זכור - אמונה בימי השואה


  • מן המחקר
    משה פראגר, המרידה הנאצית בהסטוריה

    1/8/2017

  • מקורות
    השואה בהגות הדתית

    1/8/2017

  • תמונה ה'
    טקס אזכרה ליהודי קהילת פרוצ'ניק מייסטו שנרצחו בשואה. פולין.

    1/8/2017

  • תמונה ד'
    מצבת זיכרון לקרבנות טרנובז'ג דז'יקוב. גליציה, פולין.

    1/8/2017

  • תמונה ג'
    מצבה במחנה עקורים לזכר יהודי לובלין. טמפלהוף, גרמניה.

    1/8/2017

  • תמונה ב'
    ילדים מדליקים נרות זיכרון בבית קברות יהודי לאחר המלחמה. קרקוב, פולין.

    1/8/2017

  • חודש טבת תשע"ז - השואה בהגות הדתית


    מן המחקר
    משה פראגר, המרידה הנאצית בהסטוריה

    א. התחזותו של המיתוס הנאצי
    המהפכה הנאצית, אשר נישאה בכוחות-איתנים, אסרה במרכבתה עם שלם בן שמונים מיליון, סחפה בזרמה עמים וארצות, והכניסה בעול שיעבודה 300 מיליון ומעלה מבני אומות אירופה, ואפס כפשע בינה ובין נצחונה הסופי והמוחלט על הגזע האנושי כולו – מה היה היסוד-הדוחף הפנימי שלה?
    קורותיה המפליאות של תנועה מהפכנית זו, עלייתה ונצחונותיה המדהימים, כשלונותיה והתמוטטותה המחפירה מייחדים אותה כחזיון פינומינאלי בדברי ימי האנושות. הרי לפי המהות הפנימית ואף לפי כל סימני-ההיכר החיצוניים, היתה הנאציות נסיון-מרידה עז ונועז בהסטוריה. כל אותם נחשולי- ההרס העצומים, שהעלתה מנבכי תהומות האפלה שבנפש האדם הגרמני ובנפש הקיבוצית הגרמנית, גויסו על-ידה לשם מלחמת-בזק בהיסטוריה האנושית. כל מבשריה כולם הכריזו פה אחד, כי משאת-נפשה היא "קפיצת-בזק אחורנית אלפיים שנה", ומחוללה וראש לוחמיה, היטלר, עם השתדלו לדרבן שוב ושוב את צבאותיו למאמץ-הסתערות אחרון ומכריע, היה מלהיב אותם בסיסמת-גירוי זו: "אנו נהפוך את קערת-ההיסטוריה על פיה, בתנופת יד אחת נעצב מחדש את דמות האנושות ונקבע את מהלך ההיסטוריה לאלף שנים מראש".
    החלטיות זו שבשאיפה לשבירת-כלים גמורה בתולדות האדם והעזה זו שבהתמודדות לקעקע כל יסוד מוצק בהיסטוריה, ודאי שלא בדרך מקרה צצו ועלו. פלא ההתעוררות: שרצון- מרידה כזה קם והתפרץ בעצמה כזו בתוך האומה הגרמנית, ופלא הקליטה: שקריאת מרידה זו ריתקה ורתמה בחיפזון כזה את ההמונים הגרמנים – שניהם כאחד מוכיחים, כי הנאציות באה להוכיח מאוויים טמירים ותשוקות עזות, שחילחלו במעמקי ישותה של אומה זו. זה הלהט למרוד בהיסטוריה על כל גילוייה והישגיה. ואמנם באומה הגרמנית השתררה זה כבר הרגשת הקיפוח שקופחה על-ידי ההיסטוריה