השואה בקינות
ידידיה אסף


מבוא

יוסף חיים ירושלמי מבחין בספרו ""זכור"" בין היסטוריוגרפיה מודרנית לבין תודעת זיכרון מסורתית. ההיסטוריוגרפיה, מבית מדרשם של היוונים, הנה רישומם בפועל של מאורעות היסטוריים הנכתבים מתוך ריחוק ביקורתי, והיא מעידה מעצם טבעה על התרופפות הזיקה הנורמטיבית לעבר. הזיכרון, מבית מדרשם של היהודים, הנו נתינת משמעות ופשר להיסטוריה - פשר הנשמר בזיכרון ההיסטורי המשותף ומקיים את המסורת היהודית לדורותיה. ניסיוננו המשותף מעיד כי הזכור אינו תמיד מה שנרשם, וכי הרבה ממה שנרשם אינו שמור בהכרח בזיכרון. לאחר חתימת כתבי הקודש המקראיים נצטמצמו נתיבי הזיכרון של עם ישראל. ירושלמי מבחין בארבעה כלי מסירה אופייניים של הזיכרון היהודי בימי הביניים: כתיבת ספרי יזכור, הנהגת ימי ""פורים קטן"" בקהילות ישראל לזכר הצלה מסכנה או מפורענות, הנהגת צומות מיוחדים שמטרתם להזכיר את המקרים הקשים יותר שבהם לא הייתה הצלה ותיקון ""סליחות"" ו""קינות"". (1)

התגובה הדתית והספרותית החשובה במיוחד לאסון היסטורי כלשהו בימי-הביניים לא הייתה תיאור המאורע בכרוניקה, אלא חיבור ""סליחות"" ו""קינות"" ושילובן בליטורגיה של בית הכנסת. בתפילות כאלה תיאר המשורר את רגשותיה העמוקים ביותר של הקהילה, הביע את חזרתה בתשובה נוכח זעם אלוהים, או את שאלותיה-ספקותיה בדבר הצדק האלוהי, התפלל לקץ הייסורים או לנקמה באויב המדכא, ובסופו של דבר - ""הנציח"" את זכר המאורע. מימי הביניים שרד מספר רב של סליחות היסטוריות. אחדות מהן מביאות שמות אישים שפעלו ותיאורי מאורעות שהתרחשו, אך רובן אינן עושות זאת. הצורה הפיוטית עצמה הקשתה על דיוק-יתר בפרטי-פרטים, ולמשורר היה בדרך כלל מובן מאליו שהקהל מכיר את העובדות. (2)

גם בקשר לאסון השואה מוצאים אנו את דרכי הזיכרון המוכרות לנו מימי הביניים. במקומות שונים ובזמנים שונים נקבעו ימי זיכרון לזכר השואה, בחלק מהמקרים אוחדו ימי הזיכרון הללו עם ימי אבל וזיכרון קיימים, כגון עשרה בטבת בישראל וכ' בסיוון בהונגריה. כמו כן נכתבו מאות ספרי ""יזכור"" לזכר הקהילות היהודיות שהושמדו בשואה, ולבסוף חוברו מספר קינות המבטאות את השבר הנורא שפקד את העם היהודי בשואה.

הקינה, אם כן, היא אחת מדרכי הזיכרון של העם היהודי, ולפיכך בבואנו לחקור את הקינות שחוברו בעקבות השואה עלינו לבחון תחילה לא את האירוע ההיסטורי שבבסיס הקינה, אלא את המשמעות שנתן המקונן לאותו אירוע היסטורי.

מעובדת היותן של הקינות נתיב זיכרון יהודי מסורתי, מתבקשת תפיסתן היהודוצנטרית, הרואה את האסונות שפקדו את העם היהודי כאירועים של ההיסטוריה היהודית. כך הדבר גם בנושא השואה - בייחוד לנוכח העובדה שהקינות יועדו לאמירה בתשעה באב, יחד עם הקינות שחוברו בעקבות אסונות קודמים שפקדו את העם היהודי. אך עדיין ישנן כמה שאלות מבחינת משמעות האירוע ההיסטורי-היהודי הזה שעלינו לברר: את בחינת משמעות השואה על פי הקינות, אעשה על ידי ניתוח תוכני של הקינות המיוחדות שחוברו לזכר השואה, ועל ידי השוואתן לקינות שנתחברו בעקבות אסונות קודמים שפקדו את עם ישראל, ובעיקר קינות שחוברו לזכר גזֵרות תתנ""ו, וכן לקינה שחיבר המשורר אורי צבי גרינברג בעקבות השואה. כמו כן אנסה לעמוד על ההבדלים שבין הקינות השונות, על פי הרקע הביוגרפי הייחודי של מחבריהן.


