"י בש"ס (חגיגה ה':) "והסתרתי פני מהם" - שצועק מצרות הבאות עליו ואיננו נענה שלא יבואו. ושם מסופר על רבי יהושע בן חנניה, שהיה בפני הקיסר ברומי. (שכידוע יצא ריב"ח פעמים אחדות ב משלחת לרומי להשתדל לטובת ישראל. והיה מנהגם לנהל ויכוחים ברמזים ובתנועות ידים והבעות פנים ותנועת הגוף. ומדרש שוחר טוב משלי כ"כ מביא: משל בפי הבריות לחכימי ברמיזא ולשטיא בכורמיזא (אגרוף). והנה עמד שם אפיקורוס אחד להתווכח בפני הקיסר עם רבי יהושע בן חנניא. הסב את פניו האפיקורוס, ורבי יהושע בן חנניא הרים כנגדו את ידו. שאל הקיסר לרבי יהושע בן חנניא, מהו הרמז בתנועת הללו. אמר, הוא הראה לי שעם ישראל הוא עם שרבו הסב פניו ממנו, ואני הראיתיו, שעדיין ידו נטויה להגן עלינו).

    כל הפירושים ידענו, אבל לא הונח לנו. ההרגשה היתה של עזובה רבה, "ותאמר ציון עזבני ה' ואד' שכחני" (ישעיה מ"ט, י"ד). היתה הרגשה לנו שלא יכולנו להתגבר עליה, שה' עזבנו. למרות האמונה החזקה בלב שכל זה מגזירת שמים, אבל ההרגשה היתה, שאחרי שנגזרה הגזירה, מסר אותנו ה' ליד הגויים ועזבנו לנפשנו. הסתיר פניו ממנו מבלי לעקוב ומבלי להסתכל בכל מה שקורה לנו. אותה ההרגשה שהושלכנו והופקרנו בין הגויים, היתה הכי גרועה מכל הסבל ומכל הצער והיסורין שסבלנו, אבדן הקשר עם אלוקים שבו היינו דבקים, היה קשה מכל האבידות בגוף ובנפש, כי הביא עלינו בדידות ויתמות ללא נשוא. היה צריך למצוא דרך להתעלות מן הייאוש שאפף אותנו. היינו צריכים למצוא דרך לאלוקים חיים, לדעת שאף על פי שאינו עונה לנו בעת צרתנו הוא ממשיך להסתכל על כל העובר עלינו בכלל ובפרט, למרות הסתרת פנים, הרי הוא יודע הכל ורואה הכל.

    נביאי הנחמה
    היה צורך בנביאים גדולים, כישעיה הנביא, שיאמר בשם ה', "התשכח אישה עולה מרחם בן ביטנה? גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך" (ישעיה מ"ט, ט"ו). אבל גם אילו היה בא נביא כזה קשה היה צריך לקבל את דבריו. כי בשעה שהיסורין באים על האדם, דברי נחמה אינם מתקבלין על הלב, כשם שאין דברי נחמה מתקבלין על לב האבלים, בשעה שמתם מונח לפניהם. שכן הוא אומר באבות פרק ד' משנה י"ח, רבי שמעון בן אלעזר אומר, אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו. ופירש"י: שמתוך שצרתו עומדת לפניו, אינו מקבל תנחומין. ודברים חריפין אמרו חז"ל בעניין זה (מה אני ומה חיי, ופחד יאחזני כשאני בא לחזור עליהם. אבל תורה היא וללמוד אני צריך).