המודרנית. כאן אין צורך להתעמק ולעמוד על כל אותם הגורמים, המדיניים והכלכליים, התרבותיים והפסיכיים, שעוררו וחיזקו הרגשת-קיפוח זו. לפנינו עובדה מכרעת, כי העם הגרמני ראה את עצמו כעם-אדונים, כעם אשר הטבע חנן אותו כל הסגנונות לשליטה עליונה בגזע האנושי, אפס ההיסטוריה המסולפת והמעוותת, גזלה מידו במעשי-תעתועיה ובסטיותיה הזדוניות את כתר-השלטון העולמי. והרגשת-קיפוח גאוותנית זו פעמה עמוק בנפש הגרמנים. למן גדול הפילוסופים שהשתעשע בחזון תקומתה והשתוללותה של ה"חיה הבלונדינית הגרמנית" ועד לאחרון שביושבי שבת משתאות הבירה, אשר בין לגימה ללגימה היה מפזם לו את הפזמון: "דויטשלאנד, דויטשלאנד איבער אללאס" [גרמניה גרמניה מעל כולם]. ואולי כאן, בהכרת-קיפוח זו יש לראות את היסוד-הדוחף להופעת הנאציות כתנועת-מרידה גרמנית-טיפוסית וגם את המפתח להבנת כמה תופעות גרמניות מובהקות בחיי התרבות והרוח, שקדמו לנאציות והכשירו את הקרקע להופעתה. כלום אותה שיטה פילוסופית של פסימיות קיצונית, אשר מצאה את שיא ביטויה דוקא אצל הגרמנים, החל בשופנהויאר וכלה בשפאנגלר, ואשר היתה כמעט לאסכולה גרמנית טהורה, כלום לא ינקה את סם-הארס שלה מהרגשת-הקיפוח הטבועה בהכרת הגרמנים ובתת-הכרתם? והרגשת-קיפוח זו ואכזבת-מרירות זו שהתגברו לאין-שיעור בלבות הגרמנים על-ידי כאב תבוסתם וחרפת-כשלונם במלחמת-העולם הראשונה, הן שהעלו את המיתוס של המרידה הנאצית. כי מיתוס זה כל עיקרו לא היה אלא גירוי היצר הפאטאליסטי באומה זו למישחק-יאוש אחרון: או הגזע העליון הגרמני יצליח סוף-סוף להשתלט שלטון מלא ונצחי על תבל כולה, או ישקע בתהום הנשיה והאבדון.
    על קשר הגיוני זה שבין תורת האכזבה הגרמנית ובין רוח התוקפנות של הגרמנים כבר עמד אוסבלד שפאנגלר, מבשרה של "שקיעת המערב". בדברי הפתיחה לספרו המפורסם, שנכתבו תוך מהלכה של מלחמת הגרמנים הראשונה להשתלטות עולמית, הוא מרמז על המטרה המאחדת את הפילוסופיה ואת המיליטריזם הגרמניים, "כי המלחמה עצמה היא אחד מאותם תנאים הכרחיים, שרק בהם אפשר להגדיר את כל קויה של השקפת-עולם חדשה זו" . ומתוך צניעות מרובה הוא מדגיש: "עלי רק להוסיף את המשאלה, שספר זה יתפוס מקום יאה בצד הישגיה הצבאיים של גרמניה".