הקינות הקיימות

החוויה האישית של כותב הקינה, וסערת הרגשות הפוקדת אותו, הן בלי ספק גורם חשוב בהופעת הקינות, אך הפצתן בקרב הציבור הרחב נעשתה בדרך כלל בדחיפה מהציבור. החשש משכחת השואה והרצון להנחיל את זיכרון השואה לדורות הבאים הביא לידי קריאות לכתיבת קינות ואמירתן. מכאן החל תהליך איטי של כניסת הקינות לסדר התפילה בתשעה באב.

הקינה הראשונה הידועה לנו היא ""קינה על הנספים"", שחוברה עוד באב תש""ד על ידי הרבנים הראשיים לארץ-ישראל בשיתוף עם ""אגודת הרבנים בארצות הברית ובקנדה"". הקינה כתובה ברוח של מרטירולוגיה ""מזרח-אירופוצנטרית"" - גישה שהיא אופיינית לראשי ""אגודת הרבנים בארה""ב ובקנדה"". (3)

דומה שהניסיון הראשון לחיבור קינה לזכר השואה לאחר התרחשותה נעשה בצרפת. בפברואר 1947 פנה יושב ראש הקונסיסטוציה המרכזית של יהודי צרפת לרבנים בבקשה שיחברו קינה שתיאמר בתשעה באב. נראה שהיחידים שהגיבו על פנייה זו היו האחים אנדרי ורישאר נהר. הקינה נכתבה בצרפתית, אך לא נקלטה בשום קהילה. (4)

אולם נראה שהצעד הראשון שהיה בעל השפעה נעשה במחנה הציונות הדתית. שירו-פיוטו של יהודה ביאלר ""אלי אלי"", שחובר בתש""ח, תפס את המקום החסר של הקינה על השואה בקהילות ציוניות-דתיות רבות בארץ ישראל.(5) בקיבוץ הדתי אף נאמרה הקינה ""שפוך חמתך"", של יצחק קצנלסון, שתורגמה מאידיש. (6)

ב- 1965 יצא באנגליה ""סדר קינות השלם לתשעה באב"", שכלל קינה לזכר השואה ""איכה תפארתנו"", מאת המו""ל הרב אברהם רוזפלד. פרסום שכזה היה יוצא דופן בזמנו. ב- 1973 פרסם הרב מנשה קליין - האדמו""ר מאונגוואר, בפתח ספרו ההלכתי ""משנה הלכות"" כרך ו, קינה שחיבר לזכר השואה בשם ""אני הגבר ראה שבר"". (7)

בתחילת שנות השמונים הוקם ""ועד המעוררים לאמירת קינה לזכר קדושי אירופה"". פנחס הערצקע, יו""ר הוועד, נימק את הקמת הוועד בכך שחששו של הרב וייסמנדל מפני שכחת השואה מתממש. הוועד החליט לעורר מחדש את הנושא, ופנה לצורך כך לגדולי ישראל לשם קבלת הסכמה לצעדיו. הערצקע אסף קינות אחדות, שחוברו במיוחד בידי רבנים לזכרם של ""קדושי השואה"", צירפן לקינות המסורתיות, הדפיסן ביחד והפיצן בקהילות ארה""ב ואף בישראל. (8)

בקיץ תשמ""ד ראתה אור גם קינה של האדמו""ר מבאבוב. הקינה התקבלה במספר רב של בתי כנסת חרדיים. בתשמ""ה הפיץ ""הוועד"" את ""קונטרס דברי דרישה והתעוררות לאמירת קינה ביום תשעה באב לזכר קדושי ישראל שנשמדו באירופה בשנות תרצ""ט-תש""ה"". בקונטרס זה מצויים גם גילויי דעת של רבנים בנושא וגם דוגמאות לקינות: הקינות של הרב וייסמנדל, של הרב הלפרין, של הרב בלום ושל הרב שוואב.(9) בכך הופנה הזרקור גם אל קינות מיוחדות, שנתחברו עוד הרבה לפני-כן בחוגים החרדיים, ביניהן הקינה ""מגילת השואה"" מאת משה פראגר, ה""היסטוריון"" של חסידי גור בארץ-ישראל. קינה זו כשמה, כתובה בצורת מגילה המגוללת בפירוט רב את קורות העם היהודי באירופה, הכבושה בידי הנאצים, בזמן מלחמת העולם השנייה. המגילה מתחילה את סיפורה בעליית היטלר לשלטון ומסיימת במשפט אייכמן, הסוגר כביכול את מעגל החטא ועונשו.

