קווים לקורותיהם של יהודי אירופה בין שתי המלחמות
עדות במשפט אייכמאן
מאת: שלום בארון
אנו מביאים את עדותו של פרופ' בארון לאחר שנעשו בה שינויים קלי-ערך: הושמטו השאלות והתשובות שבפתח העדות ובסיומה, וכן תוקנו שיבושי-לשון - אם-כי רק הקשים ביותר - שנבעו מן העובדה, שהדברים ניתנו בעל-פה (המערכת).
התקופה שלפני מוראות מלחמת-העולם השנייה היא כל-כך רחוקה מעיני הדור, היא כל-כך נשכחה לפעמים אפילו על-ידי אנשים שחיו בה, שיש לנו כמדומני כבר עכשיו מין פרספקטיבה היסטורית החסרה בדרך-כלל במקרים כאלה. ומה שנוגע לתעודות, אולי יש לנו מזל בזאת, שהרבה מהארכיונים הגרמניים נכבשו על-ידי מעצמות הברית, והרבה מהתעודות האלה כבר נתפרסמו גם הרבה מן המשתתפים באולם הזה היו כותבים דווקא הרבה יומנים, אוטוביוגראפיות וכו'. והחומר נצטבר כבר במידה כזאת שיש צורך אולי בביבליוגראפיה עצומה מאוד למען רשום אך ורק את המספר הגדול של ההופעות האלה.
בנוגע לבעיה היהודית של אותו הזמן די לי להזכיר שהחומר רב כל-כך שכבר הופיע מדריך אחד של פיליפ פרידמן ז"ל ושל ד"ר רבינסון History under Nazi Impact Guide to Jewish ,וספרות כזו עוד הולכת ומתפרסמת מפעם לפעם. ועל-כן, כמדומני, יש כבר אפשרות לסכם לפחות באופן ארעי את הרושם שיש לנו משנות השלושים.
בדרך-כלל הרושם הוא של כוח חיוני וכוח יצירתי יוצא מן הכלל של העולם היהודי באירופה בזמן ההוא. בדרך-כלל היה משבר גדול, משבר גדול בעולם ומשבר יהודי במיוחד. תקומת מדינות חדשות אחרי מלחמת-העולם הראשונה, המהפכה הסובייטית, התפתחות התנועות הפאשיסטיות והנאציות, המשבר הכלכלי שהחל תיכף אחרי המלחמה ובא למרום שיאו אחרי - 1929-1930 - כל הדברים האלה העמידו את כל אירופה במצב של מתיחות נפש, שהיה באמת קשה לכל עם להסתגל אליו. יחד עם זה באו גם תיאוריות שונות, תיאוריות מדעיות ועיוניות, שהשתדלו לפשר בין המציאות והעיון, וכל אלה הוסיפו עוד מתיחות במקום ליישר אותה.
בנוגע ליהודים, כידוע תקומת המדינות החדשות האלה הביא את מצב ישראל לידי כך, שרוב היהודים חפצו לצאת מכמה ארצות אירופה, אילו יכלו. אבל לא יכלו, כי היו באמת הגבלות גדולות על הגירה בזמן ההוא.
בכל-זאת - ולפי דעתי זה הדבר הבולט ביותר - הכוח החיוני של העם היהודי היה כל-כך חזק, שהם הבליגו על כל הקשיים האלה ומצאו להם דרכים חדשות להסתגל לתנאים שלא היו קיימים לפני-כן. היועץ המשפטי: האם היו שינויים דמוגראפיים בתקופה שבין שתי המלחמות? אני מדבר על הקיבוצים היהודיים.
תשובה: כן וכן. כאן עוד פעם יש דבר בולט במיוחד, דהיינו - האורבאניזאציה הגדולה של העם היהודי בתקופה שאנו מדברים עליה. מובן, שתנועה זו החלה במאה הי"ט, אבל היא הגיעה למרום שיאה בתקופה שבין המלחמות. באמת, יהודים הלכו מערים קטנות, מאותה "שטעטל" מיוחדת, אל הערים הגדולות והכרכים בני מיליון תושבים ויותר. למשל: אם בפולין של לפני המלחמה הראשונה, שם היו כמדומני 86 ערים שהיה להן רוב יהודי ובשאר הערים הגדולות היה מיעוט גדול למדי, בכל-זאת כרבע של כל עם ישראל ישב בשנות השלושים כבר בכרכים בני מיליון תושבים ויותר, ועוד רבע בערים גדולות בנות מאה אלף עד מיליון תושבים, דהיינו, מחצית העם ישבה בערים גדולות מאוד. היו לזה תוצאות מרובות כמובן. ראשית, ידוע שההחלטות העיקריות בנוגע לבעיות כלכליות, מדיניות, אמנותיות ומדעיות נעשו דווקא בכרכים אלה, היות שהיהודים ישבו במספרים כל-כך גדולים במרכזים רוחניים ומדיניים של כל העולם. זה נתן להם השפעה מיוחדת, שאנו מבינים אותה מתוך הריכוז הזה. מאידך גיסא, גם-כן ידוע, שכרכים גדולים אלה בדרך-כלל לא נתמלאו באופן טבעי, דהיינו, היו יותר מקרי-מוות מאשר שיעור הלידה. זה דבר היסטורי מקובל. במקרה בגרמניה אירע כבר בשנת 1750 שנולדו רק שמונים עד תשעים על כל מאה שמתו. העיר הגדולה לא נתמלאה מחורבנה. על כן גם ליהודים היתה אפשרות שיאבדו ממספר אוכלוסיהם בגלל ריכוז זה בערים הגדולות.
אב בית-הדין: יפחת מספרם.
תשובה: יפחת מספרם של היהודים בעולם בכמה ארצות קרה כזאת. יש לנו סטטיסטיקה יפה, המראה, למשל, כי בשנים 1925-1928 פחתו היהודים בפרוסיה בערך בחמשת אלפים תושבים, בו בזמן שהאוכלוסייה הכללית עוד עלתה ביותר ממיליון ומאה אלף וכו'. מאידך גיסא, יש לזכור, שרוב היהודים לא חיו באותן ארצות-המערב ומזרח-אירופה, ביתר הארצות המספר עדיין הלך והתרבה, אמנם לא כמו בדורות הקודמים. ידוע, כי במאות האחרונות האוכלוסייה היהודית התרבתה בהרבה, יותר אפילו מאשר האוכלוסייה האירופית. היא נכנסה בתקופה החדשה באקספאנסיה הגדולה שלה. די להזכיר שמאמצע המאה הי"ט עד 1930, במשך שמונים השנים האלה, האחוז של יהודי אירופה עלה מ- 1.5% ליותר מ- 2%. התרבו היהודים בזמן שהתרבו כל האירופים. וגם בזמן שהיהודים היגרו לארצות אחרות, לארצות חדשות, המספר היה יותר גדול מאשר מספרם היחסי באוכלוסייה האירופית בכללה. ואולי כאן יש להזכיר, שבמשך 24 השנים האחרונות שלפני המלחמה הגדולה הראשונה יצאו כ- 30% מכל יהודי אירופה, יצאו מאירופה והלכו לקונטיננט אחר - לאמריקה, לארץ ישראל וכדומה. %30, דהיינו, כל יהודי שלישי, שינה את מושבו מהקונטיננט האירופי לקונטיננט אחר. ובו בזמן, אני אומר, הגדילו בכל-זאת את חלקם באוכלוסייה האירופית.
על-כן יש לומר, שאפילו בתקופה בין שתי המלחמות ההתרבות הזו נמשכה. על-פי הסוציולוג המפורסם יעקב לישצ'נסקי, התרבות האוכלוסייה העולמית של היהודים בשנות העשרים היתה באופן ממוצע 140 אלף לשנה. היא נתמעטה על ידי המשבר הגדול בשנות השלושים ל- 120 אלף בערך. אבל עוד היתה הולכת ומתרבה. ויש רגליים להשערה, כי בשנות הארבעים-החמישים - וזו היתה התקופה שבאנגלית היא נקראת Explosion Population בכל העולם - העולם הלך והתרבה במהירות גדולה, והמספר של 120 אלף לשנה היה מתרבה יותר לולא המשבר הגדול שבא.
השופט רוה: זה בעולם כולו?
תשובה: בעולם כולו. מה שנוגע לאירופה - אם עלי להביא מספר מיוחד, אם תרשו לי, יש לי מספרים כאלה בשביל שנות השלושים בשביל כל אירופה - בערך 9,800,000. היועץ המשפטי: יהודים
תשובה: בינהם בפולין - ויש מפקד משנת 1931 - באותו זמן יחד עם דאנציג, היו 3,040,000. מספר זה כנראה עלה במשך 8 השנים שלאחרי-כן ליותר מאשר 3,300,000. בברית-המועצות במפקד של שנת 1926, נחשבו היהודים רק על-פי השתייכות ללאום היהודי ולא לדת - גם שם מונים יותר מאשר 3 מיליון בראשית שנות השלושים. בגרמניה - ויש לנו מספר מדויק בשביל שנת 1935 - היו 499,682. יש להגדיל את המספר ב- 3,117 כי חבל-הסאר נספח אל ה"רייך". באוסטריה - 191 אלף, ולא אזכיר את היחידים , בהונגריה - 444 אלף , רומניה - 728 אלף , צ'כיה - 356 אלף , צרפת - 320 אלף , הולנד - 156 אלף , ליטא - עוד בשנת 1923 היה מיפקד אחד - 155 אלף.
יחד, כפי שהזכרתי, 9,800,000. היו עוד ארצות מרובות שמספר היהודים היה פחות מ- 100,000, אבל בכל-זאת השפעתם היתה ניכרת בכל דרכי החיים המדיניים, הכלכליים והתרבותיים. כל זה היה, כמובן, לפני השואה, שהמעיטה את המספרים בהרבה מאוד.
השופט הלוי: בהונגריה זה היה לפני סיפוח האזורים הנוספים להונגריה.
תשובה: נכון.
השופט הלוי: זה שינה במקצת את המספרים.
תשובה: כן, בשנות השלושים.
