הקהילה היהודית בפריז
מראשית הקהילה עד המהפכה הצרפתית
אִזכור ראשון של היהודים בפריז נמצא בתעודה משנת 582 לסה"נ. בהמשך, במאות העשירית והאחת עשרה, התגוררו היהודים ברחוב הנקרא היום La Harpe וברחוב שנודע אחר כך בשם "רחוב הרובע היהודי הישן". ב- 1119, לכל המאוחר, נמצא במרכז העיר רובע יהודי של ממש. עם התהוות הקהילה, הפכה פריז גם למרכז רוחני (אם כי לא בקנה המידה של קהילות אחרות בקרב יהדות אשכנז דאז). ב- 1125 נשאלו חכמי פריז בענייני הלכה על ידי חכמי רומא, וב- 1145 השתתפו רבני פריז באספת רבנים שזומנה על ידי הרשב"ם ורבינו תם. אולם, עם גידול המרכז היהודי בצרפת בכלל, ובפריז בפרט, התגובה האנטישמית לא איחרה לבוא. ב1171- הייתה עלילת דם בבלוא (בצרפת) אשר הגיעה גם לפריז. ב- 1182 היה גירוש זמני של היהודים ממקומות שונים בצרפת, ביניהם פריז. הם הורשו לחזור ב- 1198, ובית המדרש חודש על ידי ר' יהודה בר' יצחק שירליאון. עם פטירתו ב- 1224 ירש את מקומו כראש הישיבה תלמידו, ר' יחיאל בר' יוסף, הידוע יותר בכינויו ר' יחיאל מפריז. הוא היה מחכמי בעלי התוספות וחיבר פירושים לתורה ולתלמוד. אולם הוא התפרסם לא רק בגלל למדנותו אלא בגלל מקומו המרכזי בוויכוח על התלמוד שהתנהל בפריז ב- 1240. והרי השתלשלות העניינים: המומר ניקולי דונין הלשין בפני האפיפיור גריגורי IX על כך שיש בתלמוד חירופים נגד הנצרות. על סמך פנייתו של האפיפיור הזמין מלך צרפת דאז, לואי IX (המכונה "לואי הקדוש" בידי הנוצרים, אך ידוע לשִמצה בקרב היהודים), ארבעה מראשי חכמי ישראל בצרפת, ובראשם ר' יחיאל, להשיב על טענות המומר. כתוצאה מהוויכוח הוחרם התלמוד בפריז והועלו באש 24 עגלות מלאות ספרי קודש. על שריפה נוראה זו חיבר מהר"ם מרוטנבורג את הקינה "שאלי שרופה באש" הנאמרת בתשעה באב. רדיפות המלך לא נגמרו בכך. ב- 1257 החרים את הנכסי-דלא-ניידי של היהודים. רבים היגרו מצרפת, ביניהם ר' יחיאל ותלמידיו. הם עלו לארץ ישראל, כאן הקים ר' יחיאל את ישיבתו מחדש בעכו. הוא עמד בראשה מ- 1259 ועד לפטירתו ב- 1268 ואף נקבר בארץ ישראל. הקהילה בפריז הצטמצמה והתרוששה כתוצאה מהוויכוח והשלכותיו, כמו כן מגירוש זמני בראשית המאה ה- 14 (1306 - 1315), אך המשיכה להתקיים בדוחק עד הגירוש הסופי של היהודים מצרפת בשנת 1394 (מאה שנה אחרי גירוש אנגליה ומאה שנה לפני גירוש ספרד).
