זכור - אמונה בימי השואה

תחקיר חודש תשרי   תשע"ח - חג הסוכות בגרמניה הנאצית


  • עדויות
    לא הרעב בלבד קבע את ההתייצבות מרצון. הלכו גם יהודים, שהייתה להם אפשרות להישאר בגטו. היו בידיהם תעודות עבודה טובות ומובטחות, וכן הובטח להם סיכוי החיים היחיד — מקום עבודה בשופ גרמני. הם אף לא התמוטטו בתנאי החיים המחרידים. נהפוך הוא, הם התגוננו בעקשנות וגילו רצון חיים חזק, ואף–על–פי–כן הלכו מרצונם אל הקרונות, כדי להיות ביחד עם קרוביהם.
    ולדקה מיד, משני עברי החומה, עמ' 47

    רבי יצחק מאיר קאנאל, הרב הקשיש בן ה-82, גילה כלפי הגרמנים התנגדות של יחיד. בדרכו ל'אומשלאגפלאץ' בחודש אוגוסט 1942 אמר לר' זישא פרידמן, 'אני לא אתן להסיע אותי מכאן. יבוא עלי מה שיבוא – אבל כאן, במקום, שאבוא לפחות לקבר ישראל'. הוא נורה לפנות ערב על ה'אומשלאגפלאץ'. [...] כפי שהתברר אחר כך, גילה הישיש התנגדות. הוא ניסה לחטוף את האקדח מן החייל הגרמני ששמר עליו... מובן שנורה ונהרג בו במקום. אבל את מבוקשו השיג: לא נתן עצמו לגירוש וגם בא לקבר ישראל
    אברהם פוקס, השואה במקורות רבניים, ירושלים תשנ"ה, עמ' 137

    מכל מקום [בשנות קיומו של הגטו] עוד היו יכולים […] לדאוג על הנשארים, ולבכות על העתיד, איך יבנו שוב החדרים הישיבות וכו', אף לייסר ולחזק את הקיימים, לתורה ועבודה. לא כן בשלהי תש"ב שכמעט בכיליון חרוץ כלו קהילות הקודש, ואף המתי מספר שנשארו דווים בשעבוד ועבודת מצרים […] אין דברים אשר בהם נוכל לקונן על צרותינו: אין מי לייסר, ולא לב לעורר אותו לעבודה ותורה […] וכל שכן לבכות על העתיד […]. רק ד' הוא יחוס ויושיענו כהרף עין…] ] אנא ד' רחם ואל תאחר מלהושיענו.
    תוספת של שנת תש"ג לפרשת ראה, קלונימוס קלמיש שפירא, אש קודש, ירושלים תש"ך, עמ קיד





  • © כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016