היועץ המשפטי: אנו נגיש מפה שתראה את השינויים הגיאוגראפיים.
האם סיימת תשובתך על שאלה זו?
תשובה: לא לגמרי. אולי כדאי להעיר, שלא רק עשרה מיליון יהודי אירופה בזמן ההוא, אלא אותן יהדויות באירופה היו מוצא כמעט לכל הקהילות של הארצות שמחוץ לאירופה. סוף-סוף, הקהילה היהודית בארצות-הברית, על מיליוניה, נוצרה על-ידי יהדות אירופה המזרחית והתיכונה דווקא במשך חמישים השנה שלפני השואה.
באותו זמן גדל הציבור הזה מציבור קטנטן מאוד עד להיותו ציבור בן חמישה מיליון בשנות השלושים. ואלו הן תוצאות של הקהילות המזרחיות. אותו דבר לגבי אמריקה הדרומית או ארצות האימפריה הבריטית, או אפילו לגבי מדינת ישראל. ארץ-ישראל נתכלכלה בזמן ההוא על-ידי יהדות אירופה. והיחסים שבין הצאצאים והמרכזים שבאירופה היו הולכים ונמשכים, ואי-אפשר היה להבדיל ביניהם. כל מה שקרה ליהודי אירופה הורגש תיכף ומיד בכל ארצות העולם.
היועץ המשפטי: כיצד הסתגלו הקיבוצים היהודיים לשינוים הכלכליים שחלו באירופה בין שתי מלחמות-העולם? תשובה: שוב עלי לומר, שהתקופה ההיא היתה תקופת משבר גדול, משבר כלכלי ומשבר יהודי. בדרך-כלל מצאו להם היהודים אופן מיוחד במינו להסתגל גם לדרכים חדשות אלו. אנו מדברים בדרך-כלל על התקופה ההיא, שהיא תקופת הקאפיטאליזם המודרני. וכדאי אולי להזכיר, שהיהודים בדרך-כלל השפיעו בהרבה, לדעת כל החוקרים, על התפתחות הקאפיטאליזם המודרני. יש כמובן דעות חלוקות. נחלקו הדעות בין היהודים, אם הקאפיטאליזם הוא תנועה חשובה וטובה לעולם או לא. אבל כמעט כל החוקרים - אפילו החוקרים האנטיקאפיטאליסטיים - הסכימו, שבתור שלב בהתפתחות הכלכלית המודרנית הקאפיטאליזם היה לטובה. ודווקא היהודים השפיעו בהרבה. ידוע, שהחוקר הגרמני הראשון במעלה ורנר זומבארט, שלא היה ידיד לא של הקאפיטאליזם ולא של היהודים, בכל-זאת תיאר בספר מיוחד עד כמה השפיעו היהודים על התפתחות התנועה הכלכלית הגדולה. יש אפילו פסוק אחד בו הוא אומר - אם אני זוכר את הדברים במלואם - "ישראל היה כמו שמש ; במקום שזרח - חיים חדשים צמחו מן הארץ, במקום שעבר - חורבן בא אחריו". הוא התכוון לדברים שעמדו עליהם עוד במאה הי"ח, כאשר בהולנד, אנגליה וצרפת השפיעו היהודים לטובה על התקדמות מדינות אלה בעוד שגירוש היהודים מספרד הוציאה את הגורם החשוב הזה מתוך המדינה. אף במאה הכ' נמשכה התפתחות זו. היהודים היו חשובים בכלכלה האירופית במלוא מובן המלה. לא רק בתור בנקאים ושולחנים, ולא רק בתור סוחרים - ובייחוד סוחרים בינלאומיים - אלא אף בעבודות תעשייה וחקלאות. בתעשייה, למשל, לא היתה להם השפעה מרובה על תעשיית היסוד של פחם, של נפט ושל ברזל, אם-כי גם יהודים היו פעילים בבאקו בקידוחי-הנפט, בגרמניה ובגליציה ; היו יהודים במוראביה, ושם דווקא הרוטשילדים היתה להם השפעה גדולה על תוצרת הפחם וכו' אבל הם היו מצוינים במיוחד בתעשיות מיוחדות, תעשיית הלבשה, תעשיית טקסטיל, תעשיית המכולת , הם היו חשובים בתעשיית הזהב והכסף. בכל המקומות האלה, אם בארצות אירופה הקונטיננטאלית ואם ביתר ארצות העולם - השפעת היהודים היתה ניכרת מאוד מאוד. בכל-זאת היו יהודים וגם לא-יהודים שהרגישו מכבר, שהמבנה הכלכלי של העם היהודי לא היה מה שקוראים נורמאלי ; לא היה שווה לזה של שאר התושבים. על-כן קמו תנועות בין היהודים עוד במאה הי"ח, אבל בייחוד במאה הכ', ונמשכו בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, להעביר את היהודים מהמסחר ומיתר הדברים של העבודות שאנו קוראים להם "צווארון לבן" אל עבודות "יותר פרודוקטיביות" - בחקלאות, בתעשייה וכו'.
באמת יש להשתומם, שלמרות שהזרם הכללי בעולם היה להעביר איכרים מהכפר אל העיר, להוציא אנשים מהחקלאות ולשימם בתוך בתי-החרושת - היהודים הפכו את הסדר, ודווקא בשנות העשרים והשלושים רבים מהם מצאו להם דרך להיכנס לחקלאות היסודית לא רק בארץ-ישראל, במדינת ישראל, שלגביה ידוע שהם בנו ארץ מדבר והפכו אותה לארץ פורייה דווקא בחקלאות, אלא גם ברוסיה הסובייטית, בברית-המועצות. יש בידי מספרים שכדאי לעמוד עליהם. כעבור עשר שנים מהמהפכה כבר נמנו על האוכלוסייה החקלאית היהודית ברוסיה לא פחות מ-33,357 משפחות, דהיינו, בערך 165,000 נפשות שישבו כבר במושבות יהודיות מיוחדות, נוסף על 33,000 משפחות יהודיות מפוזרות ביתר האזורים, דהיינו, 10% של כל בני ישראל שישבו בברית-המועצות עסקו בחקלאות. א ב ב י ת - ה ד י ן: היתה תנועה מהעיר אל הכפר בברית-המועצות, חוץ מאיזור בירוביג'אן?
תשובה: חוץ מבירובג'אן זה נעשה באזורי קרים ואוקראינה. בעזרת האגרו-ג'וינט האמריקאי ייסדו מושבות באלה, כפי שאני אומר, מושבות יהודיות שלמות, נוסף על האיכרים הפזורים. זה היה 10%, וזהו אחוז גדול. כי בזמן ההוא מספר היהודים העוסקים במסחר ירד ל- 10%, כלומר, מספר העוסקים בחקלאות היה כמספר העוסקים במסחר. זו היתה מהפכה גדולה. אבל היא נעשתה בעשר שנים, ותקופת זמן זו היא כמעט ולא כלום בהתפתחות עם. היהודים הראו אפשרות להסתגל לתנאים החדשים. אותו דבר קרה בארצות אחרות, וכמובן, כפי שהזכרתי, גם בישראל.
באותה תקופה היתה העברה מהמערכות של "הצווארון הלבן" התעשייה. היהודים התחברו תכופות אל הפועלים בבתי-החרושת, בייחוד בפולין, אבל גם בשאר הארצות. ההעברה היתה גדולה יותר בצרפת, באנגליה ובארצות-הברית, כלומר, בארצות ההגירה. כאשר נכנסו היהודים מפולין ורוסיה לארצות-המערב, לא יכלו להסתגל תיכף ומיד, אלא-אם-כן נכנסו לתוך "העבודות הפרודוקטיביות" הללו. ולבסוף אפילו הצליחו לארגן כמה הסתדרויות-פועלים משלהם, בייחוד במזרח אירופה: בפולין היו הסתדרויות-פועלים בווארשה ובביאליסטוק, וזאת לא רק למרות ההתנגדות מצד הרשות, אלא לפעמים למרות ההתנגדות מצד פועלים בני דתות אחרות באותה עיר. קרה דבר מעניין בעיר אחת בפולין, כאשר באחד במאי היתה תהלוכה. זה היה בלודז'. בתהלוכה השתתפו ההסתדרות הפולנית לחוד, ההסתדרות הגרמנית לחוד וההסתדרות היהודית לחוד. וכאשר התנפלה הבולשת על ההסתדרות היהודית, שתי ההסתדרויות האחרות לא עשו ולא כלום.
אב בית-ה דין: עמדו מנגד.
תשובה: כן, באדישות. למרות כל הקשיים האלה עלה בידי היהודים להיכנס למקצוע כלכלי שבדרך-כלל לא היה פתוח לפניהם עד הזמן ההוא. אני מראה רק את ההסתגלות הכלכלית היוצאת מן הכלל. כמובן, ההסתגלות הגדולה ביותר היתה במקצועות החופשיים. רופאים יהודים היו מקדמת-דנה, בכל הזמנים. עורכי דין לא יכלו להיות עד שבאה האמאנציפאציה, תנועת השחרור, ופתחה לפניהם את השערים באופן שיכלו להיכנס למקצוע חשוב זה. היו גם מהנדסים ובעלי מקצועות מכל המינים האחרים. חכמת הרפואה, חכמת המשפט - לא בתור שופטים, אלא בתור עורכי-דין - היתה כל-כך מפוזרת, שבכמה ארצות אירופה מספר היהודים במקצועות אלה עלה בהרבה על מספרם בתוך האזרחים.
היועץ המשפטי: כשאתה אומר מפוזרת, אתה מתכוון נפוצה, אני מניח.