    ואף כי למעשה נלחם שפאנגלר בנאציות, והאידאולוג הנאצי הראשי, אלפרד רוזנברג גם יצא חוצץ נגד "חולשת הרצון השפאנגלרית" , הרי הדי הפרוגנוזה הפסימיסטית שלו הידהדו בחזקה באידאולוגיה הנאצית ונימוקיו ההרסניים היו לנימוקיה היא. כי מה מסקנת המסקנות שאליה הגיע שפאנגלר עם הוציאו את גזר-דינו על כל תרבות המערב? את תמצית לקחו על מעגלות-השקיעה בכל תקופות התרבויות הוא מגדיר עם חתימת ספרו לאמור: "היסטוריה של עולמנו היא גם בית-הדין שלו" והיא, ההיסטוריה, "תמיד הקריבה את האמת ואת הצדק למען הכוח ולמען הגזע, וחרצה משפט-מות על אנשים ועל עמים שלמים, שהאמת היתה בעיניהם חשובה ממעשים, והצדק חשוב מהכוח".
    ברעיון זה עצמו נאחז מחולל המרידה הנאצית, היטלר, והעלה אותו כמעט מלה במלה: "מכריע הכוח הצפון בעמים. לעיני האלוהים ולעיני העולם, תמיד, ניתנה למי שחזק יותר הזכות להשליט את רצונו. ההיסטוריה מוכיחה: מי שאין לו כוח, אין הזכות מועילה לו... הטבע כולו הוא מאבק כביר בין כוח ובין חולשה, ונצחון מתמיד של החזק על החלש"
    הקוריוזום של הקבלה זו אינו בזה, שהיטלר נתעטף באיצטלא של רעיון זר, כי הרי אם נבחן את הספר "מיין קאמפף", אשר היה למיליונים גרמנים וגם לאנטישמיים לא-גרמניים למין אוונגליון חדש, נמצא – ואכן הרבו לבחון ולמצוא – כי כל הרעיונות המקוריים, כביכול, שבתוכו לקוחים ממקורות אחרים. הקוריוזום הוא, שמארגן המרידה הנאצית ראה, עם אספו את חצי-הרעל לתוך אשפתו, את כוח-ההריסה העצום שבהלכי-הרוח השפאנגלריים. ואמנם גם את שפאנגלר עצמו הביא הגיון הפסימיות שלו לידי כפירה מוחלטת בכל הוויתו המוסרית של האדם. בספרו המאוחר יותר "האדם והטכניקה", שנכתב והתפרסם בתקופת המערבולת המדינית-סוציאלית בגרמניה שלאחרי וורסאי, הרחיק לכת, והציג את האדם במלוא מערומיו, "כי האדם הינו חיית טרף" וכל האידיאלים האנושיים אינם אלא "הבעת פחדנות" . ורעיונות אלה, שצמחו מתוך מצבה של גרמניה באותה תקופה , היו שורש פורה ראש ולענה של אידאולוגיה נאצית. בגרמניה המאוכזבת והקודחת במאבק-משנה, במאבק פנים ובמאבק חוץ, היו רעיונות אלה זרם מים אדיר על טחנות המהפכה הנאצית. "חיית-הטרף היא הצורה הגבוהה ביותר של חיי חופש" הורה שפאנגלר ו"עם מאורגן הוא בעצם חיית-טרף בעלת נשמה אחת וידים רבות"
    תורת-יאוש קיצונית זו העבירה המונים, ובמיוחד את רובה של שכבת האינטלגנציה, אל הקצה השני – אל האמונה העיוורת באכספרימנט הנאצי הנועז. כי הרי הפרוגנוזה השפאנגלרית הובילה עד לעברי פי תהום, אשר אין ממנו מפלט, והנאציות הבטיחה כל-כך הרבה, הבטיחה בעצם – הכל. היא אמרה לתקן תיקון-טעות יסודי על-ידי ניתוח מהפכני בהיסטוריה, להדביר במסע-כיבוש נמרץ ומאומץ אחד את האנושות כולה ולכוון את מהלך ההיסטוריה כאוות-נפשם של הגרמנים.