מאז אמצע שנות השמונים התפשט בחוגים חרדיים בארץ דף המביא ארבע קינות על השואה לפי הסדר הזה: (10) ""קינה על חורבן עם ישראל בשנות התרצ""ח-תש""ה מאת האדמו""ר מבאבוב; קינה מאת הרב חיים מיכאל דוב וייסמנדל; קינה מאת הרב שמואל הלוי וואזנר, אב""ד ור""מ ""זכרון מאיר"" בבני ברק, וקינה מאת הרב יוחנן סופר, אב""ד ור""מ ערלוי בירושלים.

בתשמ""ז הפיץ ""הוועד"" את ""קונטרס קינות על חורבן אלפי קהילות קדושות באירופה, ויושביהם - ביניהם צדיקי הדור וגדולי התורה - שנהרגו על קדושת השם בשנות הזעם תרצ""ח עד תש""ה הי""ד"". הקונטרס נדפס בסוף ""סדר קינות לתשעה באב"" בהוצאת פרידמן לוין-אפשטיין. הקונטרס כולל את ארבע הקינות שנדפסו בדף הנזכר, בתוספת קינה מאת הרב משה הלוי אונגאר אב""ד ור""מ נייטרא - מאנט קיסקא. אחרי הקינות נדפסה גם תשובה מאת הרב משה שטערן בעניין אמירת קינות לזכר השואה בתשעה באב, וכן נדפסו ליקוטים מן הספר ""מן המיצר"" שחיבר הרב וייסמנדל, ומן הספר ""עין דמעה"" שחיבר הרב יהושע גרינוולד מחוסט שבהונגריה.

שנה לאחר מכן, ביום תשעה באב תשמ""ח, פורסמה מטעם בית הכנסת ""הרמב""ן"" בירושלים הקינה לזכר השואה - ""אספרה דין"", שחוברה בידי הרב אביגדור נבנצל, רב העיר העתיקה. בשנת תשנ""ב פורסמה בשנתון הרבנות הראשית ""שנה בשנה"" קינה לזכר השואה מאת הרב ישראל מלמד לרנר.(11) כיום נאמרת גם קינתו של הרב חיים סבתו ""איך על אחי"" במספר בתי כנסת. (12)

רובן של הקינות נכתבו בצורה דומה לצורתן של הקינות המסורתיות לתשעה באב, שנכתבו בימי הביניים, הו מבחינת אורכן והן מבחינת הדבקות במשקל ובחריזה. אופי מקצבי זה מגביל את יכולת התמרון הלשוני של הקינות. לעומתן בולטת קינתו של פראגר, שנכתבה בצורת מגילה-פרוזה, דבר המאפשר הבעה לשונית חופשית. גם אורכה של המגילה מאפשר הרחבה ופירוט ועיסוק מגוון בנושאים היסטוריים ותאולוגים. מההיבט הזה אצ""ג הוא בבחינת הכתוב השלישי, המאחד בכתיבתו אופי לירי-פיוטי מחד גיסא ויכולת תמרון לשונית ואריכות דברים מאידך גיסא.

הקינות המדוברות במאמר זה נתקבלו בקהילות אורתודוקסיות שונות ומגוונות.(13) רוב מחברי הקינות המיוחדות משתייכים למחנה החרדי ומוצאם ממזרח אירופה, ביניהם: האדמו""ר מבובוב, הרב סופר, הרב וייסמנדל, הרב אונגאר, הרב קליין, הרב בלום, הרב וואזנר ומשה פראגר. רובם, למעט הרב וואזנר, משתייכים לזרם החסידי. הרב שוואב והרב נבנצל משתייכים למחנה המתנגדי, ומוצאם מגרמניה. הרב לרנר משתייך לזרם הנאו-אורתודוקסי, והרב חיים סבתו לזרם הציוני-דתי. בהמשך נראה כיצד הרקע האישי של המחברים בא לידי ביטוי בכתיבתם.