תשובה: נפוצה. ועל-כן אני חפץ לומר כאן, שכל זה בא למרות שהיו קשיים מרובים לתלמידים יהודיים באוניברסיטאות, גם בפולין, גם ברומניה, גם בשאר הארצות, כבר בימים שלפני המלחמה, לפיהם הנהיגו נומרוס קלאוזוס, שרק מספר ידוע של יהודים ייכנס לתוך האוניברסיטאות, אבל עכשיו, אחרי המלחמה, הדבר נתחדש בכמה ארצות, והוכרחו יהודי פולין למשל לצאת למערב, ואפשר לומר, שדווקא איטליה של מוסוליני, כמו צ'כוסלובאקיה של מאסאריק ובנש, פתחו את שעריהן באופן מיוחד לתלמידים יהודים ממזרח-אירופה, ששם היו רדיפות משפטיות נגדם. ובכל-זאת, וזה דווקא דבר מעניין, למרות כל הלחץ המשפטי, למרות כל מה שעשו השלטונות האוניברסיטאיים והממשלתיים בפולין ובשאר הארצות, מספרם של היהודים בתור סטודנטים ואקדמאים עוד היה גדול יותר ממספר כל האומות האחרות באופן יחסי. בארצות אחרות חופשיות כמובן היהודים יכלו להשתתף בהתפתחות זו באופן חופשי לגמרי. בשנת 1931 נתברר, כי באיטליה 25% היהודים בארץ ההיא או שהיו סטודנטים או שכבר גמרו את חוק לימודיהם בבתי-ספר גבוהים. רבע של כל האוכלוסייה. זה היה קצת טיפוסי בשביל ארץ חופשית. כמובן, לא אני האיש לדון אם זה היה לטובה או שלא לטובה. דיברו באותו זמן לפעמים על הפרולטאריאט הרוחני, דווקא על אנשים שלא מצאו להם פרנסה ועניין בפרופסיות אלה, במקצועות אלה. אבל דווקא הימצאות יהודים מרובים כל-כך בתוך הפרופסיות בלי שום ספק השפיעה לטובה לא רק על היהודים, אלא על התרבות הכללית במובן הרוחני, במובן התרבותי, כמו-כן במובן הכלכלי. על-כן האחוז אינו כל-כך חשוב כאן כמו ההשפעה הרוחנית שהשפיעו היהודים בזה על העולם המערבי, על העולם כולו, בייחוד על אירופה שאנחנו דנים בה כעת.
שאלה: האם אתה רוצה להוסיף משהו על השפעת הזרמים הפוליטיים שהתפתחו בין שתי המלחמות על תהליך שיווי הזכויות, האמאנציפאציה היהודית? תשובה: אדרבה, ברשות בית-המשפט, הייתי חפץ לומר, שלפי דעתי התקופה שבין המלחמות היתה בפעם הראשונה תקופת השיא, הגובה של האמאנציפאציה היהודית. אמנם מדברים בדרך-כלל שהאמאנציפאציה, שתנועת השחרור החלה במאה הי"ח, עם המהפכה האמריקאית והמהפכה הצרפתית. אני כבר כתבתי ואמרתי, מקדמת-דנה, יש גם תקדימים לזה, כלומר, במובן הכלכלי ובמובן הרוחני האמאנציפאציה החלה עוד מאה או מאתיים שנה לפני כן. אבל הדבר העיקרי הוא, שהיא לא באה לידי גמר עד התקופה שבין שתי מלחמות-העולם. כי כל זמן שהיהודים לא היו משוחררים בארץ אחת, לא היו משוחררים בשום ארץ. היו תמיד תנועות-הגירה, במובן ידוע היה יחס הדדי בין הקהילות היהודיות באופן כל-כך חזק, שאם היה חוסר שיווי זכויות במקום אחד, לא נהנו ממנו במקום אחר. די לי להזכיר משל פשוט. אם נזכור מה קרה לפני חמישים שנה, מחצית היהדות העולמית היתה במעצמת הצארים בתנאים נוראים מאוד. עוד היו יהודים ברומניה, במעצמה העות'מאנית, שאחריה באה המהפכה של התורכים הצעירים. היו יהודים בצפון-אפריקה. כשני שלישים של כל העם היהודי חיו בתנאים בלי אמאנציפאציה, של לא-שחרור. ואפילו בארצות שהיה בהן שחרור, כמו ארצות-הברית או צרפת או אנגליה, שהאמאנציפאציה כבר הוכרה, בכל-זאת אם נביט על האוכלוסין היהודיים שהיו בראשית המאה הזאת שם, נראה, שרובם ככולם נולדו והרבה מהם חונכו בארצות שלא היתה בהן אמאנציפאציה. זה היה רק בשנת 1917, עם המהפכות ברוסיה, בשנת 1919, עם ברית-השלום האירופית, שהחלה אמאנציפאציה, לפחות על הנייר, באופן עקרוני בשביל כל הארצות.
ואפשר היה לחכות שזה כבר השלב האחרון, הצעד האחרון בהתפתחות של מאתיים או שלוש מאות שנה.
אם בית-המשפט ירשה לי, חפצתי להזכיר, שבמקרה לפני כשלוש שנים היתה לי הזדמנות להרצות בעיר זו באוניברסיטה העברית על גישות חדשות לאמנאציפאציה. במאמר זה, שהופיע בינתיים ב"דיוז'ן" בצרפתית, ב"דיוגנס" באנגלית של "אונסקו", אני הבעתי את הדעה, שהאמאנציפאציה היהודית היתה הכרחית למדינה מודרנית עוד יותר מאשר היתה ליהודים. בין היהודים באמת אפילו נמצאו אחדים שהתנגדו לה, כלומר, שהעדיפו את דרך חייהם הקודמים של תקופת הגיטו על זה של שיווי זכויות. כמובן, רוב היהודים, רוב הולך וגדל, היה בעד שיווי זכויות. באמת נלחמו, נלחמו בכל מאמצי כוחם לקבל את שיווי הזכויות.
ועכשיו בתקופה שאחרי המלחמה הראשונה נראה בפעם הראשונה, שהיהודים באמת ייהנו משיווי זכויות בעולם כולו, ואם יהיה כדבר הזה, אז תהיה אמאנציפאציה מלאה גם בארצות שנהנו ממנה כבר זה מאה שנה או יותר. ודווקא בתקופה ההיא החלה התנועה הנאצית, דווקא תיכף אחרי המלחמה, שהראתה בפעם הראשונה שמה שהיתה התקדמות, התקדמות לא מהירה, אבל התקדמות תדירה במשך מאתיים שנה, אפשר אולי להפך. שלפני-כן רק מה שחשב העולם שרק ארצות בלתי-מפותחות, ארצות כאלה, . . .
שאלה: נחשלות.
תשובה: בלתי-תרבותיות במלוא המובן התרבותי, רק אלה סירבו לתת ליהודים את שיווי הזכויות. זוהי רק שאלה לזמן קצר, עוד עשרות בשנים, יעבור זמן, וכל העולם יכיר בשוויון זה בתור דבר יסודי גם לעצמו וגם לעם ישראל. וכאן מתחילים הנאצים ומראים, שדווקא בארץ מפותחת, בארץ מלאת תרבות, שהיתה אחת המנהיגות בהתפתחות התרבותית שלפני המלחמה הראשונה, שדווקא בארץ זו אפשר לדרוש נסיגה אחורה, שאפשר ללכת אחורנית ולקחת מן היהודים את השוויון הזה שכבר זכו בו על-פי ההתפתחות ההיסטורית. ובמובן זה מה שקרה בין המלחמות בארצות אירופה התיכונה היה חשוב באופן יסודי לכל ההיסטוריה העולמית.
נוסף על כך כדאי לומר, שהיהודים הרגישו, ובצדק, ששיווי הזכויות הפורמאלי לפעמים איננו מספיק. דווקא בתקופה שבין שתי המלחמות באה לידי גמירה התפתחות מיוחדת, דהיינו, דרישה בשביל זכויות מיעוטים לאומיים, נוסף על שיווי זכויות. זכויות מיעוטים, rights minority, נכנסו עכשיו בפעם הראשונה לתוך המשפט הבינלאומי, על-ידי חוזה שנעשה בוורסיי וכו', ששם אמרו על כמה ארצות, שהן מוכרחות לתת לתושביהן גם שיווי זכויות וגם זכויות למיעוטים. ועוד פעם אני מוכרח לומר, שהיהודים דווקא הראו בזה כוח חיוני יוצא מן הכלל, שהם היו מן המנהיגים המיוחדים בתנועה הזאת, לקבל לא רק שיווי זכויות, אלא גם זכויות המיעוטים, בשביל עצמם ובשביל כמה מיעוטים אחרים, בכל הארצות שהם ישבו בהן. זו היתה הסתגלות עצומה בשביל היהודים גם-כן. הם הצטרכו לחשוב מחשבות חדשות, בייחוד בברית-המועצות, למשל, שאולי תהיה לי הזדמנות אחרי-כן לדבר גם על זה. היה עליהם ליצור מבנה חדש במובן ידוע. אבל בכל-זאת היו חזקים ורעננים למדי להתחיל מחדש, אפילו בתנועה הגדולה הזאת. ואני מוכרח לומר בתור היסטוריון המשקיף חזרה, למרות כל המפלות שנחלה התנועה הזאת, דהיינו, תנועת זכויות המיעוטים, הרבה על-ידי השמדת היהודים באירופה, על-ידי השינויים שבמיעוטים הלאומיים, למרות זאת זהו עקרון במשפט הבינלאומי, שכמדומני יש לו אף תקווה להבא להציל כמה ארצות מן המבוכה הגדולה שבחלוקות שבין הרוב והמיעוט או המיעוטים המרובים בכל ארץ וארץ.
שאלה: פרופ' בארון, התוכל לומר לנו משהו על ארגון הקהילות היהודיות באותן הארצות אשר היטלר הניח אחר-כך כפו עליהן?