    ב. שלטון היצרים תחת שלטון הרוח
    היסוד-הדוחף למרידה הנאצית היתה איפוא השאיפה לתקן את העוול ההיסטורי על-ידי חיסול גורמו העיקרי, מקור הקיפוח. בדקו מחוללי הנאציות בהיסטוריה ומצאו, כי כל אומה מן האומות שהטביעו את חותמן בתולדות המין האנושי, היו לה מכשירי-שליטה וסגולות השתלטות מיוחדות לה. והרי גלוי וידוע, כי הטבע עצמו בחר באומה הגרמנית שתהא שולטת בהיסטוריה. ואם היא, האומה הגרמנית, נדחפה מהשורה הראשונה על במת ההיסטוריה, ועליה למלא רק תפקיד שני או שלישי במעלה, הרי ברור, כי כוחות אחרים, עוינים, אינסו את ההיסטוריה החדישה, סילפו וזייפו אותה. ומהו הדבר המציין את מהותה של ההיסטוריה הזו, המסולפת והמזוייפת, מה מציין את כיוון התפתחותה ואת כל נפתוליה ותהפוכותיה? שלטון השכל וההגיון. שלטון של מספר מושגים מקובלים ומוסכמים על כוח ורוח, על צדק ומשפט, על חירות ודיכוי, על מוסרי ואי-מוסרי. ודא עקא. כאן הפתח למעשי הקיפוח: הגזע הגרמני קופח משום שהוא מייצג מטבע-ברייתו ולפי תכונתו ההיסטורית את הצד-שכנגד, את היצרים הטבעיים הבלתי-מרוסנים והבלתי-מסולפים, את תחושת-הדם, את הגבורה והגברות, את עליונות הכוח הפראי. והמסקנה מכאן ברורה: המסקנה היא, כי יש לשבור ולמגר את שלטון הרוח ולקומם על הריסותיו את שלטון האינסטינקטים הטבעיים-פראיים, את שלטון הבארבאריות.-"אמנם כן! בארבארים אנחנו!" - הציג את עצמו ראש מנהיגיה של הנאציות- "אף רוצים אנו להיות כך. תואר כבוד הוא לנו. אנחנו באים לחדש את נעורי העולם" ; "עומדים אנו בסופו של דור ההגיון. הרוח שנטל גדולה לעצמו, נהפך למחלה לחיים". "חייב אדם לרחוש אי-אמון לרוח ולמצפון ולתת אמון באינסטינקטים שלו"; "אני משחרר את האנשים מכבלי הרוח,-- מן העינויים הנאלחים והמשפילים של חזיון-שווא, המכונה מצפון ומוסר--". והוא, נושא דברו של הכוח הפראי, כופר בכל זיקה אנושית להיסוסים שבמצפון, לשיקול-דעת, לשיפוט צודק, לאמור לכל זה שנכלל במושג "אובייקטיביות", וקובע, כי "כל מי שרוצה לרכוש את ההמונים, עליו להכיר את המפתח הפותח את השער ללבותיהם, ולא אובייקטיביות, היינו חולשה, היא מפתח זה, כי אם רצון וכוח" . הוא בז לכל רגש של הומניות: "בסופו של דבר מנצחת תמיד התשוקה להחזיק מעמד במלחמת-הקיום. בכוחה ימס, כשלג בחומה של שמש בחודש מרס, כל מה שמגדירים בשם 'הומניות', שאינה אלא תערובת של איוולת, פחדנות, והתיהרות ביתרון-דעת מדומה. תוך מאבק נצחי גדלה האנושות, ובתקופת שלום ניצחית תיספה".
    אכן, הנאציות דגלה במפורש ובפה מלא במוסר הג'ונגל: "כל דאלים – גבר". והחידוש שבתופעה מרדנית זו, שהיא, הנאציות, הוסיפה ביסוס רעיוני ואף הצדקה פילוסופית רעיונית, כביכול, לחוק-הטבע הפראי של הג'ונגל, בהכריזה, כי "כל דאלים הוא גם הצודק!". והפרדוכסלי ביותר שבתופעה, שאת כל הישגיו של השכל האנושי בשיא התפתחותו, ניצלו למלחמה מרדנית זו ברוח, לדיכוי הרוח ולהכנעתו. גניוס האומה הגרמנית, על כל הישגיו המרהיבים והצלחותיו המפוארות בכל שטחי הציביליזאציה, התרבות, המדע והטכניקה נרתם למרידה בארבארית זו.
