זכור - אמונה בימי השואה

תחקיר חודש אלול  תשע"ט - תשעים שנה לפרוץ מלחמת העולם השניה


  • עדויות
    אחד בספטמבר והילדים
    היום אחד בספטמבר. מעל לוח הקיר משחירה ספרת 1 רבתי. מה יום מימים? בשנים כתיקונן הרי תחום של שלהי דקייטא ואתחלתא של אסיף – סתיו. מבוקר השכם סאון החיים בבית ובחוץ...מכל עבר ופינה ינשאו קולותיהם של ילדים השוקקים ופועים ומתקינים עצמם לקבלת עול תורה מחדש. כיום שונו פני הדברים. נאלם שאונם והמונם של החיים. שבתה כל תנועה. דומיה. צפיה וקפאון בכול. שכנים יוצאים ממעונותיהם, יורדים ובאים לחצר, ואיש לאיש ישאל בניב שפתיים או במבט עין מבעית – מה מליל, מה מבוקר...ההוכרזה המלחמה?...ואולם כל זה כמעט שאינו נוגע לעולם הילדים. הללו, דומה שרוחם לא נעכרה במאומה. אמנם נודע ברבים ששנת הלימודים תחל הפעם קצת במאוחר. לא באחד בחדש, כרגיל, יפתחו בתי האולפן כי אם בעוד ימים מספר... יש ועיכוב ידוע, פגם, מחסור במשהו גורם לדחית פתיחת שנת הלימודים. אך אין בה בדחיה זו כדי להטיל סכר במסלול חייהם של הילדים...סוף סוף לא יהא בזה משום בטול תורה והלכך יש להוסיף ולהתעסק בהכנות. ודוחקים ומאיצים באבות ואמהות. כזה כך לי, כזה הכן לי.ספר, מחברת, דיו ועט ושאר מכשירי למוד שאין שום מורה מוותר על חסרונם. והאבות והאמהות שומעים ונענים, מבליגים על מבוכת הנפש ומעניקים להם לילדים כל אשר תבקש נפשם. ואם יש ואחד ההורים לא ישלוט ברוחו ויפלוט כלעצמו: כל זה למה ולמה, בשעה כזו? יתבהל הפעוט וישסעו בתהיה רוגזת – מה משמע, אבא, מה מה ארע? ואז יסיח האב דעתו ויסיים במין אנחה יתומה כאומר: דברים בעלמא, רחומי, המעט הצרות בעולם בדרך הכלל!
    עומד אני וסוקר את מחנה הילדים שבחצר שקצרה רוחם והם מתרוצצים וממלאים חללו של עולם בהבל פיהם ואני מרעיד ונד – העלובים, מי יודע מה ילד יום והם שוקעים בתמימותם – עליצותם כאילו עולם כמנהג נוהג. אך הנה אראה ואבחין בין ילדים לילדים. אותם תלמידי בתי אולפן המודרניים ודאי שחומה בצורה לה לרוחם, הם תמיד נתונים בסדר חיים רגיל ששופע עליצות ושלוה וכל צל ובעתה מהם והלאה. אך שבתי וראיתי סיעות סיעות של תינוקות של בית רבן, חניכי החדרים, "תלמוד תורה" שוארשה העיר משופעת בהם בכל עת – הללו שכל עצמם תורה ודרך ארץ וסדר חיים במסוגר, במשוריין, ועליצות יתרה רחוקה מהם, ושלוה מעודנת, כל שכן פינוק לא ידעו – הללו, נדמה לי, כגדולים הם בשעה זו...הללו שתמיד הם החכמים והנבונים שבקהל הילדים, לקחה עתה אזנם שמץ דבר. עיניהם אמרו זאת. עיניהם אמרו זאת...המלמדים הקדימו והודיעם עוד לפני שבוע ימים שצרה גדולה מתרחשת ובאה על העולם, וארשה העיר תהא באותה צרה לראשונה וביניהם לבין עצמם דרשו את דברי ה"רבי" כמין חומר ועד מהרה הגיעו הם עצמם לידי מסקנה שפירוש הדבר הוא, פשוט, מלחמה. והם שבשרו הדבר להורים, ולא הועילו ההורים בדברים, כגון – ה"רבי" אינו בר סמכא כלל ועיקר, או – סתם גוזמא נקט.
    לא – טענו התינוקות, - אין ידען בהויות העולם כ"רבי", ואם הוא מנחש ומודיע ודאי שיש ממש בדברים.
    ואותם תינוקות של בית רבן נטלו לעצמם השררה בחצר. והם הם שנזדעקו ותקעו לו לאזנו של כל אחד ואחד – מלחמה, מלחמה! ועד מהרה...והקול יצא מפיותיהם של כל ילדי החצר, שנעשו בן רגע עדה מלוכת אחת, והיה לקול מבשר אימים. והגדולים לא יכלו להם לפעוטות והרכינו ראש וענו בקול כאוב: ולואי ויתבדו, ולואי...
    [יואל מסטבוים, ורשה - ספר הזכרון 1939, הועד להוצאת כתבי יואל מסטבוים, תל אביב 1944, עמ' 192-194]




  • Claims Conference
    © כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016