הרב אברהם צבי (הירש) קמאי – פולין
ראש ישיבת מיר ורבה האחרון של מיר (Mir)


נולד: בשנת תר"ך (1860), בשקוד (Skuodas), ליטא.
נספה: בי"ט חשוון תש"ב (1941), ליד מיר.

הרב אברהם צבי נולד לאביו הרב אליהו ברוך קמאי, ראש ישיבת מיר ורבה של העיר, ואשר נחשב לאחד מגדולי הרבנים בדורו. בני משפחת קמאי מתייחסים למשפחת הגר"א מווילנה, והם צאצאים של אחיו ר' אברהם בעל "מעלות התורה".
בגלל חולשתו הגופנית העדיף אביו של הרב אברהם צבי ללמדו בביתו בשקוד, ואחר כך בקרליץ (Korelicze), מקום רבנותו השנייה של הרב אליהו ברוך, האב.
הרב התפרסם כעילוי עצום וזכה להערכה רבה, עד כדי כך שבהיותו כבן 27 נתבקש לערוך את ספרו של ר' שלמה זלמן אבל: "בית שלמה". (הרב אבל היה מראשי ישיבת טלז, ונפטר בגיל צעיר.) הערותיו על הספר העידו על גאונותו, וחלקן הודפסו בסוף הספר שנדפס בשנת תרנ"ג.
הרב אברהם צבי התחתן עם בתו של משה גורודזנסקי. הוא סירב לקבל על עצמו משרת רבנות, והעדיף להתפרנס מבית מרקחת שפתח בעיר קיידאן (Kedainiai), ונוהל בעיקר בידי הרבנית. אפילו הגויים, וכמובן היהודים, העדיפו לקנות אצל הרב-הרוקח, ואף כינו אותו בשם "ר' אברהם הירש ד"ר אפטייקער".
לאחר פטירת רבה של קיידאן, הרב שמחה זלמן טרויב, קבל על עצמו הרב אברהם צבי את עול הרבנות, בתנאי שלא יתפרנס מהרבנות אלא מבית המרקחת.
בתחילת מלחמת העולם הראשונה גורשו היהודים בידי הרוסים, וכך הגיע הרב עם משפחתו כפליט לעיר ברדיאנסק באוקראינה. לאחר תקופה קצרה נפטר אביו, רבה של מיר, והוא נקרא למלא את מקומו.
מיד בבואו נודע בהכנסת האורחים שלו. הוא פתח את ביתו לפליטים וקיבל את כולם בסבר פנים יפות. הרב טיפל במסירות בהחזקת התלמוד-תורה והישיבה הקטנה, ודאג שמנהיגי הקהילה יהיו יהודים יראי שמים.
בשנת תרפ"א, כשחזרה הישיבה הגדולה מגלותה ברוסיה, הועמד הרב בראשות הישיבה, ושיעוריו היו מלאכת מחשבת של חריפות ובקיאות עצומה. הוא התנהג בענווה עם הבריות, כולל תלמידיו, ומעולם לא ניסה לסתור או להפריך את חידושיהם ואת דברי התורה שלהם באמרו: איך אפשר לסתור מה שאדם בנה בעמל וביגיעה. הרב היה קשור בקשר אישי הדוק עם תלמידיו, והתייחס אליהם כחבר. היה דואג לשכן בביתו מי שאין לו מקום לישון.
אחרי פטירת ה"חפץ-חיים" היה ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי מתייעץ אתו בכל העניינים החשובים שנגעו ליהדות החרדית. על מעורבותו בענייני הציבור אנו למדים בין השאר ממסמך שקורא להחרים קהילה שבבית הכנסת שלה אין עזרת הנשים מובדלת במחיצה ראויה. הרב אברהם צבי היה בין החותמים על המסמך יחד עם הרבנים הגאונים "החפץ חיים", ר"ח עוזר, הרב קוק, הרב מאיר שפירא ועוד.

בתקופת השואה
בקיץ תרצ"ט נפלה העיר לידי הסובייטים, הישיבה עברה לווילנה אבל הוא סירב לעזוב את קהילתו. בקיץ תש"א נכבשה מיר בידי הנאצים, והמצב החמיר מיום ליום. הרב דאג להפקיד בידי גוי את חידושי התורה שלו יחד עם ספר תורה, וסיכם עם אותו גוי שלאחר המלחמה יבואו קרוביו לקחת את הפיקדון. אולם לאחר המלחמה, כשהמשפחה ביקשה לגאול את ה"אוצר", נאמר לה שהכול נשרף.
בי"ט בחשוון אספו הנאצים 2,300 מיהודי העיר לשוק, ובראשם את הרב אברהם צבי. לפי עדותו של ר' זלמן מירנקר עמד הרב וקרא אל אחיו: קבלו את כל זה באהבה כמו התנא ר' עקיבא שקיים בשעה האחרונה את "בכל נפשך", אפילו נוטל את נפשך!
מהשוק נלקחו הרב ובני קהילתו לבורות מחוץ לעיר, ושם הוצאו להורג. יחד עם הרב נהרגו גם חתניו ובתו, ובר"ח אלול נהרגו אשתו הרבנית ובתם מרים.
כאמור, כתביו נשרפו. עם זאת, שרדו חידושים מעטים שנשלחו אל חתנו בירושלים בשנים הסמוכות לשואה. אלה נדפסו במסגרת הקונטרס "זכור לאברהם", שנלווה לספרו של ראש ישיבת מיר, הרב אליעזר יהודה פינקל (גיסו), "דברי אליעזר" (חלק שני). לקונטרס מצורפת הקדמה של החתן, הרב דב סוקולובסקי.

מקורות:
  • אלה אזכרה, חלק שלישי.
  • הרב פינקל אליעזר יהודה, "דברי אליעזר" חלק שני, הקדמה לקונטרס "זכור לאברהם" (תחת הכותרת: "דברים אחדים").
  • פרבשטיין אסתר, בסתר רעם, ירושלים תשס"ב.
  • הרב צינוביץ משה, "מיר" – תולדות ישיבת מיר (חלק ראשון), ת"א תשמ"א.



    סגור       הדפס