זכור - אמונה בימי השואה

������������������������������������


גטו ליצמנשטאט, 5 באפריל 1944 |
לקראת החגים יש תכונה שכזו. אבל לא הכול חיובי, לרוע המזל. כי אתמול לא הוציאו לחם למי שנרשמו למצות, ובמשך כמה ימים נותרת הברירה לרעוב למוות או לאכול מצות ... כן, לא כל כך קל להיות יהודי. בכל צעד צצים קשיים ... ומזג האוויר גם כן נגרר, למרות שאין ספק שהוא השתפר. אבל... ילדים מאומצים מקבלים תלושים, וכך גם אני וציפקה. מה בדיוק מקבלים אני עוד לא יודעת, רק היום זה יתברר. בכמה מהמטבחים עורכים כבר הרשמה למרקי החג. כמה בנות מהקבוצה שלנו תרדנה היום בעשר ואז נדע יותר. בכלל!... הייתי רוצה שיהיה כבר חג! אבל בחג לא אדע לאן ללכת קודם, לדורקה זנד, לגברת לבנשטיין, לדורקה בורנשטיין ו... ואני כבר בעצמי לא יודעת. אבל עכשיו... למעשה תכננתי לכתוב מחר, אבל אני לא יודעת אם אספיק ואם תהיה לי בכלל הזדמנות.
... לפני שלוש שנים חל החג בדיוק באותם הימים. זה היה החג האחרון, הסדר האחרון עם אבא... הו, כמה שהזמן חולף מהר! לכבוד החג היה אבא אמור לחזור הביתה מבית החולים בדיוק באותו יום בשבוע כמו השנה. ערב פסח יצא ביום שישי, אז אבא חזר בחמישי (כמו מחר(. כל היום אנחנו הילדים התרוצצנו בחוסר סבלנות, בכל רגע ניגשנו לחלון או למרפסת כדי להביט החוצה ולבדוק אם עגלת החולים כבר הגיעה.

| גטו ליצמנשטאט, 11 באפריל 1944 |
יש לי כבר כל כך הרבה מה לכתוב, שאני לא יודעת ממה להתחיל. נו, לא משנה... זה כבר היום השני של חול המועד. ואיך עבר עלינו החג הראשון... איך עבר עלינו הסדר...? הסדר...? ואיך הוא אמור היה לעבור...!? נעבעך! הא, כמה שחסרונו של אבא בלט והכאיב... סדר בלי אבא, אבל לא רק בלי אבא, אלא בכלל בלי גברים... גם בשנה שעברה לא היו גברים, אבל לפחות הייתה הדודה. הו, היא הייתה עוד איך שהוא תחליף לגבר, היא הרי הייתה מבוגרת ובכלל ידעה הכול, אבל היום? אפילו היא איננה... את הסדר ניהלה אסתושה. למען האמת יחסית אליה היא ניהלה אותו יפה מאוד אפילו, אבל... הא, ה”אבל” הזה כל כך עצוב! אלוקים, האם עד כדי כך פשעתי שנענשתי ככה? יש לנו חברות ברסורט שיש להן אבות, אבל האבות שלהן לא עורכים אצלן סדר. אבל מאיזו סיבה? ואני, אני הרי הייתי יכולה לקבל סדר )קיבלתי, אבל)... אילו אבא... הו, אלוקים! ככה זה כבר בעולם!
לו אבא שלי היה עורך לי סדר, כמה מאושרת הייתי...! ומצד שני לאחרות יש אבות )התמזל מזלן) והן בכלל לא מבקשות לחגוג סדר... לקראת סוף הסדר השני נהיה לי כל כך עצוב! הא...! ברצון הייתי פורצת בבכי... ולחשוב שאבא אף פעם, אבל אף פעם, לא ינהל לנו יותר את הסדר. למרות שמלאו כבר כמעט שלוש שנים, אני עדיין לא יכולה להשלים עם המחשבה הזו... אבא כבר לא יחגוג איתנו סדר... כמה שזה נשמע כואב... כמה שזה מכאיב...! בכל זאת ביקשתי מאלוקים שלפחות בסדר הבא יוכל גם אברמק לחגוג... אוי... האדם חזק יותר מברזל, מפלדה... נו, מספיק כבר עם זה...

[רבקה ליפשיץ, לכתוב עד כלות" יומה של נערה מגטו לודז', ירושלים תשע"ט, עמ' 148—152]




הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016