מהמפכה הצרפתית (1789) עד אמצע המאה ה- 19
כך נשאר המצב הרשמי במשך מאות שנים אחדות. ערב המהפכה הצרפתית (1789), על אף שבאופן עקרוני פריז הייתה נעולה אז בפני יהודים, למעשה היו בה כ- 500 - 600 יהודים (מתוך אוכלוסייה של כ- 800,000 נפש). בין מעט היהודים שחיו אז בפריז היה פיצול כלכלי ותרבותי, וכמעט לא היה קשר בין הקבוצות השונות. מצד אחד היו היהודים הצרפתיים שהגיעו לפריז במאה ה- 18 מבורדו ומאביניון בדרום צרפת. אבותיהם הגיעו לדרום צרפת בעקבות גירושי ספרד ופורטוגל. בהגיעם לפריז עסקו במסחר והיו הקבוצה המשגשגת. לאחדים מהם היו אפילו אישורי אזרחות מטעם המלך לואי XV. ב- 1770 פתחו בית כנסת משלהם. לעומתם חיו בפריז יהודים אשר היגרו לפריז ממזרח צרפת, מאיזור אלזס-לורן הגובל עם גרמניה, ובעיקר מהעיר מץ. על שם מוצאם ומנהגיהם הם נקראו "היהודים הגרמניים של פריז". ב- 1778 הם פתחו בית כנסת משלהם. בניגוד ליהודים שמוצאם היה בדרום, יהודים אלו לא היו מעורים בסביבה הצרפתית, חלקם באונס (התייחסות המשטר והעם הצרפתי אליהם) וחלקם ברצון (כדי לקיים קהילה דתית חזקה).
כך אנו מוצאים את קהילת פריז בסוף המאה ה- 18, קהילה קטנה, מפולגת ונטולת זכויות רִשמיות. והנה באה המהפכה הצרפתית, וכתוצאה ממנה ומהשלכותיה חל שינוי במצב היהודים והיהדות שבה. המהפיכה הצרפתית הייתה הראשונה בשורה של מהפכות אשר מחולליהן חרתו על דִגלם את עיקרון החופש והשוויון עבור כל אדם, באשר הוא אדם. במסגרת הרעיונות הנשגבים האלה התעוררה השאלה באשר לזכויות יהודי צרפת בכלל, ויהודי פריז בפרט. היה על כך מאבק, והתוצאה הסופית הייתה שיהודי דרום צרפת, בהיותם פתוחים יותר לסביבה הצרפתית, קיבלו זכויות אזרח תחילה, ויהודי אלזס-לורן ויהודי פריז רק לאחר מכן (ב- 1791).
אך השלכות המהפכה הצרפתית על היהודים לא הסתיימו בכך. כידוע בעקבות המהפכה הצרפתית התמנה נפוליון לקיסר צרפת. הוא שאף לתת ליהודים מסגרת חדשה כדי שישתלבו בתוך האוכלוסייה הצרפתית. לשם כך יזם רעיון מהפכני. ב- 1860 זימן לפריז את "אסיפת הנכבדים", נציגי כל הקהילות אשר בשליטתו, בתביעה לאשר שאין שום חיץ המבדיל בינם לבין שאר תושבי צרפת, ובכך הם ראויים להיות אזרחים. לנכבדים הציג 12 שאלות מרכזיות כדי לבדוק אם חוקי היהדות עולים בקנה אחד עם המשפט הצרפתי המקובל, וכדי להעריך באיזו מידה מזדהים היהודים עם האימפריה. מסקנתו הייתה שהיהודים מכירים בעליונותו של החוק הצרפתי בתחום האזרחי והפוליטי ("דינא דמלכותא דינא"), אך מסתייגים מנישואי תערובת (זאת אחת השאלות שהוצגו). לאחר שנפוליון קיבל את התשובות כמשביעות רצון, הלך צעד אחד הלאה. בפברואר 1807, בצעד מהפכני, כינס 71 נציגים יהודיים וקרא להם "סנהדרין", להבדיל אך בדומה לשם ולמספר החברים בסנהדרין בימי קדם. יושב ראש ה"סנהדרין" היה הרב דוד זינצהיים מאלזס, והיא התכנסה בפריז. "הסנהדרין" אישרה את דברי "אסיפת הנכבדים" וקבעה שביהדות קיימים ציוויים דתיים (שהם מוחלטים ואינם תלויים בזמן ובמקום) וציווים פוליטיים (הניתנים לשינוי). לפיכך, ה"סנהדרין" אישרה את הנאמנות של היהודים לצרפת.