    אמנם, גם כפירה זו ברוח העדפת הכוח הברוטאלי אינן פרי האסכולה הנאצית בלבד. הורתן ולידתן בחיק הפילוסופיה הגרמנית, שראה במוסר הג'ונגל את תור מעלת "מוסר אדונים", ובאכזריות בארבארית – את הביטוי הנשגב לגבורה, ליופי ואף לצדק. כבר טרחו וביקשו את שרשיה של השקפת-העולם הנאצית אצל ניטשה, וכבר גם העלו את הצד השווה בכמה מפסוקיו של ניטשה ובסיסמאותיו של היטלר ב"מיין קאמפף". על-כל-פנים נעלה מעל כל ספק, כי כל אותן התכונות הטבעיות, שניטשה מונה בחיה הבלונדית הגרמנית: "העדר שיקול-הדעת והשכל הישר שבפעולותיה" , "זחיחות-הלב האיומה", "התשוקה המעמיקה להרס", "התשוקה לשלל", "תאוות הנצחון והאכזריות" וכדומה – הם סימניה המובהקים של הנאציות. בין נראה כיום את ניטשה כאחד ממעורריה של המרידה הנאצית, בין נראה אותו רק כאחד ממבשריו הראשונים של המשבר המוסרי המתקרב, הרי ודאי שהוא הביא לידי ביטוי חריף ומלא מאויי-נפש חבויים של האומה הגרמנית. והנה אותן שאיפות פראיות, שניטשה הביע והגדיר בהברקות פילוסופיות פרדוכסליות-משעשעות, נמצאו להן מיליונים ועשרות מיליונים מבני האומה הגרמנית שעמדו לקבען לחוק עולם באש ובחרב, במסע אכזריות, שכמוהו לא ראתה ההיסטוריה.
    במידה שהנאציות קבעה לה מראש את תכלית הסתערותה על כל זרמי הרוח והמוסר בהיסטוריה, ייחדה לה ייחוד ברור גם את נושא ההסתערות: כיוונה את כל כובד מלחמתה כלפי אותו יסוד בהיסטוריה שהמציא את שלטון הרוח, שהפיח כוח ברוח, וריסן את הכוח הפראי בשם הרוח – כלפי היהדות.
    "כלום אין היהודי רודה בעולם השכל (הראציו) ?" – התריס מנהיג הנאציות. ואחד מתעמלני האנטישמיות הגזענית, שטאפל, פירט בבהירות יתירה, כיצד היהודים המציאו את התחבולה להשתלט על העולם: "הרומאים היו רודים בשאר העמים על-ידי הלגיונים שלהם. האנגלים רודים בשאר באמצעים כלכליים, היהודים השתלטו על העמים האחרים במוסר שלהם. היהודים היו ומוסיפים להיות 'עם החוק'. לשם הגדרת מונה החוק, שאלו היהודים מאת עמי אירופה המערבית את המילים 'רוח' ו'צדק'. הם קוראים למוסר שלהם בשם 'צדק'' ולמוסריות שלהם בשם 'רוחניות'". והחוקר הנאצי הוציא מזה את המסקנה: "השליטים הרומאים והאנגלים מסתפקים בהכרה ובשעבוד חיצוניים, ואולם היהודי שואף להכרה ולשעבוד בשטח הרוחני. ולכן אפשר לסבול פחות מכל את ההשתלטות היהודית".
    משעמדה הנאציות על ההנחה, כי מקור הקיפוח הגרמני הוא שלטון הרוח היהודית בהיסטוריה, נתעוררה למרוד גם בשלטון הרוח, גם בנושאו הנצחי - היהודי.