תשובה: כבוד בית-המשפט, גם כאן אנחנו רואים כוח-הסתגלות מיוחד. הארצות שבאירופה נבדלו זו מזו במבנן הקהילתי, כמו שנבדלו בחיים הכלכליים והמדיניים בכלל. מה שאנחנו קוראים הארגון הקונסיסטוריוני, שהיה חלק של הארגון, של הסדר הממשלתי. למרות השינויים הגדולים שבאו בצרפת במאה השנים אחרי נפוליון - באה הרסטוראציה הבורבונית, אחר-כך המעצמה השניה, אחר-כך הרפובליקה השלישית, ובכל פעם הסתגלו היהודים לצורה החדשה של המדינה. אפילו כשבאה ההפרדה בין המדינה והכנסייה בשנת 1906, היהודים החזיקו בארגון החשוב הזה, אלא שהיתה להם אפשרות חדשה להקים ארגונים חדשים משלהם. בייחוד המהגרים שנכנסו לצרפת בין המלחמות ארגנו קהילות חדשות, מניינים חסידיים למשל, ארגונים בונדיסטיים, ארגונים מכל המינים. בכל זה אפשר היה לראות עוד פעם את הכוח החיוני והיוצר של העם היהודי. באיטליה השכנה, מאידך, היה הבדל. בתקופה הליבראלית שלפני המלחמה הראשונה היה שם חופש רב מאוד ומשנחתם הקונקורדאט או הברית הלתרנית שבין מוסליני והאפיפיור, גם הקהילה היהודית הוקמה מחדש תחת הנהלת אוניוני, ובשנות השלושים גם הקהילה הגדולה הזאת חיתה חיים טובים כמו שהיה בימי התפארת של תולדות יהודי איטליה.
בגרמניה הקהילה היתה מוכרת על-ידי הממשלה. היתה לה זכות לגבות מסים - לא נדבות ותרומות - מאת היהודים. ודווקא בתקופה שבין המלחמות ארגנו בפעם הראשונה ארגונים כוללים כמו פרויסישר לאנדספרבאנד, בייארישר לאנדספרבאנד. הם ארגנו את כל הקהילות שישתפו פעולה בתפקידים תרבותיים וחינוכיים. בבאדן ווירטמברג היו ארגונים כאלה בני מאה שנה ויותר. באוסטריה התארגנה הקהילה בשנת 1891, וזה נמשך, למרות שאוסטריה-הונגריה הורכבה מכמה מדינות, גם בצ'כוסלובאקיה, גם בגליציה שבפולין, גם בחלקים של הונגריה. בכל מקום היהדות היתה פורחת גם במובן הארגוני.
בהונגריה היתה מן המאה הי"ט קהילה נבדלת בין האורתודוקסים והרפורמים. היו גם קהילות שקראו להן "סטאטוס קוו", דהיינו קהילות משותפות גם לאורתודוקסים וגם לבעלי התיקונים. בכל הארצות הקהילה היתה גוש חי ופורח. אין צורך לדבר על פולין, ששם שלושה מיליון יהודים ויותר היו להם קהילות חזקות מכל המינים. קהילות אלה במקצתן היו דתיות, והאורתודוקסים הדתיים שלטו בהן. היו גם קהילות שרובן היו ציוניות-חילוניות, ואחרות שבהן עלו ה"בונד" והמפלגות הסוציאליסטיות לגדולה.
כולן עבדו יחד ושיתפו פעולה כדי לפתח את התרבות והחינוך היהודי, שהיה לו כוח חיוני באמת.
אולי המהפכה הכי גדולה בקהילה באה בברית-המועצות. שם סוף כל סוף החיים החלו מחדש בהרבה מקצועות מאז שנת 1917, שם הדבר המעניין ביותר אולי הוא, שאותו לנין, שבזמנו, לפני המלחמה הראשונה, לא האמין במציאות הלאומיות היהודית, אותו לנין שינה את דעתה וכשעלה לגדולה נתן ליהודים, כמו ליתר העמים בברית-המועצות, את מה שהזכרתן לפני-כן , זכויות המיעוטים.
אולי תרשו לי לקרוא פיסקה ממאמרו משנת 1903, שהופיעה ב"איסקרא", כשהוא כתב מאמר נגד ה"בונד" הסוציאליסטי היהודי. שם כתוב:
הרעיון של לאומיות יהודית יש לו בלי ספק אופי ריאקציוני לא רק בצורה שדוגלים בה הציונים, דובריו הכי חזקים, אלא גם בצורתו הבונדיסטית, המשתדלת לצרפו אל הרעיון של דמוקרטיה סוציאליסטיים רעיון זה מנוגד ביסודו לצורכי הפרולטאריאט היהודי, רעיון המוליד באופן ישיר או בלתי-ישיר יחס עוין להתבוללות, זאת אומרת, פילוסופיה של גטו.
אלה הם דברי לנין בשנת 1903. בשנת 1917 הוא כלל את היהודים בין המיעוטים הלאומיים שניתנה להם הרשות לייסד סובייטים משלהם. מספר הסובייטים באוקראינה היה יותר ממאה, ברוסיה הלבנה עשרים וארבעה, בקרים היה מספר ידוע של סובייטים שהיתה להם רשות להשתמש באידיש בכל הפקודות האדמיניסטראטיביות. אולי מותר לי להזכיר ניסיון פרטי י בשנת 1937 ישבתי יום תמים בבית-המשפט בקייב וכל מה שנאמר בו היה באידיש - גם השופטים, גם הצדדים, גם הפרקליטים כולם דיברו אידיש כל היום.
זה היה מבנה חדש לגמרי, שנוצר על-ידי העם היהודי בהביטו על המהפכה הגדולה שקרתה בחיי כל העמים בברית-המועצות. במבנה הקהילה עצמה, בשינויים שחלו בין שתי המלחמות, עלה בידי היהודים להסתגל אפילו לתפקידים הכי קשים במדינות חדשות, על-מנת להמשיך במורשתם הדתית, הלשונית והחינוכית. בברית-המועצות, למשל, הקושי היה דווקא גדול ביותר כיוון שהיסודות של הקהילה היהודית - הדת היהודית, השפה העברית, הרעיון המשיחי הציוני - לכל אלה התנגדו המושלים החדשים והיו צריכים למלא באידיש את כל החלל הריק שנשאר אחרי השינוי היסודי הזה.
בכל-זאת ולמרות כל זה יכלו היהודים ליצור תרבות חדשה לעצמם בשנות העשרים והשלושים.
היועץ המשפטי: איזה תפקידים מילאו הכלים הקהילתיים היהודיים באותן ארצות?
תשובה: התפקידים היו מרובים מאוד, כמובן שונים במקצת מארץ לארץ. אבל בכל מקום ההשפעה החינוכית והתרבותית של היהודים על בני עמם היתה עצומה מאוד. ראשית, כמובן, באו פעולות דתיות בבתי-כנסת כאן דווקא מעניין מאוד: בתי-הכנסת היהודיים נשמרו על-ידי המשפט הפומבי עוד מימי-קדם. כבר במעצמה הרומית הקדומה, הפאגאנית, האלילית, היה כתוב בחוק, שמי שנוגע בבית-כנסת יהודי חייב הוא במעל בקודש.
אב בית- הדין: אתה זה היה כתוב?
תשובה: מביאים זאת בקודקס התיאודוסיאני וביתר הקודקסים. אפילו כאשר נוצרה מדינה נוצרית על-ידי קונסטאנטינוס עוד הגנה על בית-הכנסת היהודי בכל מאמצי כוחה. אולי כדאי להזכיר את המקרה הראשון שקרה אולי במחלוקת בין המדינה והדת, זה היה בין תיאודוסיוס הגדול לבין אמברוסיוס הקדוש במילאנו. זה היה דווקא שהמוני-העם התפרצו בעיר קטנה באסיה הקטנה לתוך בית-כנסת יהודי. חפץ הקיסר להכריח על-פי החוק את הקהילה המקומית, את ההגמון המקומי, לבנות את בית-הכנסת מחדש או לפחות לשלם פיצוים לקהילה היהודית. לזה התנגד אמברוסיוס, הארכיהגמון של מילאנו, אבל הקיסר עמד על דעתו והראה, שהמדינה גוברת על הכנסייה. זו היתה אחת הפלוגתות המפורסמות בתולדות יחסים אלה. הדבר הלך ונשנה כל ימי-הביניים ובתקופה החדשה. מדינה אחרי מדינה הגנה על בתי-הכנסת היהודיים, ואולי זה היה החידוש הגדול ביותר של "ליל-הבדולח" בשנת 1938, כשהרסו 101 בתי-כנסת ופגעו ב- 76 בתי-כנסת נוספים, באופן שהממשלה עצמה, במקום להגן על בתי-הכנסת, היא-היא שהביאה לידי חורבנם. זהו חידוש יוצא מן הכלל, משום שלא היה כדבר הזה בכל תולדות ימי-הביניים החשוכים-לכאורה וכל ימי התקופה החדשה.
אותו דבר בנוגע לבתי-קברות. בכל הזמנים היו סדיסטים למיניהם שחפצו לנקום ביהודים את נקמתם, ביהודים המתים במקום שלא יכלו להתנקם ביהודים חיים. האפיפיורים, למשל, דור אחרי דור בקונסטיטוציה שלהם שנתנו ליהודי רומא חזרו ואמרו, שאסור לנגוע בבתי-קברות יהודיים, בבתי-עלמין יהודיים. עוד פעם כבר בתקופה שבין שתי המלחמות היו התנפלויות מרובות והריסות מרובות של מצבות-קודש בבתי-העלמין. ועוד פעם צעדה גרמניה בין הראשונות ועשתה שמות בבתי-קברות יהודיים. והיהודים עמדו על נפשם, בכל מקום שמישהו החריב בית-קברות הם באו ותיקנו אותו. בתי-קברות ישנים נמצאים בכל ארצות אירופה ושמרו עליהם הקהילות היהודיות בכל מאמצי כוחן. זה היה תפקיד גדול שלהן. במובן ידוע אפשר היה להשתמש בבתי-קברות לצרכים סוציאליים, דהיינו, לפעמים, כאשר ביקש איש שבימי חייו היה ידוע בתור איש בלתי-נדיב, עשיר שלא נתן לפי יכולתו לצורכי ציבור, לקנות חלקת-קבר - השתמשה הקהילה בהזדמנות זו כדי להכריח אותו לתרום לצורכי הקהילה יותר מהרגיל בשביל להשוות את מה שלא עשה בחייו.