ה"סנהדרין" פוזרה ללא הסבר במרץ 1807, ו"אסיפת הנכבדים" פוזרה באפריל 1807. שנה לאחר מכן, במרץ 1808, המשיך נפוליון בצעדיו המהפכניים כלפי היהודים. הוא פרסם שני צווים מרחיקי לכת. הראשון היה אִרגון מחדש של הקהילות היהודיות. במקום קהילות אוטונומיות נוצרו מועצות, אשר נקראו "קונסיסטוארים". אלה תיפקדו כזרוע של המדינה לצורך שמירה על הסדר הפנימי בציבור היהודי. הצו השני, שניתן בעת ובעונה אחת עם זה של הקונסיסטוארים, ידוע בשם "הפקודה המחפירה". למרות כל הדיבורים הנעלים על שוויון היהודים בתור אזרחי צרפת, צו זה כונן מערכת של אי שוויון משפטי כלפי היהודים - אפליה מבחינה כלכלית והגירה. תקנה זו בוטלה בהדרגה, אך עד שבוטלה היו לה השלכות לגבי קהילת פריז. הצו לא חל על יהודי פריז, ולכן התוצאה הישירה הייתה גידול משמעותי במספר היהודים בפריז. בין 1808 ל- 1831 שולש מספר היהודים בפריז והגיע ל- 8,684 נפש. המספרים מדברים בעד עצמם. ב- 1811 היו בפריז 5.83% מיהודי צרפת, ב- 1841 - 11.38%, ב- 1845 - 17.46%, ב- 1853 - 20.38%, ובסוף המאה ה- 19 - קצת יותר ממחצית יהודי צרפת גרו בפריז. השינויים הדרמטיים האלה הם במידת מה תוצאה של הגירה חיצונית (מגרמניה ומפולין), אך בעיקר מהגירה פנימית, מאלזס-לורן במזרח צרפת לפריז (במיוחד אחרי 1871 כשאיזור זה עבר לידי הגרמנים, כתוצאה ממלחמת פרוסיה-צרפת).
אך המאה ה- 19 הביאה ליהודי פריז לא רק שינויים דמוגרפיים, אלא גם את אתגרי העולם המודרני, הכללי והיהודי. סיבוך מיוחד עבור יהדות צרפת הדתית גרמה תופעת הקונסיסטוארים ורבניהם. הללו התאימו את עצמם למציאות החדשה. מצד אחד, התנגדו לרפורמה בדת, אך מצד שני הפכו פושרים בדעותיהם ובהתנהגותם בניסיונם לייצג את יהדות צרפת בכללותה. ב- 1827 נוסד במץ (באלזס לורן) בית מדרש לרבנים אשר לקח את מקומה של הישיבה המקומית. ב- 1859 הועבר בית המדרש ממץ לפריז בכוונה מפורשת להכשיר בו רבנים משכילים סובלניים. כפי שקרה (וקורה) לא פעם במצב כזה, היו חילוקי דעות בקרב היהדות הדתית והחרדית באשר לתגובה מתאימה למגמה זו. חלקם גרסו שצריך לייסד קהילה דתית פורשת, נוסח קהילת הרב ש"ר הירש בפרנקפורט, ואף עשו זאת בשטרסבור (באלזס לורן). אחרים קיימו קשר עם הארגון הרשמי של הקונסיסטואר מתוך מגמה להשפיע מבפנים, ורב של אחת הקהילות ההן (הרב משה וייסקופף) היה אף חבר הקונסיסטואר.
מאמצע המאה ה- 19 עד סמוך לשואה
המאה ה- 19 הביאה בחובה לא רק התמודדויות פנימיות בקרב היהודים אלא גם את האיום של האנטישמיות המודרנית. ב- 1840 התרחשה עלילת דמשק, וב- 1858 פרשת מורטרה באיטליה. בעקבות שתי הפרשיות האלה, ובמיוחד לאור העובדה שהן התקיימו למרות סִסמאות החופש של המאה ה- 19, נוסדה בפריז ב- 1860 חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח), במטרה להתערב באופן קבוע לטובת יהודים נרדפים בעולם. כמו כן הקים אִרגון זה רשת של בתי ספר בצפון אפריקה ובמזרח התיכון לפי תכניות לימודים של בתי ספר צרפתיים בתוספת הוראת מקצועות יהודיים. בארץ ישראל הקים כי"ח את בית הספר החקלאי הראשון "מקווה ישראל" (ב- 1870). מראשי ה Alliance Israelite Universelle (השם הצרפתי של כי"ח) היו קרל נטר, אדולף כרמיה (שגם פעל למען אזרחות צרפתית עבור יהודי אלג'יריה) והרב צדוק כהן. האחרון התמנה לרבה הראשי של צרפת ב- 1890, והיה הרב הראשי בעת משפט דרייפוס שהתנהל בפריז. הרב הכיר את משפחתו של דרייפוס מאלזס והיה משוכנע בחפותו. הוא לחם לא רק למען דרייפוס האיש אלא נגד האנטישמיות בצרפת בכללותה, ובמיוחד נגד העיתון האנטישמי La Libre Parole, בעריכת אדואר דרימון. אחת מתוצאות פרשת דרייפוס הייתה הפרדת הדת מהמדינה, והרב כהן אִרגן מחדש את הקונסיסטואר לקראת צעד זה.