אסון השואה המשכיות או חד-פעמיות?

במספר קינות נכתב במפורש שאסון השואה הוא המשך לאסונות שפקדו את העם היהודי במהלך הדורות. מהקינה שחיבר הרב וייסמנדל עולה במפורש מגמת ההמשכיות של אסונות היהודים במהלך ההיסטוריה:

מימות עולם, שלישם עבר, בהרג ואבדן היהודים
בכומרי זדון, שורפי אש, שופכי דם, המשמידים
נגעם פשה על דורות תבל, עד שצץ מרשעם - עם רצח


ומחליו עמך, שכח שמך, אל נא רפא, ושוב שם לו קרא - עם נצח. (14)
מהקינה שחיבר הרב לרנר עולה מגמה דומה, אם כי היא אינה המגמה היחידה:

עלי כל השמדות וההלם
בדברי ימי עם עולם. (15)


המגמה הנוספת בקינה הזאת מבטאת את ייחודיות השואה ביחס לשאר האסונות, אך נראה שהייחודיות היא רק מבחינת ההיקף חסר התקדים של האסון, שהכותב מפרט אותו במהלך הקינה.

עלי שואה ומשואה שלא ידענו כמותה, רשעי עולם רצחו ורצו לראות אומה במותה. (16)

השוואה לקינות ישנות הנאמרות בתשעה באב ולקינות שחוברו בעקבות אירועים קודמים בהיסטוריה היהודית, מראה אף היא על מגמה של המשכיות האסונות של עם ישראל.
הפתיחות של חלק מהקינות לזכר השואה לקוחות במקרים רבים מתוך קינות ישנות הנאמרות בתשעה באב.
כך, למשל, הפתיחה לקינה שחוברה על ידי הרב מנשה קליין - אני הגבר ראה שבר(17) - לקוחה מתוך הפתיחה לפרק ג במגילת איכה ""אני הגבר ראה עני"".
הפתיחה לקינה שחוברה על ידי הרב אלחנן הלפרין - אש תוקד בקרבי, עת אעלה על זכרוני (18) - והפתיחה לקינה שחוברה על ידי הרב שמואל וואזנר - אש תוקד בקרבי, בהעלותי על רוחי (19) - לקוחות מתוך קינה ישנה הנאמרת בתשעה באב - אש תוקד בקרבי, בהעלותי על לבי.(20)
הפתיחה לקינה שחבר אברהם רוזנפלד - איכה תפארתנו מראשינו השלכת(21) - לקוחה מתוך קינה ישנה הנאמרת בתשעה באב - איכה תפארתי מראשותי השליכו. (22)
הפתיחה לקינה שחוברה בידי הרבנים הראשיים לארץ ישראל בשיתוף עם ""אגודת הרבנים בארה""ב ובקנדה"", באב תש""ד - מי יתן ראשי מים ועיני מקור נוזלי (23)- לקוחה כולה מתוך קינה שחוברה לזכר קדושי תתנ""ו ונאמרת בתשעה באב. (24) גם הפתיחה לקינה שחוברה על ידי הרב רפאל בלום - עפעפינו יזלו מים, ועיננו מקור דמעה - מזכירה את הפתיחה לאותה קינה מתתנ""ו.
מבנה הקינה ""אלי אלי"",(25) שחוברה על ידי יהודה ביאלר, ומבנה הקינה ""עלי שואה"",(26) שחוברה על ידי הרב לרנר, מקבילים למבנה הקינה המפורסמת הנאמרת בתשעה באב ""אלי ציון ועריה"". (27)
גם הפתיחה לקינה שחוברה על ידי זאב פאלק - איכה נקונן (28)- לקוחה מפתיחה של קינה ישנה הנאמרת בתשעה באב - איכה אלי קוננו מאליו. (29)
לקיחת הפתיחות בקינות לזכר השואה מקינות ישנות יוצרת מעין קינה מתמשכת על כל האסונות שפקדו את העם היהודי לאורך ההיסטוריה. התפיסה העומדת מאחורי השימוש בפתיחות ישנות בקינות לזכר השואה היא תפיסת אסון השואה כהמשכיות האסונות שפקדו את העם במהלך גלותו.

