חודש שבט תשע"ח - ט"ו בשבט בגרמניה הנאצית
עדות דורטמונד תרצ"ד
לפני ימים מעטים צוין בלוח השנה היהודי חמישה עשר בשבט, ט"ו בשבט. בשביל רוב היהודים החיים מחוץ לארץ ישראל אין כל משמעות ליום הזה. יש שיודעים שהוא נקרא "ראש השנה לאילנות", קוראים על זה משהו בעיתונים יהודיים, שומעים שבארץ ישראל זהו יום חג לילדים, שהקטנים מתקשטים בזרי פרחים ושמחים בנבטים, שהם נוטעים שתילים ומודעים בשמחה להתעוררות החיים בטבע. ואילו בקווי הרוחב שלנו עוד שקועה הצמחייה בשנת החורף שלה. האילנות שולחים ענפים קירחים כמו מתוך תלונה אל השמים האפורים.
אבל יש מאתנו שזוכרים את שחר נעוריהם, כיצד הלכו ביום הזה והניחו את אוזנם על גזע האילן והאזינו, כדי לחוש באוושה המסתורית את החיים השבים ומתעוררים, את הלשד המעפיל בתוככי האילן, לראות בעיני רוחם כיצד הניצנים תופחים והתעוררות צוהלת שמה קץ לחורף. כן, אותה יהדות עתיקה, שאוהבים כל כך לומר עליה שהיא אינה מכירה דבר מלבד קניין תבוני, שהיא מאובנת בנוסחאות הרחק מכל דבר טבעי, אותה יהדות יש בה הרומנטיקה שלה, הקשר שלה לטבע, יש בה כמיהה אל מקור הנביעה. וכי יכול להיות אחרת? והלוא בריאתו של א-לוקים היא שעינינו חוזות בה, הבריאה שעליה אומר התנ"ך שלנו, עדות רוחנו: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". לכן כשנראה שהכל מת, היהודי מטה אוזנו לחיים חדשים. לעולם אין הוא מאבד את האמונה בהתחדשות; התקווה היא לחם חוקו, גם כאשר הוא חווה בבירור את המציאות הקשה.
[פורסם ב: Nachrichtenblatt Gemeinde Dortmund, February 16, 1934, p. 12, מצוטט אצל יעקב בורוט, הפרקטיקה הדתית של יהודי גרמניה בימי השלטון הנאצי (1933—1938) והשתקפותה בעיתונות היהודית הגרמנית, ירושלים: יד ושם, תשע"ז, עמ' 157—158]
ש' וולף-אנגל, פרנקפורט ע"נ מיין תרצ"ח
חמישה-עשר [בשבט]
שעון מראה: אחת – הקץ ללימודים
ומיד עם חוש האף בקור,
יתחילו הפנים הקטנטנות לקדור,
וילדה קטנה תיתן בבכי קולה.
אך ילד גדול מעודדה בחמלה:
"חנה, למה זה תבכי בעוד צוהל הכל
ט"ו בשבט היום, ככלות הכל!
ואמא הכינה לנו בבית פרות
כי בקרוב יחדל החורף לשלוט"
שמחה הקטנה ואינה בוכה יותר
וחושבת: הא-ל הטוב תמיד עוזר.
התדעו, ילדים, מה מספר ט"ו בשבט עוד?
אמנו נא בלי לפחוד.
כשם שבתום ימי חורף קרים
ט"ו בשבט את האביב מביא,
כך בתום ימי הגלות הקודרים לבני ישראל גאולה תביא.
[פורסם ב: Der Israelit, January 13, 1938, p. 80, מצוטט אצל יעקב בורוט, הפרקטיקה הדתית של יהודי גרמניה בימי השלטון הנאצי (1933—1938) והשתקפותה בעיתונות היהודית הגרמנית, ירושלים: יד ושם, תשע"ז, עמ' 160—161] הדפסה
לפני ימים מעטים צוין בלוח השנה היהודי חמישה עשר בשבט, ט"ו בשבט. בשביל רוב היהודים החיים מחוץ לארץ ישראל אין כל משמעות ליום הזה. יש שיודעים שהוא נקרא "ראש השנה לאילנות", קוראים על זה משהו בעיתונים יהודיים, שומעים שבארץ ישראל זהו יום חג לילדים, שהקטנים מתקשטים בזרי פרחים ושמחים בנבטים, שהם נוטעים שתילים ומודעים בשמחה להתעוררות החיים בטבע. ואילו בקווי הרוחב שלנו עוד שקועה הצמחייה בשנת החורף שלה. האילנות שולחים ענפים קירחים כמו מתוך תלונה אל השמים האפורים.
אבל יש מאתנו שזוכרים את שחר נעוריהם, כיצד הלכו ביום הזה והניחו את אוזנם על גזע האילן והאזינו, כדי לחוש באוושה המסתורית את החיים השבים ומתעוררים, את הלשד המעפיל בתוככי האילן, לראות בעיני רוחם כיצד הניצנים תופחים והתעוררות צוהלת שמה קץ לחורף. כן, אותה יהדות עתיקה, שאוהבים כל כך לומר עליה שהיא אינה מכירה דבר מלבד קניין תבוני, שהיא מאובנת בנוסחאות הרחק מכל דבר טבעי, אותה יהדות יש בה הרומנטיקה שלה, הקשר שלה לטבע, יש בה כמיהה אל מקור הנביעה. וכי יכול להיות אחרת? והלוא בריאתו של א-לוקים היא שעינינו חוזות בה, הבריאה שעליה אומר התנ"ך שלנו, עדות רוחנו: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". לכן כשנראה שהכל מת, היהודי מטה אוזנו לחיים חדשים. לעולם אין הוא מאבד את האמונה בהתחדשות; התקווה היא לחם חוקו, גם כאשר הוא חווה בבירור את המציאות הקשה.
[פורסם ב: Nachrichtenblatt Gemeinde Dortmund, February 16, 1934, p. 12, מצוטט אצל יעקב בורוט, הפרקטיקה הדתית של יהודי גרמניה בימי השלטון הנאצי (1933—1938) והשתקפותה בעיתונות היהודית הגרמנית, ירושלים: יד ושם, תשע"ז, עמ' 157—158]
ש' וולף-אנגל, פרנקפורט ע"נ מיין תרצ"ח
חמישה-עשר [בשבט]
שעון מראה: אחת – הקץ ללימודים
ומיד עם חוש האף בקור,
יתחילו הפנים הקטנטנות לקדור,
וילדה קטנה תיתן בבכי קולה.
אך ילד גדול מעודדה בחמלה:
"חנה, למה זה תבכי בעוד צוהל הכל
ט"ו בשבט היום, ככלות הכל!
ואמא הכינה לנו בבית פרות
כי בקרוב יחדל החורף לשלוט"
שמחה הקטנה ואינה בוכה יותר
וחושבת: הא-ל הטוב תמיד עוזר.
התדעו, ילדים, מה מספר ט"ו בשבט עוד?
אמנו נא בלי לפחוד.
כשם שבתום ימי חורף קרים
ט"ו בשבט את האביב מביא,
כך בתום ימי הגלות הקודרים לבני ישראל גאולה תביא.
[פורסם ב: Der Israelit, January 13, 1938, p. 80, מצוטט אצל יעקב בורוט, הפרקטיקה הדתית של יהודי גרמניה בימי השלטון הנאצי (1933—1938) והשתקפותה בעיתונות היהודית הגרמנית, ירושלים: יד ושם, תשע"ז, עמ' 160—161] הדפסה
