קינה מאת הרב שמעון שוואב
הגאב"ד דקהל עדת ישורון

הזוכר מזכיריו, דור דור וקדושיו, מעת אשר אז בחרתנו, יזכור דראון,
של דור אחרון, אויה מה היה לנו . . .
שטופי מבול-דם, שמסרו נפשותם, כל שקועי עמקי-הבכא,
יפקדם א-להים, בארצות החיים, ועדי עד זכרם לברכה .

שאו אליו כפים, אהה, אי שמים, הוי על מיטב שבטי-ישראל,
עדות וקהלות, ערים וגלילות, חבורות, מוסדות, כל מועדי א-ל,
מי יתן פלגי מים, תרדנה עינים, אל אשדות נחלי הדמעות,
עלי אלפי אלפים, גופים נשרפים, במו-אש החרבן וזועות.

ועל שרי-התורה, ומחזיקי מסורה, ועל פרחי הכהונה הצעירים,
ועל חובשי מדרשות, ומורים ומורות, תינוקות בית רבן יקירים,
על בנות בוטחות, וסבים וסבות, ועל זרעם וטפם שילדו,
גם, לרבות, רבבות נאהבים בחיים, במותם לא נפרדו.

את דמם דרוש, כי תשא את ראש, של כל נדף לעלים הטרופים,
כל נפשות-מת, בימי שבר ושאת, ששה אלפי פעמים אלפים,
שלישיה לבערו בברק זעם סוער, מכרמי החמד אהבת,
גואל הדם, נא זכר צערם, אל תמחה מספר כתבת.

זכור הנאקות, ורעש צעקות, אז יובלו לרצח,
יאורי דמיהם, ודמעות פניהם, לא תשכחנה לנצח,
כל חיל וגניחה, ונהי צריחה, משדודי להקות הכלבים,
זכור וספור, בנאדך צרור, עד עת נקום עלבון עלובים.

במחנות הפראים, כאב ונגעים, ופחי נפשות עגומות,
חרפות וצחוק, כלימות ורוק, פצעי הכאות אימות,
ורעבון, צמאון, שגעון, עצבון, וכשלון נחשלים בלי-כח,
וכל נאקות-חלל, מכל יחיד אמלל, חלילה לך מלשכח.

ותימרות-עשן וקיטור מכבשן, תלי-תלים עצמות וגידים,
וחדרי הרעל, קול שאגות מקהל-הנחנקים תוך תאי האדים,
וסרחון גופות, וגויות סגופות, גלל-דמן אדמת נואצים,
איך הפכו טורפיהם, לברית חלביהם, ועור-איש לקשוטי הנשים.

וקריצת אצבעות, של ראשי-הפרעות, לימין שעבוד-פרך, צלמות לשמאול,
ואיך ירו יריות על חופרי הבורות, ביסורי חבוט-קבר הורדום שאול,
איך ענו אחיותינו, וסרסו בנותינו, כוסות-תרעלה מידי רופאים אכזרים,
ופליטי השרידים במחלות וסתרים, וטמיון ילדים בבתי שמד-כמרים.

שה-תמים לעולה, דם בני הגולה, הוי אריאל מנבלת חסידיך
צאן-קדשים מי ימנה, אשר אשם לא תכבה, בחוניך היו מקדשי שמך,
בקול שמע ישראל מסרו נפש לא-ל, שהוא יאספם, ועד יום אחרון
הצדיקו דין, ואף אני מאמין ענו, ושרו שירת בטחון.

ובכן נשאר עם, כיתום נדהם, בלי קברים להשתטח,
ולא מצבות, איפה לבכות, יבבות לבב רותח,
רק נסכי-הדם, אזכרותם, תוססים בלי שוכח,
והרי אפרי עקדתם, תרומות דשני מזבח.

מי ימלל, צער ישראל, אשר דעתו מכאב נטרפת,
ושארית הפאר, כמעט מזעיר, ואיך קומתה היום נכפפת,
א-ל חי מרחם, עדתך נחם, אשר לך מאד נכספת,
אור-חדש תזריח, קרני-הוד תצמיח, ורוח א-להים מרחפת.


[הקונטרס]

הדפס