ישנם מוטיבים חשובים החוזרים על עצמם בקינות שחוברו בעקבות אסונות שאירעו לעם היהודי במהלך הגלות.
מוטיב חשוב המופיע בקינות שחוברו בעקבות גזֵרות תתנ""ו הוא מוטיב ""קידוש ה' "" ההמוני. בהיותם מקדשי ה' קיימו היהודים את הפסוק ""ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בכל נפשך…"" לפי פירושו המסורתי - ""אפילו נוטל את נפשך"". אמירת ""שמע ישראל"", אם כן, נלוותה בדרך כלל לקידוש ה'. בקינה כג נאמר: ""ונתועדו בפרישות ובטהרה/ לקדש שם הגדול והנורא"".(30) בקינה כו נאמר: ""נאספו יחד נפשם השלימו במורא, על יחוד שם המיוחד יחדו בגבורה […] פעמיים קידשו שם המיוחד במורא […] מנשרים קלו מאריות להתגברה, השלימו נפשם על יחוד שם הנורא"".(31) בקינה שחוברה בעקבות הפוגרום ביהודי פרנקפורט נאמר: ""וקדשו שם המיוחד בקריה"".(32) בקינה שחיבר הרב יום-טוב ליפמן הלר, בעקבות גזֵרות ת""ח ות""ט, נאמר: ""זריזים היו אנשים ונשים ליחד שם המיוחד: זה לזה וזו לזו קרא ואמר: ה' אלהינו ה' אחד"". (33)

שני מוטיבים מרכזיים, המשלימים זה את זה, המופיעים בקינות שחוברו בעקבות גזֵרות תתנ""ו ובקינות שחוברו מאוחר יותר בעקבות אירועים דומים, הם מוטיב העקידה ומוטיב הקרבן. מות היהודים על ""קידוש ה' "" נתפס כעקידה מודרנית המגלה את עצמת אמונתם של היהודים, וכקרבן לפני ה' המכפר על חטאי העם, מצרפו ומטהרו. כך, למשל, בקינה ל בסדר הקינות נאמר: ""הכין ה' זבח הקדיש קרואיו"".(34) בקינה כג בסדר הקינות נאמר: ""… ואילמו דברו באמירה, לא זכינו לגדלכם לתורה, נקריבכם כעולה וכהקטרה…"".(35) בכרוניקה משנת תתנ""ו המספרת על רצח היהודים במגנצה נכתב: ""על אחת הרעיש עולם, אשר נעקדה בהר המוריה, שנאמר 'הן אראלים צעקו' וכו' "".(36) בקינה שנכתבה בעקבות הפוגרום ביהודי פרנקפורט נאמר: ""ונתחברו לאברהם ויצחק בהר המוריה, שם תחתיו נתן איל בפדיה […] ויקרב קרבנותיו בטהרה ובנקיה…"". (37)

מוטיב נוסף החוזר על עצמו בקינות שחוברו בעקבות גזֵרות תתנ""ו הוא ההליכה כצאן לטבח. מוטיב זה מעצים את הטרגדיה שאירעה לקהילות היהודיות. כך, למשל, בקינה כג נאמר: ""בראש כל חוצות נבלתם כסוחה, עוללי וטפי נחשבו כצאן טבחה"",(38) ובקינה ל נאמר: ""יחד לטבח הובלו כטלאים וגדיים"". (39) גם בקינות שחוברו לזכר השואה תופסים המוטיבים הללו מקום מרכזי. בנוסף לאמירת ""שמע ישראל"" נלווית למעמד ""קידוש ה' "" בשואה גם אמירת ""אני מאמין"".

בקינה שחיבר הרב שמעון שוואב נאמר: ""בקול שמע ישראל מסרו נפש לאל, שהוא יאספם, ועד יום אחרון הצדיקו דין, ואף אני מאמין ענו, ושרו שירת ביטחון"". (40) בקינה שחיבר האדמו""ר מבאבוב נאמר: ""בקראם שמע ישראל, מסרו נפשם לאדוני האדונים"". (41) בקינה שחיבר משה פראגר נאמר: ""אך בת קול אחרית שירתם 'אני מאמין', הולכת מסוף העולם ועד סופו"". (42) בקינה שחיבר הרב מנשה קליין נאמר: ""קהלות קדושות מישראל, בקריאת שמע ישראל..."". (43)