חוץ מזה היו עוד תפקידים שונים של הקהילה. תפקידים של בשר כשר, ולא רק דברים שבדת, אלא אולי עוד יותר בענייני חינוך וענייני תרבות כללית. כי הקהילה - אם קהילה חילונית בברית-המועצות או קהילה דתית שהיו לה גם צורות אתניות לא-לאומיות לגמרי - בארצות אירופה המערבית, בכל הארצות האלו הקהילה היתה לא רק רפואית אלא מחויבת לעזור לעם היהודי שבעיר ההיא לפתח את מוסדותיו הציבוריים. עלי לדבר על ענייני צדקה. היהודים מקדמת-דנא היו מתגאים בכך שהם היו רחמנים בני רחמנים. על כך היתה גאוותם, ובצדק. מי שמביט על אירופה משנות העשרים והשלושים משתומם לראות עד כמה מרובים היו מוסדות-הצדקה, מוסדות של צדק ציבורי.
היועץ המשפטי: סעד ציבורי.
תשובה: סעד ציבורי וחברתי בשביל כל תושביה בתי-חולים יהודיים בכל ארצות אירופה. הם שימשו לא רק בתי-חולים ליהודים, אלא הרבה פעמים קיבלו חולים לא-יהודים. היו גם מקומות-מחקר שמתוצאות המחקר הרפואי שלהם נהנו כל אנשי תבל, כל אחד למד מזה. היה כאן צדק חברתי במובן זה שהרופאים היהודים, שסבלו מאפליה לפעמים בבתי-חולים כלליים, יכלו לפתח את כישרונם בבתי-חולים יהודיים משלהם. היו בתי-יתומים מושבי-זקנים. כל המעשים בתקופה שלפני המדינה המודרנית, שהחליטה לעשות - כמו הרבה מדינות שבשנות השלושים היה להן סעד מדיני - במשך מאות בשנים, הקהילה היהודית היתה נותנת כל סעד לחבריה. אפילו בשנות העשרים והשלושים, שנות האפליה, היה עליה לתמוך בהרבה מחבריה.
עוד דבר כדאי להזכיר - ענייני בנקים וצדקה בלי ריבית. קופות מלווה וגמילות-חסדים למיניהם היו בכל ארצות אירופה המזרחית. למשל: בפולין עצמה היו כמדומני 224 קופות עם הון של יותר משני מיליון למתן סעד לבתי מלאכה, לסוחרים זעירים, לאיכרים, בשעת הצורך לתת להם כסף בלי ריבית כדי שיתחילו עם אומנותם החדשה כדי לעבור על איזה זמן של צרה מיוחדת.
וכל הדברים האלה - היהודים יצרו מאליהם במשך הדורות המרובים, יצרו יצירות חדשות ארגוניות. היתה לי הזדמנות, כמו שכבר הזכרתי לבית-הדין, לכתוב ספר מיוחד על תולדות הקהילה היהודית, ודווקא שם נראה לי בעליל עד כמה הקהילה היהודית במאה הי"ח ובמאה הכ' היתה מן המרחיקות-לכת, מן החלוציות במובן ידוע בכל ענייני חיים ציבוריים, בין איש לרעהו, כמובן גם בין איש לקונו.
שאלה: האם תוכל לומר משהו על מבנה החינוך היהודי באותן השנים ובאותן הארצות?
תשובה: החינוך היהודי היה קרוב ללבם של המנהיגים היהודיים מקדמת דנא. היהדות באמת התפארה בזה שהיא היתה הראשונה לייסד בית-ספר כללי. זה קרה במאה הראשונה לספירה, 1,700 שנה ויותר לפני שעשו זאת בארצות אחרות. זה היה במאה הראשונה, אשר בה התרבות הרומית והיוונית הגדולה והמפוארת נתנה חינוך רק למיעוט קטן של ילדיה.
בהתפארות זו המשיכו כל ימיהם. הרבנים לימדו אותנו, כי "ותלמוד תורה כנגד כולם" - שקול כנגד כל המצוות. הם זכרו את דברי הרמב"ם, המורה ובעל ההלכה והפילוסוף המפורסם, ויאמר להם: "השתדלו לעבוד בשביל פרנסה רק שלוש שעות ביום ולמדו תורה תשע שעות או יותר." וזו היתה מסורת קדומה, אשר נשארה באופן קבוע בין היהודים למיניהם, ובמובן זה כמעט שלא היה הבדל בין החרדים ובין החילוניים, בין הציונים או האורתודוקסים או הסוציאליסטים. כל אחד העריך מאוד את הלימודים, אם לימודים יהודיים דווקא או לימודים כלליים - אין הבדל. על-כן אין פלא, שהמבנה הקהילתי היה בנוי בהרבה על בתי-הספר שייסדו.
כמדומני שיש לי כאן איזה נתונים סטטיסטיים שאולי כדאי להיזכר בהם. למשל יהדות פולניה אחרי המלחמה הראשונה מצאה שכל המבנה הקהילתי השתנה. היו בפולניה שטחים שנלקחו מרוסיה הישנה , אזורים אחדים שהיו יורשי פולין הקונגרסאית , היתה גאליציה - מאוסטריה , היתה פוזנן - מגרמניה , ולכל אחד מהאזורים היה מבנה אחר וגם בית-ספר אחר. והתחילו אז לבנות בנין חינוכי מפואר, אשר באמת קשה לשער עכשיו איך עלה בידיהם לעשות זאת בזמן קצר כזה. למשל, חוץ מאלפי ה"חדרים" לחינוך הישן היו 18,000 שלמדו בישיבות בשנת 1930.
היו שני ארגונים, אחד באידיש ואחד בעברית, אשר יצאו בסיסמאות חדשות לחינוך היהודי. היה ציש"א האידי, שנתמך על-ידי ה"בונד" ועל-ידי פועלי ציון שמאל, והיו לו בשנות 1935-1934 לא פחות מ-86 בתי-ספר שנתנו חינוך ל- 9,936 ילדים, בייחוד באזורים שנלקחו מרוסיה הישנה. בו בזמן הארגון המרכזי של בתי-ספר עבריים בשם "תרבות" נתן חינוך עברי מודרני מלא רעיונות ציוניים. בשנת 1938 כלכלה "תרבות" עצמה 70 בתי-ספר, על בנייניהם. בכלל היו להם 75 בתי-תינוקות, 104 בתי-ספר נמוכים ו9- בתי-ספר תיכונים. ביחד למדו שם 42,241 תלמידים.
אב בית-הדין: זה רק בפולניה? תשובה: רק בפולניה. מספר המורים היה 1,350. זה ב"תרבות" ובציש"א. יחד היו בבתי-הספר היהודיים האלה בערך %20 - %19.2 של כל התלמידים היהודים בגיל בית-הספר הנמוך כ-50% של כל התלמידים אשר הלכו לבתי ספר תיכונים ו- 65% מהתלמידים אשר הלכו לבתי-ספר מקצועיים.
על-כן אני אומר: לבנות מחדש ארגונים כאלה אשר לא היו בנמצא לפני-כן כלל, למרות זאת שהארץ עצמה סבלה בהרבה במובן הכלכלי, במובן המדיני, שצריך היה לצרף ארצות מארצות שונות למבנה אחד - זה מראה לנו בעליל עד כמה הרוח היהודית בפולניה היתה פורה ביצירתה.
אותו דבר נמצא גם בארצות אחרות. בדרך-כלל אין אנחנו זוכרים, אפילו בצרפת המתבוללת היו בתי-ספר יהודיים מיוחדים. בגרמניה היו בתי-ספר יהודיים עוד מן המאה הי"ח, כמו "פרייע שולע" בברלין, "תלמוד תורה" בהמבורג ואחרים. כל אלה היו במאה הכ' בני יותר ממאה שנה והמשיכו את קיומם. ובגרמניה ובכל המקומות היו אפשרויות לקבל חינוך יהודי חרדי - אם רצו בזה, חינוך ציוני - אם האמינו בציונות, ובו בזמן גם חינוך על ברכי התרבות הגרמנית, כי כולם גדלו על יסוד התרבות הגדולה הזאת. מה שמפליא ביותר אולי הוא, שלמרות שהתרבות הגרמנית השפיעה על הרוח היהודית מן המאה הי"ח והלאה, לא רק על יהודי גרמניה, אלא על כל יהודי אירופה, למרות זאת השתדלו היהודים בגרמניה לפתח את חינוכם העצמי, את חינוך הדור הצעיר, אם בתרבות כללית ואם בתרבות ישראל, באופן יוצא מן הכלל.
אין מה לדבר על ארצות חדשות כאלה כמו ליטא או לטביה או אסטוניה. שם כמובן התרבות המקומית היתה צעירה מאוד, ולא היתה התבוללות של יהודים בתרבות הליטאית או הלטבית. שם באמת רק %19 של ילדי ישראל בליטא הלכו לבתי-ספר כלליים, בו-בזמן שנמצאו בתי-ספר יהודיים. רוב גדול, 48% הלכו לבתי-ספר יהודיים שנבנו מחדש, שלא היו בנמצא לפני סוף המלחמה הראשונה. בלטביה האחוז היה, כמדומני, 85% שהלכו לבתי-ספר יהודיים. ברומניה היו קשיים שונים, כי שם נבדלו האזורים זה מזה, ושם הממשלה, למרות שקיבלה על עצמה בחוזה ורסיי את החובה לתת ליהודים זכות מיעוט לאומי, בכל-זאת התחמקה מזה והשתדלה בכל מאמצי כוחה להפריע לבתי-הספר היהודיים. היו לכך סיבות מקומיות. בדרך-כלל חפצו להשפיע ברוחם הלאומית על כל בתי-הספר, בייחוד רצו להכריח את כל המיעוטים ללמד את הכל ברומנית, ואפילו למסור את הלימוד למורים רומניים. אבל למרות כל הקשיים האלה עלה בידי היהודים, אפילו ברומניה, לבנות מבנה מפואר של חינוך יהודי. כל זה עמד בתוקפו בזמן שבאו הכובשים והרסו זאת.
היועץ המשפטי: פרופסור בארון, תואיל לומר לנו על הפעולה התרבותית היהודית בשדה הדת ובתרבות אנוש.