    ג. נסיגה של אלפיים שנה – אל האלילות
    כל מבססיה של המהפכה הנאצית ערכו מערכה על פרק זמן "אלפיים שנה", כלומר, על הזמן שלמן הופעת הנצרות ועד הנה. ונימוקם, כי הנצרות אינה בעיקרה אלא תחבולה יהודית, אמצעי-הסוואה יהודי. בנצרות היטו היהודים את האנושות מן הדרך הישרה של התפתחות בריאה וטבעית, ולפיכך לא ייושרו הדוריה של ההיסטוריה אלא על-ידי נסיגת-בזק עד לנקודת-המוצא שמלפני הנצרות, עד – לאלילות. הפילוסופוס הנאצי הראשי וראש הלוחמים בנצרות, אלפרד רוזנברג, הכריז במפורש, בספר היסוד של האידאולוגיה הנאצית, "המיתוס של המאה העשרים", על שלילת האמונה הנוצרית ועל השיבה אל מיתוס הדם והגבורה של הגזע הגרמני מלפני אלפיים שנה.
    גם כאן, במערכה הגלויה נגד הנצרות, קמה הנאציות להגשים, כדברי רוזנברג, את "החלום הגרמני העתיק", אותו חלום, שריחף בשמי-הרום של הפילוסופיה הגרמנית, על הבעיטה המרדנית במוסר הנוצרי-יהודי. וגם כאן עמדה הנאציות במלוא עקביותה, נטשה כל נתיב של פשרה, שללה את חצאי-האמצעים וחתרה מתוך להט-ההרס שלה, לקראת המהפכה השלמה והמוחלטת.
    תגלית זו על "הנצרות כהמצאת-נקם יהודית" נגד איתני-עולם, שימשה גם אבן-יסוד בהשקפתו האנטי-נוצרית של ניטשה, וכה דבריו: "כל מה שנעשה עלי אדמות נגד 'האצילים', 'החזקים', 'האדונים', ו'בעלי השלטון', כאין וכאפס הוא לעומת מה שעשו היהודים נגדם: "היהודים, אותו עם-כוחנים שידע, בסופו של דבר, לגמול לאויביו ולמשעבדיו רק בזה, שחולל הפיכה יסודית בכל ערכיהם, להתנקם בהם, איפוא, באורח רוחני בלבד". תכלית הנקמה היהודית היא, איפוא, לפי ניטשה, השלטת "מוסר-העבדים", מוסר הצדק והמצפון, החסד והרחמים, במקום "מוסר האדונים", הוא חוק הכוח והאלימות, התקיפות והאכזריות.
    ועל-ידי מי ביצעו היהודים את מעשה נקמתם? על-ידי מי הפכו את כל מושגי המוסר? על-ידי הנוצרי! כך מסביר ניטשה, וטוען: "האם לא הגשים עם ישראל דוקא באמצעותו של אותו 'גואל', שהיה לכאורה אויבו ומפרקו של ישראל, את תכליתה האחרונה של שאיפת-נקמה נאצלת? האין זה אחד ממעשי-הלהטים הטמירים של מדיניות-נקם אמיתית רבת-היקף, של נקמה מרחיקת ראות, חודרת ונוקבת, איטית ושוקלת מראש, -שלעיני כל העולם נאלץ ישראל להתכחש, כלאויבו בנפש, לאותו האיש, שהיה בעצם כלי נקמתו, ואף להוקיעו על צלב, כדי ש'כל העולם' – כלומר כל מתנגדיו של עם ישראל – יגרר אחרי אותו פתיון שנזרק לו"?
    ברם, ניטשה זה, שבז לכל רגש של חולשה, התפייסות והשלמה עם הגורל, אסף את ידיו אין-אונים מאפס-תקוה, בקבעו: "עם הופעת היהודים פורץ בשטח המוסר מרד העבדים, אותו מרד הנמשך זה אלפיים שנה, והנעלם מעינינו רק משום שנסתיים בהצלחה". ולעומתו, ולעומת כל מעצבי דמויות הגבורה בספרות הגרמנית, ענתה הנאציות, מפי רוזנברג: "העובדה שחוקרינו מסתפקים בהצגת הדמויות, בלי היות ביכלתם לעצב בעצמם דבר חדש, מראה, כי נשבר בתוכנו רצון היצירה. ואולם אין שום דבר נותן להם את הזכות לעשות את העדר הפוריות שלהם לגורל הכלל כולו. הרי אין לפקפק בעצמתו של המיתוס החדש ובכוח-היוצר הטמון בו, החותרים היום להגיע לידי הבעה". והמיתוס החדש מוצג על-ידי רוזנברג בצורה חד-משמעית: "כיום מתעוררת אמונה חדשה: מיתוס הדם, אמונה המוצאת את ביטוייה בהכרה הברורה, שהדם הצפוני הוא אותו רז מופלא, אשר הסיר את תקפם של הסאקראמאנטים הקודמים וירש את מקומם".