נוסף לשינוי המספרי הדרמטי שהוזכר לעיל (העלייה במספרים ובאחוזים של יהדות פריז בהשוואה ליתר צרפת) חל שינוי משמעותי באשר להרכב האוכלוסייה. אם לפני 1881 היו השינויים בעיקר בעקבות הגירה פנימית בתוך צרפת, לאחר1881 הגיע זרם פליטים גדול ממזרח אירופה, בעקבות הפוגרומים ברוסיה הצארית. המהגרים האלה היו בעיקר פרולטרים, והם הרגישו את עצמם זרים בסביבתם החדשה. במיוחד הם סלדו מידה הקשה והאליטיסטית של הקונסיסטואר, ולכן הקימו לעצמם קהילות שענו על שאיפותיהם, כולל בתי כנסת (עם רבנים שהם בחרו, ללא אישור הקונסיסטואר), ארגוני סעד וחברה. מספר היהודים החברים בקונסיסטואר ירד פלאים, גם בגלל תופעת החילון וגם כתוצאה מהעובדה שתוארה לעיל, דהיינו שהמהגרים ממזרח אירופה הקימו מסגרות עצמאיות. חרף קשייו הכספיים שנגרמו מכך הוסיף הקונסיסטואר לנהל ולהחזיק בתי ספר יסודיים ומקצועיים יהודיים. כמו כן, כלפי השלטונות הצרפתיים הוסיף הקונסיסטואר להחשב כנציג הרשמי של יהדות צרפת.
כך הגיעה יהדות צרפת בכלל, ופריז בפרט, למלחמת העולם הראשונה. בין היהודים שנלחמו למען צרפת היה חלקם של המהגרים בולט, וזאת על אף שלא היו צרפתיים במקורם. בין שתי מלחמות העולם גדל עוד יותר מספר יהודי פריז, והאחוז שלהם מתוך יהודי צרפת. ערב השואה (1939) ישבו בפריז כ- 150,000 יהודים, 50% מכלל יהודי צרפת. כמתואר לעיל, יהודים אלה היו בחלקם ותיקים (אשכנזים וספרדים) ובחלקם מהגרים (אשכנזים ממזרח אירופה וספרדים מתורכיה ומהבלקנים, בעיקר מסלוניקי). חלקם שמרו על אורח חייהם מארצות מוצאם, אחרים התערו בסביבה הצרפתית. היהודים נטלו חלק פעיל בתחומי הכלכלה ובחיים האינטלקטואליים והציבוריים. למעורבות זו היה מחיר - כלפי פנים וכלפי חוץ. כלפי פנים המחיר התבטא בבעיית ההתבוללות, בעיקר בקרב הסטודנטים באוניברסיטאות. כלפי חוץ זו הייתה התופעה הידועה של היהודי בגלות - אנטישמיות. היא התחילה לבלוט עם משפט דרייפוס בסוף המאה ה- 19, אך המשיכה בין שתי מלחמות העולם ובמיוחד עם עליית הנאציזם בגרמניה השכנה. חשוב לציין שני מקרים בולטים שהתרחשו בפריז בין שתי מלחמות העולם הקשורים לעליית האנטישמיות, חלק מפרטיהם דומים וחלקם שונים. המקרה הראשון היה קשור לשלום שוורצבארד, יהודי שהיה פעיל במחתרת הסוציאליסטית באוקראינה ואִרגן שם הגנה יהודית. ב- 1909 נמלט לפריז, ובמלחמת העולם הראשונה אף לחם למען צרפת במסגרת "לִגיון הזרים". ב- 1917 חזר לרוסיה והיה עד לפרעות ביהודי אוקראינה, ביניהם מבני משפחתו. ב- 1920 חזר לפריז וב- 1926 רצח את פטליורה, ראש הפורעים בפוגרומים נגד היהודים. לאחר משפט דרמטי זוכה. המקרה השני הוביל לתוצאות טרגיות ביותר. מדובר על כך שהרשל גרינשפן, סטודנט יהודי בפריז, רצח את איש שגרירות גרמניה בצרפת כתגובת נגד לכך שבני משפחתו גורשו באכזריות מגרמניה חזרה לפולין ארץ מוצאם. רצח זה נוצל על ידי ממשלת גרמניה הנאצית כעילה לליל הבדולח הידוע לשִמצה, ואשר שימש רקע לשואה עצמה.