תשובה: שטח זה של רוח היצירה היהודית עמד בגדולתו. בראשית הימים השתדלו היהודים לפתח את חייהם הדתיים והתרבותיים עד כמה שאפשר והצליחו בזאת. הם הצליחו בימי-קדם, בימי-הביניים, ואף בשנות העשרים והשלושים.
אולי אפשר לי להזכיר ניסיון פרטי. במקרה כתבתי ספר הנקרא:
1938/39 ,Social Students Jewish Bibliography of.
זאת היתה ביבליוגראפיה טכנית על מה שהופיע בשדה מחקרי-החברה, במובן הרחב ביותר של המלה, בשתי השנים האחרונות ההן. לא ידעתי באותו זמן, ששתי השנים האלה תהיינה כל-כך חשובות בתולדות ישראל, שאלה תהיינה שתי השנים האחרונות של התקופה האירופית בתולדות ישראל. ובכל-זאת השתוממתי לראות מה גדולה היתה היצירה של העם היהודי אפילו בשנות הקושי והמשבר העצום שהיו לפני המלחמה האחרונה. זכורני, שאני עצמי, למרות היותי יהודי שנולד באירופה, השתוממתי לראות את הכמות הגדולה של ספרים, עיתונים ומאמרים שנדפסו דווקא בשתי השנים ההן על-ידי יהודים ועל נושאים יהודיים. מובן, שחבל היה שהיה עלי להקציב מקום רחב יותר ממה שהיה נעים לי לעשות זאת גם לספרות האנטישמית של הזמן ההוא, ומהצד השני לספרות האפולוגיטית, הכתובה הן על-ידי יהודים הן על-ידי לא-יהודים כדי להגן על היהודים מפני ההאשמות האלה. אבל רוב הספר מלא נתונים ביבליוגראפיים השייכים לספרות שאין לה כמעט שייכות למצב בימים ההם. כאילו היה שורר שלום בעולם, כאילו לא היה חורבן עומד לפניהם. הם היו עוסקים אם בתרבות המקובלת ואם בתרבות החדשה.
באותן השנתיים, על-פי הרשימה שמסרתי, הופיעו אפילו ספרים רבים ברוח הספרות הרבנית הקדומה, ספרי-תשובות, ספרי-דרוש, ספרי-קבלה, ספרי-חסידות - כל אלה מן המין הישן. באותן השנתיים הופיעו ספרים ממין זה במספר רב יותר מאשר תוך עשר שנים במאה הי"ז או הי"ח, בתקופת פריחת הספרות הרבנית הזאת. לפעמים הופיעו הספרים הגדולים האלה בני 300 עמוד ויותר בשלוש וארבע מהדורות, זאת אומרת, היה שוק גדול בשבילם. מה שהיה חשוב עוד יותר בעיני כשעיינתי בספרים האלה, ראיתי, שכמה מהם היו בעלי איכות מצוינת, שאילו הרבנים האלה היו חיים 500 שנה לפני-כן, היו נחשבים בין גדולי הראשונים או גדולי האחרונים במדעי-היהדות. במקרה כתבו בזמן שעבר כבר זמן הפריחה, תור-הזהב של הספרות הרבנית.
בו בזמן היתה גם תרבות חילונית, תרבות ציונית, תרבות סוציאליסטית למיניה. אולי אזכיר גם מה שתרמו יהודי פולין לתרבות הכללית. יש לי כאן איזה נתונים על העיתונים היהודיים שהופיעו בתקופה ההיא. אפילו הקהל היהודי המועט באופן יחסי בצרפת כלכל לא פחות מ- 96 עיתונים יהודיים, וביניהם שני עיתונים יומיים באידיש, 6 שבועונים בצרפתית, 5 באידיש ואחד ברוסית. בהולנד הופיעו 21 עיתונים יהודיים, באוסטריה - 16, בהונגריה - 21, ברומניה - 54, בליטא - 15 וכן הלאה. בגרמניה הופיעו 113 עיתונים יהודיים, ביניהם לא פחות מאשר 33 של מה שקראו בשם Gemeindeblatter, שהוציאו הקהילות היהודיות בכל רחבי גרמניה.
אב בית- הדין: אתה מתכוון לכתבי-עת?
תשובה: כן. אשר לפולין כמעט אי-אפשר להאמין, שהוציאו שם לאור את המספר המתמיה של 30 עיתונים יומיים באידיש, 5 בפולנית, נוסף על 132 שבועונים, ביניהם 4 בעברית, ועוד 224 עיתונים שהופיעו פעמיים בחודש או פעם בשלושה חודשים וכו'.
המספר הכולל של העיתונות היהודית, שנרשם ברשימה אחת שהיתה לפני, כלל 854 עיתונים שהופיעו באירופה בתקופה שלפני השואה. כמובן, ערכו של כל עיתון תלוי בעורכים ובאיכותו של העיתון. אבל היו בין אלה עיתונים מפורסמים מאוד. אולי די להזכיר את "היינט" באידיש ואת Przeglad Nasz בפולנית שיצאו בווארשה, או את Chwila בלבוב, שהיו עיתונים יומיים מן המדרגה הראשונה, שאפשר היה לו לעם היהודי להתפאר בהם. בין העיתונות הלא-יומית אפשר להזכיר, למשל, את כתב-העת "התקופה", שהופיע בווארשה והיה כתב עת מצוין בשביל הספרות העברית. בו בזמן הופיע בגרמניה הירחון החשוב Monatsschift fur Geschichte und Wissenschaft des Judentums, שנוסד בשנת 1851 והמשיך להופיע אפילו בימי היטלר. עוד בשנת 1939 הופיע כרך, שהחרימו אותו השליטים הנאציים. זה היה כתב-עת יסודי בשביל כל מדעי היהדות. דומה לזה היה כתב-עת בצרפתית בשם Juives Etudes des Revue שנוסד בשנת 1881 והמשיך את קיומו עד מלחמת-העולם השנייה, והיתה לו השפעה על התרבות הישראלית. היו כתבי-עת יהודיים בכל המדינות.
צריך גם להזכיר במובן החינוכי את בית-המדרש לרבנים בברלין, את ה- Hochschule בברלין, את הסמינאר לרבנים בברלין, את בית-המדרש לרבנים בברסלאו, שנוסד לפני יותר ממאה שנה והמשיך את קיומו עד מלחמת-העולם השנייה.
אותו דבר [בבית-המדרש לרבנים] בבודפסט, שנוסד על-ידי מדינת הונגריה במובן-מה מתוך הכספים שהחרימו מהקהילות ליהודיות. אותו דבר לגבי ה"איזראליטישה תיאולוגישה לראנשטאלט" בווינה. כל אלה היו מוסדות יסודיים, שמהם יצאו רבנים למיניהם ומורים באוניברסיטאות, ולא רק במקצועות יהודיים, אלא במקצועות כלליים. וכל אלה היו חניכי בתי-ספר אלה, עיתונים אלה וספרים שהופיעו עד לאין-סוף. בנוגע לספרים כדאי לומר, שרק רשימת המו"לים היהודיים שנתפרסמה אחרי המלחמה כוללת שמות רבים. אבל מה שנוגע לשנות השלושים, יש חוברת המחזיקה עמודים רבים מאוד, חוברת גדולה שאינה תחת ידי ברגע זה. שם נרשמו המו"לים היהודיים בהרבה ארצות שגזלו מהם את הרכוש העצום שנצטבר אצלם במשך הזמן. ספרים חשובים כפי שהזכרתי לפני-כן בביבליוגראפיה היו מרובים לגוניהם, היו חוקרי התנ"ך ממדרגה ראשונה, היו חוקרי התלמוד, היו היסטוריונים מהחשובים ביותר. די לי להזכיר כאן - אם תתירו לי - איזה שמות מהספרות העברית. בספרות העברית אין לנו שמות גדולים מאלה של ביאליק וטשרניחובסקי. אמנם הוכרחו לצאת את אירופה תיכף אחרי מלחמת-העולם הראשונה, אבל היו להם תלמידים למיניהם, שהמשיכו את העבודה בספרות העברית. בין הקלאסיקאים הידועים היו שלום עליכם ופרץ. אבל גם בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם היו אנשים כמו אברהם רייזין ושלום אש ועוד מהגדולים הידועים באירופה כולה, ולא רק בין היהודים. בספרות הלאדינו קמו סופרים יהודיים. היו עיתונים בלאדינו היו 4 עיתונים בסאלוניקי, שהביאו תיאור שבתקופה ההיא באה תחייה חדשה דווקא לספרדים שבעולם. התנועה הספרדית החדשה ההלה בשנות העשרים של המאה. ודווקא סאלוניקי, שהיתה המקום המרכזי לתנועה זו, נחרבה אחר-כך על-ידי הכובשים.
כאשר אני מזכיר שמות אלה, זה אינו מספיק, כי לא די לדעת את הספרות או את הפעולה המדינית. כדאי לעמוד גם על האיכות היוצאת מן הכלל של התוצרת הרוחנית הזאת למיניה. אבל כמובן אין לנו פנאי לכך. ארחיב את הדיבור על כך בהזדמנויות אחרות.
היועץ המשפטי: ומה היתה תרומת היהודים לתרבות אירופה, ובאילו דרכים התבטאה?