    וכך אמרו חז"ל: אמר הקב"ה לנביאים, לכו נחמו את ירושלם. כיון שבאין אצלה, אמרה: כבר אזני מליאין מן התוכחות, ואתם באין לנחמני? (מדרש זוטא איכה א'). ועוד אמרו חז"ל: אמר הקב"ה לאברהם, לך ונחם את ישראל, שמא מקבלין תנחומין ממך. הלך אברהם אבינו ואמר, קבלו ממני תנחומין. אמרו לו, איך נקבל שעשיתנו כהר: "בהר ה' יראה" (בראשית כ"ב). אמר ליצחק, לך ונחם את ישראל, שמא מקבלת ממך תנחומין. הלך יצחק, אמרה לו, איך אקבל ממך תנחומין שיצא ממך עשו הרשע, ועשאני כשדה, שנאמר: "וילך עשו השדה" (שם כ"ז), ובניו שרפוני באש. אמר ליעקב, לך ונחם. הלך יעקב. אמרה לו האיך נקבל ממך תנחומין שעשיתנו כלא היו. שנאמר: "אין זה כי אם בית אלקים" (שם כ"ח). אמר למשה, לך ונחם את ישראל. הלך משה. אמרה לו, היאך נקבל ממך תנחומין, שכתבת עלי קללות וגזירות קשות: "מזי רעב ולחמי רשף" (דברים ל"ב). מיד שבו כולם ואמרו לפני הקב"ה, לא קיבלה ממני תנחומין. שנאמר: "עניה סערה לא נחמה" (ישעיה נ"ד). מגיד אמר הקב"ה, עלי לנחם את ירושלים, שכך כתבתי, "שלם ישלם המבער את הבערה" (שמות כ"ב), ואני הצתיה באש. שנאמר: "ממרום שלח אש" (איכה א'). אני מנחם אותה, שנאמר: "ואני אהיה לה, נאם ה', חומת אש סביב" (זכריה ב'). אמר הקב"ה, אני כתבתי בתורה, "לא תסגיר עבד אל אדוניו (דברים כ"ג), ואני מכרתי ביד אומות העולם, שנאמר: "אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם" (שם ל"ב). אני כתבתי, "לא תכלה פאת שדך לקצור" (ויקרא י"ט), ואני כליתי את חמתי, שנאמר: (איכה ד'): "כלה ה' את חמתו". כל זה בפסיקתא נחמו נחמו עמי, וכן הוא בילקוט בשינוי לשון הפסוקים. ומביא בילקוט עוד, שהקב"ה מיד ילך לנחמה, ויאמר, בתי כעס זה למה? אומרת לפניו, רבש"ע, ולא בדין שאכעוס, שהגליתני בין האומות, וקללתני קללות רעות, ולקיתי עד שנעשו פני כשולי קדירה, ובכל זאת קידשתי את שמך הגדול? אמר לה הקב"ה, כנגד זכיות שעשית, חובות עליך שעברת על מה שכתוב בתורה וכו'. אמרה לפניו, רבש"ע, כיון שהגליתני בין האומות, בדין הוא שלא אשמור שבת, ואקיים את המצוות שלך. אמר לה, בתי, הגיע זמנך להיגאל. מיד אומרת לפניו, איני מתנחמת עד שתראני באותן הרשעים שצערוני וחרפו את שמך. מיד אמר לה, בתי, חייך, אני מביא אותם ונפרע בפניך, עד שאוכלים את בשרם.

    וכאשר אין ירושלים ואוכלוסיה מקבלין תנחומין מפי הקב"ה, איך נקבל אנחנו תנחומין כל זמן שאנחנו מרגישים כאישה עזובה שה' שכחנו? והרי כל מה שאנחנו רצינו היה רק זה, שהקב"ה יתן לנו איזה שהוא אות שהוא רואה ויודע מה שנעשה עמנו, שלא סילק את ידיעתו ממנו? כל מה שרצינו היה, שהקב"ה יידע על מה שמעוללים לנו. ומה שייך על זה לקבל תנחומין כל זמן שההרגשה היתה שהשי"ת מסלק את ידיעתו והופך לנו עורף. מה יועילו לנו דברי תנחומין ואפילו אם יבואו מפי אבות העולם או מפי נביאי ישראל. ולא כל שכן כשנסתם כל חזון, לא נביאים ולא חוזים, כשהיינו מגששים כעוור באפילה, ללא אור ללא תקווה.

    היינו זקוקים להוכחה ברורה שהקב"ה, אף על פי שמסתיר פניו ממנו, מקיים מה שאמר שלמה המלך ע"ה בשיר השירים פרק ב', "דומה דודי לצבי או לעופר האילים, הנה זה עומד אחר כתלנו, משגיח מן החלנות מציץ מן החרכים". ובדומה לכך אמר בתהלים פרק י"א, ד': "ה' בשמים כסאו, עיניו יחזו, עפעפיו יבחנו בני אדם". ובמדרש רבה פרשת שמות ב', ב', דורש שני הפסוקים. וכך אומר רבי ינאי, אף על פי ששכינתו בשמים, עיניו יחזו, עפעפיו יבחנו בני אדם וכו', אף על פי שנראה כמסלק שכינתו מבית המקדש, עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם.

    [הרב ברוך ירחמיאל רבינוביץ'בינת נבונים, פרקים י"ז- כ"א]


    הדפסה

    חזרה לתחילת העמוד
    Claims Conference
    © כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016