השואה ולאחריה
כצפוי, עליית היטלר ימ"ש לשלטון בגרמניה השכנה עודדה את האנטישמיות בצרפת. ב- 1940 נפלה צרפת לידי הנאצים, והצרפתי פיטן מונה לראש ממשלה. הלה שיתף פעולה עם הנאצים, ועיר הבירה הועברה מפריז לוישי. ב- 1942 התחילו המשלוחים מזרחה, למחנות ההשמדה. בדרכם ל"פִתרון הסופי" עברו רבים במחנה דראנסי, ליד פריז. בסך הכול נשלחו למחנות ההשמדה 85,000 מיהודי צרפת, למעלה ממחציתם מפריז. כתגובת נגד קמה תנועת מרי מחתרתית כדי להילחם בנאצים ימ"ש ולהציל את מה שניתן להציל. יהודים מפריז ומיתר צרפת היו פעילים בתנועה זו.
ללא ספק, יהדות צרפת בכלל, וזו של פריז בפרט, שילמה מחיר כבד בשואה. כשליש מיהודי צרפת ניספו בשואה. אולם בניגוד לקהילות במזרח אירופה שניכחדו כמעט כליל כתוצאה מהשואה, דווקא קהילת פריז גדלה. הסיבה העיקרית לכך היא העובדה שארצות צפון אפריקה, שהיו קודם לכן חלק מהאימפריה הצרפתית, זכו בעצמאות והיהודים שבהן הרגישו הרבה פחות בטוחים בעתידם. כתוצאה מכך עזבו את צפון אפריקה (ובעיקר את אלג'יריה) בהמוניהם. הרוב המכריע היגר לצרפת. בתום מלחמת העולם השנייה היו בצרפת 200,000 יהודים, וב- 1975 היו 550,000 - 60% מתוכם בפריז ובסביבתה. היהדות הספרדית היא בעלת ההשפעה היום בקרב יהדות פריז, ופריז היא מרכז הפעילות היהודית והציונית של יהודי צרפת. ישנם בה בתי כנסת רבים, וכן מוסדות ציבוריים הדואגים לצרכי היהודים. שתי בעיות גדולות הניצבות בפני יהודי צרפת בכלל, ואלה של פריז בפרט, הן התבוללות הדור הצעיר והאנטישמיות, הפעם מכיוון שונה - פחות מצד הצרפתים הוותיקים והרבה יותר מצד המוסלמים הרבים שהיגרו ומהגרים לצרפת מארצותיהם. הללו לוחצים על הממשלה הצרפתית בכיוון אנטי ישראלי ואנטישמי. עם כל הרע שבתופעה, ישנה קצת נחמה בכך שהאנטישמיות החדשה הזאת גורמת לגידול העלייה ארצה מצרפת בכלל, ומפריז בפרט.
תחקיר וכתיבה: הדסה קליימן
ביבלוגרפיה:
- אילתי נפתלי - בצל המהפכה - תולדות היהודים בצרפת 1989 - 1789, ספריית אלינר, ירושלים, תש"ן.
- האנציקלופדיה העברית כ"ח, לא, ירושלים-תל אביב, תשל"ו.
- בנבסה אסתר - תולדות יהודי צרפת מהעת העתיקה עד ימינו, האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, תשס"ד.
- ויינברג דוד: Weinberg David H., A Community on Trial - the Jews of Paris in the 1930s, The University of Chicago Press, Chicago, 1977.
- פוגאץ יצחק - יהודי צרפת, ספריית מעריב, תל אביב, 1976.
אתר 'דעת'