    דברים ברורים ומוחלטים. מיתוס הדם במקום הדת הנוצרית, קדושת "הדם הארי" במקום יסוד קדושתה של האמונה הנוצרית. והאידאולוג הראשי של הנאציות היה עקיב עד גמירא. הוא קרא להסיר ולהשליך את הצלב, והעמיד במקום סמל האמונה הנוצרית את סמל הגבורה, את סמל הדם והמלחמה: "הצלבים המכוערים של תקופת הבארוק והרוקוקו, שהציגו לראווה בכל פינת רחוב אברי-אדם מעווים ומעוקמים, מפנים בהדרגה את מקומם למצבות-זכרון של חללי המלחמה".
    אמנם מבשרה של תורת הגזענות הנאצית, שקדם לא. רוזנברג, הוא – הוסטון סטיוארט צ'מברליין, טרח ומצא בכל-זאת מוצא של פשרה בין תורת האנטישמיות ובין תורת הנצרות, עם הופכו את יוצר הנצרות ל- ארי! הוא, צ'מברליין, הביע את ההנחה, כי אם אמנם האיש מנצרת היה לפי דתו וחינוכו יהודי, הרי לפי המוצא הגזעי שלו היה ארי, וכך קבע: "האפשרות שישו לא היה כלל יהודי ושלא נמצאה בעורקיו אף טיפה אחת של דם יהודי אמיתי, גדולה במידה כזאת, שהיא כמעט ודאות גמורה".
    בתחבולת-הבל זו ניסו אחר-כך להיאחז גם כמה מן הנוצרים, שהסתגלו למשטר-הכפירה הנאצי. בגרמניה הנאצית הופצה תמונת יוצר הנצרות ב"פרופיל ארי מובהק", ולכך באה ההנמקה: "הטיפוס היהודי מביע פחות או יותר אותה רוח טמאה שפועלת בדם היהודי". "בלי ספק בחרה הרוח הנעלה ביותר גם בדמות הטובה ביותר, היא דמות ארי טהור-גזע".
    ואולם מנהיג הנאציות בעצמו לעג, לפי עדותו של ראושנינג, להמצאה זו: "אין אתם יכולים לעשות את ישו לארי, הרי זו שטות!" והעיקר, מה תועלת תצמח מזה? "שוב אותו הדבר, ואין בזה ישועה לנו. כנסיה גרמנית, נצרות גרמנית – רק פרפורי-עווית הם. אפשר להיות רק נוצרי או רק גרמני". וגרמני, גרמניות פירושו – אלילות, חזרה לאלילות. והוא, המנהיג, קבע, כי אצל האיכרים הגרמנים "אצורה האלילות האמיתית מתחת לקליפה הנוצרית".
    המטרה שאליה חתרה הנאציות היתה איפוא להסב את גלגל ההיסטוריה אחורנית עד לאלילות. תוך נסיגת-בזק זו על האנושות להשליך אחרי גווה גם את כל אידיאות הקידמה, הדוגלות אף הן בשם שלטון הרוח והמוסר. רוזנברג, נושא דברה של האלילות המודרנית, נימק את התנגדותו המוחלטת לכל האידיאות המוסריות בזה, שבדומה לכל הדתות והאמונות השליטות, מקור התהוותן ויניקתן ביהדות, וכל השקפות-העולם החדשות "הנקראות כיום 'אנושות', 'חופש', 'ליברליזם', 'מעמד' – אף הן במהותן יהדות".
    הנה כי כן שאפה הנאציות לערטל את האנושות מכל כסות של אידיאה מוסרית ודתית, להסיר ממערומי-האדם את עלה-התאנה האחרון של רגש הבושה מאחרים ומעצמו. הנאציות קראה דרור לכל אותם יצרים אפלים שבנפש היחיד ולכל אותם אינסטינקטים קיבוציים-עדריים שבנפש הציבורית, אשר תוך כל מהלך ההיסטוריה המודרני נפתלה עמם האנושות והתאמצה לדכאם ולרסנם בשם אידיאות נעלות. המהפכה הנאצית, שהיתה תנועת-הגשמה, אמנם הגשימה השקפותיה אלה, ובכל תחומי השתלטותה השליטה חוק-לא-חוק, חוק שלטון האלימות, בזאת עלה בידה ללבות ולגרות יותר ויותר את היצרים השפלים, את יצרי הרצח וההרס.
    החיה שבאדם, אשר אלפיים שנה ראתה את עצמה בלומה וכלואה, נקראה עתה להסיר מעליה כל מתג ורסן, והיא התפרצה בראש וראשונה למעשי-נקם באלה שבהם ראתה את ראשי מרסניה ומדכאיה.

    [בתוך: מקורות ומחקרים על השואה, אוניברסיטת בר אילן, עמ' 19—28]


    הדפסה

    חזרה לתחילת העמוד
    Claims Conference
    © כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016