תשובה: כן וכן, אפשר אף להשתומם, שאחרי השקעת עבודה כל-כך מצוינת בשדה התרבות היהודית נשאר עוד מרץ רב למדי ליהודי אירופה לתרום תרומה יוצאת מן הכלל לתרבות האירופית בכלל. כאן השדה כל-כך רחב שכמעט אי אפשר להזכיר יותר מאי-אלה שמות. די אולי לומר זאת, אחד הדברים הקשים ביותר בשביל מיעוט לאומי היושב על אדמה שאינה שלו הוא לחדור פנים-פנימה לתוך הנפש של הלאום שבתוכו הוא יושב. למשל , בפולין ישבו היהודים מאות בשנים, אבל ישבו ישיבה נבדלת מהרוב הפולני, וקשה היה לצפות בכלל שיצא משורר יהודי פולני ממדרגה ראשונה. ובכן, בשנות השלושים נמצא איש כמו יוליאן טובים או אנטוני סלונימסקי, שהיו ידועים אפילו בחוגי הפולנים האנטישמיים כבין הגדולים ביותר ממשוררי פולין. בגרמניה די להזכיר את השמות הידועים של הסופרים המצוינים כמו ואסרמאן, פויכטוואנגר, קאפקא ופראנץ ורפל. כמעט אין צורך למנות שמות אלה, כי ידוע לכול עד כמה השפיעו מרוחם על הספרות הגרמנית שבין שתי המלחמות. הם היפרו את הספרות הגרמנית כולה מרוחם. היו סופרים יהודים חשובים בצרפת כמו אנדריי ספור ואחרים. היו, כמובן גם מה שקוראים חצי-יהודים, שאביהם היה יהודי או אמם היתה יהודייה, כמו מארסל פרוסט, קטיל מאונדס ובגרמניה ריינר מאריה רילקה והוגו פון הופמאנסטאל, אנשים בעלי שם עולמי. כל אלה היו יהודים, או על-פי תורת הנאצים יהודים לגמרי, ועל-פינו רק חצי-יהודים. וכל אלה תרמו להתפתחות התרבות האירופית במידה רבה מאוד.
מה שנוגע למדע, כמעט אין סוף להזכיר שמות. בוודאי לא היו לנו אנשי מדע גדולים בעולם מאלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד, שאת השפעתם מרגישים בכל העולם היום וירגישו עוד דורות מרובים. אבל היו עוד אחרים למיניהם, פילוסופים כמו דירטהן ולוי בריל. הם מרובים יותר מדי מלהזכיר את שמותיהם, כי כל אחד היה איש גדול במקצועו, מהגדולים ביותר. לפעמים עומדים וחושבים מה היה קורה לאנשי הכישרון בפולין, לילדים שגדלו בפולין, אילו היתה להם הזדמנות לצאת לאחת מארצית-המערב, שמשם הושפעה תרבות העולם, והיו יוצאים להם מוניטין. מישהו אמר, שאילו אמיל מאירסון הצרפתי הידוע לא היה צרפתי, אילו היה נשאר בלובלין, לא היה אמיל מאירסון הצרפתי הנודע.
היו גם יהודים אנשי-מעלה שהתבוללו, והתבוללו עד כדי כך שרבים מהם המירו את דתם. אבל היו גם כאלה שעמדו על דתם. ואולי כדאי לקרוא את דבריו של הנרי ברגסון, דווקא איש מהמפורסמים ביותר. הנרי ברגסון, בצוואתו משנת 1937, מודה, שהדת הקאתולית היה לה כוח-משיכה גדול בשבילו. אבל הוא אמר, שהוא ראה - אני מצטט - "במשך שנים רבות את הגל המאיים של האנטישמיות הולך ומתפרץ, ואשר בכוחו להרוס את כל העולם כולו." הוא אמר: "החלטתי אפוא להישאר בין אלה שיהיו בין הנרדפים למחר." כמה אנשים הרגישו כך, ודווקא בגלל האנטישמיות שהלכה וגברה הם החליטו להישאר בתוך הציבור היהודי. אבל אלה שאפילו המירו את דתם כמובן לא הועילו בתקנתם כלפי האנטישמים הגזעיים שהחשיבו אותם תמיד ליהודים.
מספר היהודים ברפואה, בעריכת-דין, במשפטים, בכל יתר המקצועות של מדעי החברה, הכלכלה וכו' הוא כל-כך גדול, שכדי לרשום את החשובים שבהם היה לוקח יותר זמן מאשר אפשר לתת לי.
רוצה אני לגמור בדבר אחר. לפעמים שואלים אותי , כיצד קרה, איך היתה ליהודים האפשרות להשפיע כל-כך על התרבות העולמית, האם אני מאמין שהגזע היהודי כל-כך מוכשר, הרבה יותר מאשר אחרים, שמספרים קטנים יכולים להשפיע כל-כך הרבה על התרבות. לזה תמיד היתה תשובה פשוטה בשבילי, מי שמאמין אמונה שלמה בעם-סגולה - מילא, זוהי אמונה דתית, או שמאמינים בה או שאין מאמינים. אבל אף היסטוריון חילוני אינו יכול לפרש את החיזיון הזה בנקל. מעודי הייתי רואה בהיסטוריה היהודית, בימי הגלות בייחוד, היסטוריה מיוחדת במינה. ואודה ולא אבוש באמרי, שלדעתי כדאי לכתוב את תולדות ישראל מחדש, ברעיון החלוצי שבהן, הפיונרי, כלומר, להראות איך דור אחרי דור הוכרחו היהודים, אם בחפץ או לא, אם מרצונם או לא, למצוא להם דרכים חדשות. הלוא זה דבר פשוט כשמיעוט נכנס לארץ ומתיישב בה, הוא תמיד מוצא שכל המקומות הקבועים לקוחים כבר, מישהו יושב בהם, והמיעוט הזה מוכרח למצוא לו דרכים חדשות למצוא אף בחייו הכלכליים אפשרות להישאר בחיים. על-כן הפיונריות הזאת, החלוציות הזאת, היא באמת תופעה תמידית בתולדות ישראל, גם בכלכלה וגם בעניינים חברתיים ובייחוד בתרבות - מימי גלות בבל עד היום הזה. מפעם לפעם דיברתי על זה.
בנוגע לתרבות האירופית, הלוא הדבר היה בולט מפעם לפעם, שהיהודים הוכרחו להצטיין למען מצוא מקום בשביל עצמם. אמרתי לפעמים, שבמובן ידוע דווקא האנטישמים שהתאוננו על ה"שליטה" היהודית בכמה מקצועות התרבות, דווקא הם תרמו לזה, כי האפליה שבין יהודים ובין לא-יהודים היא-היא שהכריחה תלמיד יהודי, אמן יהודי, סופר יהודי, להצטיין יותר מאשר חברו, כי לו היה רק שווה לחברה הפלה אותו לעומתו על-כן תרמו לזה שהיהודים נעשו לחלוצים יותר והשתדלו לפתח את הדברים בשביל עצמם, וממילא גם לטובת התרבות העולמית כולה, וכמובן גם לתרבות היהודית.
אם מותר לי אולי להוסיף מלה, כדאי אולי להזכיר, שגם בתרבות היהודית וגם בכללית - במשך דורות - צברו להם היהודים אוצרות-תרבות יוצאים מן הכלל. מרשימה אחת שחוברה תחת השגחתי על-ידי ד"ר ארנדט וחבריה, שנקראה:
Nazui-Occupied Territories in Treasures of Cultural List Tentative מצאנו, שהיו כ- 430 מוסדות מיוחדים, ארכיונים, ספריות ומוזיאונים יהודיים באותן הארצות שנכבשו על-ידי הנאצים ואחרי-כן. מוסדות אלה היו מן המפורסמים ביותר. דברים אלה שוב אי-אפשר לתקן, כי גדלו במשך דורות, במשך מאות בשנים. וחוץ מן המוסדות הגדלים האלה היו גם מוסדות קטנים.
למשל: עיר כמו ורמייזא, וורמס בגרמנית, החזיקה בארכיון ומוזיאון שלה, שהיה לה למשל מחזור עברי נפלא מן המאה הי"ג, היו לה פקודות ופריבילגיות יהודיות מן המאה הט"ז ואילך, החזיקה בדברים שאי-אפשר לקנותם. אפילו אם מישהו יבוא עם מיליונים בידו, לא יוכל להשיב את האוצרות האלה לעם ישראל.
נוסף על כך כמובן היו גם אוצרות יהודיים בספריות ובמוזיאונים כלליים. וגם כל בית-כנסת, כל בית-מדרש, לפעמים כל בית-ספר עממי ותיכון, החזיקו ספרייה קטנה משלהם, לפעמים גדולה . . . היו ספריות פרטיות מצוינות, למשל, זו של דוד קאופמן בבודאפסט, שהיא עכשיו חלק מהאקדמיה , זו של דוד סימונזון בקופנהאגן, שהיא חלק של הספרייה הלאומית , זו של בארון גינזבורג, שהיא חלק של ספריית לנין. אלו הן ספריות גדולות, עם כתבי-יד יקרי-מציאות, שאפילו לא נתפרסמו. עד היום הזה עדיין איננו יודעים מה כלול בתוכן מתולדות התרבות הישראלית במשך כל הדורות. כל זה נגדע על-ידי הכיבוש של שנות הארבעים.
היועץ המשפטי: התוכל לומר לנו דבר, פרופסור בארן, על התנועה הלאומית ותנועות הנוער היהודי?
תשובה: השנים האלה שבין שתי המלחמות היו באמת שנות-הפריחה, בין של התנועה הציונית ובין של התנועות החברתיות האחרות בישראל. והרבה מהן היו נושאיהן דווקא האנשים הצעירים, הנוער היהודי, אם בבתי-ספר גבוהים אם מחוצה להם.
התנועה הציונית נוסדה, כידוע, עוד בסוף המאה הי"ט, ויש לה עבר גדול של עשרות שנים. אבל היה זה דווקא בתקופה שאחרי הצהרת בלפור שקיבלה צורה בינלאומית ושרוב האידיאולוגיות שלה קיבלו צורה מגובשת. עד היום הזה, כשאנחנו מדברים על הציונים הכלליים, על מפא"י, מפ"ם, המזרחי או מישהו - כל התנועות האלה, כל אחת מהן בלי יוצא מן הכלל, חירות, רביזיוניזם, כל אלה היו בנמצא במלואן כבר בתקופה שבין שתי המלחמות. היתה זו תקופה של.יצירה גדולה, תקופה של יצירה יוצאת מן הכלל, של מחשבה יהודית לאומית. אולי דווקא התסיסה הזאת שבאה אחרי המלחמה, חלוקת אירופה לכמה מדינות חדשות (18 מהן נוצרו בין המלחמות) - בכל אחת מהן היה ליהודים תפקיד חדש, קושי חדש, עיכובים חדשים. להסתגל אליהם צריך היה לחשוב. ועל-כן היו בעלי מחשבות, אם בשדה התרבות הכללית והיהודית ואם בשדה המדיניות היהודית. די להזכיר, שזו היתה תקופת פריחתו של בובר היהודי, של רתנצווייג, שני חוקרים שהיו פילוסופים גדולים גם במובן האנושי, אבל ינקו מתוך המסורת היהודית ומצאו להם תשובות לאתגרים הגדולים הרוחניים אשר עמדו לפני עם ישראל בתקופה ההיא.
זו היתה תקופת וייצמן וסוקולוב, זו היתה תקופה שכאן בארץ פעלו המדינאים הגדולים הידועים לנו: בן-צבי, בן-גוריון ואחרים. הלוא כל מה שאנחנו רואים עכשיו פורח בעולם הציוני והיהודי בכלל, השורשים של כל זה נמצאים בתקופה שבין שתי המלחמות. כאשר סיפרתי לפני-כן על הסופרים הגדולים או אנשי המדע הגדולים והזכרתי שמות - זה אינו כמעט כלום כלפי ידיעת האישים האלה. רק מי שהיתה לו הזכות המיוחדת, כמו שהיתה לי, להתחבר מפעם לפעם עם איש כמו ביאליק - יכול היה למצות את גדולת הגאון הזה, שהשאיר רושמו לא רק בשירים, שירי-אלמוות מרובים, אלא שהיו נושרות מפיו פניני חכמה ותורה ויש להצטער שרק בסוף ימיו קמו תלמידים וחיברו ספר על תורה זאת שבעל-פה שלו. רק מי שהכיר את וייצמן, למשל, באופן אישי וקרוב יכול היה להבין את הצירוף הזה, המיוחד במינו, של גאוניות ,מדעית עם רוח נבואית, של חכמה ובינה עם הומור יוצא מן הכלל. צריך היה להכיר את האיש כדי לדעת. הכרתי את אלברט איינשטיין, היתה לי זכות זאת. אפשר היה לראות באיש זה את הריכוז המיוחד של גאוניות מתמטית עם אנושיות נאיבית, כמעט של ילד. אני מזכיר רק את אלה , יכולים להזכיר עשרות אנשים אחרים, אך רק יחד הם נותנים תמונה של הכוח החיוני היוצר הזה שבעם היהודי בין שתי המלחמות. יחד עם הגאונים האלה היו עשרות-עשרות אנשים יוצאים מן הכלל שאין זכרם נמצא בתעודות. כאשר האגדה היהודית מספרת על ל"ו צדיקים המכפרים על הדור - אני יכול לומר, שבחיי מצאתי יותר מל"ו צדיקים, אנשים קדושים, אם במובן הדתי ואם במובן החילוני, שהיו נכונים להקריב עצמם למען טובת הכלל. אב בית- ה דין? הם נסתרים.
תשובה: הם נסתרים, אינם נזכרים בתעודות וזכרם עבר, ורק אנשים שהכירו אותם יכולים להעיד עליהם. בין היוצרים הגדולים האלה היו בייחוד הצעירים, אם מאורגנים ואם בלתי-מאורגנים. היו אותן תנועות-הנוער הגדולות והמפורסמות כמו "בלאו וייס" בגרמניה, כמו השומר ושאר ארגונים בפולין, היה אותו "החלוץ", שארגנו אותו בימי המלחמה הראשונה אבל אשר התפתח בעיקר בפולין ובארצות הסמוכות לה בתקופה שבין שתי המלחמות. צריך היה לדעת את הצעירים האלה כדי לדעת עד במה האידיאליזם שלהם ניצח כל קושי פרטי או חברתי. אנשים שהיו נכונים לעזוב לימודים גבוהים באוניברסיטאות המפורסמות ביותר, ללכת לארץ-ישראל ולהיעשות איכרים או עובדים בכבישים, להיות בנאים - בנאים של הארץ הזאת. החלוציות הזאת אין לה כמעט דוגמה בתולדות ישראל ודוגמאות מעטות מאוד בתולדות העולם. אם אפשר לי להזכיר זיכרון פרטי , לפני שלוש שנים הייתי באפריקה הדרומית ושם דווקא אלה שרוצים להבדיל בין הגזעים אמרו לי שהם מוכרחים ללמוד מישראל איך גזע לבן יכול לצאת מן המעמדות הגבוהים לעבודה פשוטה.
אולי עלי להזכיר כאן דבר אחר אם אמרתי לפני-כן שיהודים השתדלו להיכנס לכל המקצועות הפרודוקטיביים ולהיעשות איכרים או בנאים במקום להיות מהנדסים או חכמי חכמת-הכלכלה וכו' - זה אמנם נשתנה קצת בשנים שאחר כך. לא ידענו אנחנו היהודים, ושאר העולם לא ידע, שכבר החלה תנועה בזמן ההוא, תנועה הולכת וגוברת של הצווארון הלבן על מלאכת-הכפיים. היו אמנם סטטיסטיקות בשנות השלושים בארצות-הברית, ראו שבכל עשר שנים התמעטו העובדים בידיים והתרבו דווקא האנשים במקצועות. בגרמניה גופא מ1907-עד 1925 פחת מספר העובדים בידיים ב- 4%, אבל הפרופסיונאליים, אנשי המקצועות וכו', עלו ב- %50 באותן השנים. אם אנחנו שואלים את עצמנו מה היה קורה לעם היהודי - הייתי אומר, שאותה חלוציות היתה משווה את היהודים להיות עם קרוב יותר למבנה של שאר העמים, ושאר העמים היו הולכים ומשתווים ליהודים. אנחנו יודעים בעליל, שלו עשרים שנה אחר-כך היו היהודים באירופה יכולים להמשיך את קיומם כמו קודם, היו היהודים פורחים - אם אפשר לומר באופן פאראדוקסאלי - מכיוון שהמבנה הכלכלי של העמים נעשה יהודי יותר. בקיצור , תנועות-הנוער האלה שהזכרתי כאן, שאחת מגישותיהן העיקריות היתה להשוות את עם ישראל לאומות העולם, פעלו באופן יוצא מן הכלל. זה הביא לפריחה האחרונה הזאת. מדינת-ישראל לא היתה מתקיימת בלי החלוצים האלה. החלוצים האלה השפיעו מרוחם על כל ארצות העולם. אני בן ארצות-הברית. אי-אפשר לשער עד כמה ארצות-הברית התאלמנו על-ידי כך שהיהודים באירופה הושמדו. די להזכיר רק משל אחד: בשנת 1938 הופיעה בניו-יורק חוברת שרשמה שלושת אלפים לאנדסמאנשאפטים - ארגונים של יהודים שיצאו מערים שונות באירופה המזרחית והתיכונה. לכל לאנדסמאנשאפט כזה היה קשר ישיר והדדי עם מקום המולדת. היו אפילו לאנדסמאנשאפטים אחדים שהיו בהם יותר חברים מאשר נשארו יהודים בעיר המולדת. והיחס ההדדי הזה היה כל-כך חזק, שאפשר לומר, שיהודי אמריקה או קנדה או אפריקה הדרומית או ארגנטינה קיבלו כוח חיוני מן התנועה הציונית, מהתנועות הסוציאליסטיות, מתנועות-הנוער האירופאיות, וההשפעה הזאת נמשכה עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה. היועץ המשפטי: אם נסכם תרצה לקבל חתך-רוחב המראה את פני יהדות אירופה ערב מלחמת-העולם השניה אם תרצה לסכם את דבריך במספר משפטים - תואיל לעשות זאת.
תשובה: אנו רואים אפוא, שבשנות השלושים יהודי אירופה, שמספרם היה 9,800,000, היו חיים חיים קשים. היו צריכים להסתגל לתנאים בלי תקדים, חדשים לגמרי. היו חיים בארצות חדשות שבעצמן נלחמו על קיומן. היו חיים בארצות שהרוח הלאומית בהן היתה עולה יותר ויותר ונעשתה לקיצונית יותר, ובזה מתנגדת בהרבה ליהודים. היה שוביניזם. זו היתה תקופה של משבר כלכלי, כמו שהזכרתי לפני-כן, אבל על יסודו השתדלה כל מדינה ומדינה להיות אוטארקית יותר, המספקת את צרכיה-היא. והיהודים היו עומדים שם באמצע, מפני שהיו בני המעמד הבינוני, אבל דווקא מעמד זה הוא שבנה את המדינות החדשות, ומצא שהיהודים עומדים בדרכו. האנטישמיות הלכה והתגברה. היתה מתגברת בפולין, ברומניה, אבל על אחת כמה וכמה כאשר קיבלה וזה השפיע לרעה על כל סביבותיה, גם על ברית-המועצות. בכל-זאת, למרות כל העיכובים האלה, למרות כל הקושי הזה, ראו היהודים שלא יוכלו לצאת את אירופה, כמו שאולי היו ממשיכים לצאת ממנה כבתקופה שלפני המלחמה, והם מצאו להם דרכים להסתגל. נפלא מאוד לראות את ההגירה הגדולה של היהודים מאירופה, ובכל-זאת מספרם הלך וגדל משנה לשנה, מעשר שנים לעשר שנים. באופן יחסי, אולי כלפי יתר התושבים אפשר שאבד להם אחוז אחד מפני שהגירתם, בייחוד לפני מלחמת-העולם, היתה כל-כך עצומה. אבל בכל-זאת התרבו במספר, התרבו בריכוז כוחם. כפי שהזכרתי, רבע העם היהודי ישב בכרכים בני מיליון ויותר. כדאי להזכיר, שבאירופה עצמה, למשל, היהודים שישבו ברוסיה מאחורי תחום-המושב - אפשר היה להם לשבת במוסקבה ובלנינגראד, אך רק אלפיים עד שלושת אלפים ישבו שם. בשנות השלושים האוכלוסייה היהודית במוסקבה עלתה ל- 400,000, ובלנינגראד ל- 250,000.
(מקורות ומחקרים על השואה)