בקינה שחיבר הרב אלחנן היילפרין נאמר: ""רבבות מזבחות ורבבות עקדות, ואין די לאשים ואין די לעולות"" .(44) בקינה שחיבר הרב רפאל בלום נאמר: ""עפעפינו יזלו מים, ועיננו מקור דמעה, על זבחי קודש כעולה תמימה"". (45) בקינה שחיבר הרב שמעון שוואב נאמר: ""שה תמים לעולה, דם בני הגולה…"".(46) בקינה שחיבר הרב וואזנר נאמר: ""כזבחים ועולות/ עלו מזבחה/ לכפר משובתי"" .(47) בקינה ""אלי אלי"" נאמר: ""זקן גם טף לא רחם, על עקדה קרבן תמים"". (48) בקינה שחיבר הרב וייסמנדל נאמר: ""ובכן כפר נא למען קרבנם…"".(49)

בקינה שחיבר האדמו""ר מבאבוב נאמר: ""כצאן לטבח יובלו לשרפה בכבשונים"". (50) בקינה ""שפך חמתך"" נאמר: ""אדמה אדמת ליטה, אדמים שדות אוקריאנה, כי נובל שם למיתה, כצאן טבחה היינו"". (51) בקינה שחיבר הרב נבנצל נאמר:
חטאי אם גרמוני מעליו להבדילו, והגוף אם נמסר לשודד בלי לו, הן נשמתי אקריב ותהי לנזר כלילו, חלקי יי אמרה נפשי על כן אוחיל לו: טף וישש נרדף ואין מי יבקשנו, מזי רעב ולחמי רשף וקשת נערים תרטשנו, ובעת מותו שם שמים יקדשנו, טוב יי לקוו לנפש תדרשנו: (52)

יש כאן משחק מילים גרמוני-גרמניה, המבטא את התפיסה, שמעשי גרמניה הם עונש על החטאים. גם בתפילה על התשעים ושלוש, הנאמרת על ידי חברי הקהילה הקונסרבטיבית, מצויים כל המוטיבים הללו: ""עבדנו אלוהינו בחיים, נדע גם לקדש במוות שמו. […] הננו! עמדנו בניסיון העקידה! […] כי עליך הרגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה"". (53)

צריך לזכור שמשמעות המושג ""כצאן לטבח"" בימי הביניים שונה ממשמעות המושג בימינו. בימי הביניים נעדרה מהמושג המשמעות השלילית של חוסר הכבוד העצמי ואי ניסיון ההתנגדות שקיימת בימינו. משמעות המושג בימי הביניים הייתה חיובית לגמרי, וכולה אמרה תמימות וצדיקות. על כן גם אצל מקונני ימינו, שמקור השראתם היה הקינות בימי הביניים, נעדרת מהמושג הזה המשמעות השלילית שקיימת בימינו, למעט אצל יצחק קצנלסון, שהרקע התרבותי שלו שונה לגמרי מהרקע של שאר המקוננים. קצנלסון, למרות היותו בעל רקע מסורתי, היה משורר עברי חילוני והוא קרא למרד פיזי בגרמנים, ועל כן סביר להניח שמאחורי שימושו במושג ""כצאן לטבח"" עומדת גם המשמעות השלילית המודרנית.
ירושלמי כותב על פרעות ת""ח ות""ט: דברים אלה תקפים במידה זו או אחרת, כפי שראינו, גם לגבי תפיסת המקוננים את אסון השואה.

מאפיין נוסף של הקינות שחוברו בימי הביניים הוא: תוכן פסקת הסיום שלהן. רוב הקינות מסיימות בתפילה לגאולה קרובה ולנקמה בגויים הרשעים.
בסיום קינה כג נאמר: ""תנקום דם הנשפך כמים המגרים… קומה והנשא על צרים הצוררים"".(55) בסיום קינה ל נאמר: ""קנא לשמך עבורך האל / ולדם עבדך השפוך ולחרבות אריאל / נקם נקמת בני ישראל. […] נלאיתי נשא את כל התלאה / מהר גאולתי ותחיש המראה / כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה"".(56) בסיום קינה לד נאמר: ""לובש נקמה / עורה וקומה / להתקוממה / ברמי קומה / ידין גויות רקמה / ושכינה קמה על מקומה"".(57) בסיום הקינה שחיבר הרב יום-טוב ליפמן הלר נאמר: ""זכור עניי ומרודי ועצם כאבי, קנא לציון קנאה גדולה קדושי ואבי. קיים הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא"".(58)

ישראל יובל טוען שהמסורת היהודית-אשכנזית בימי הביניים, בניגוד למסורת היהודית-הספרדית, החזיקה בגישה של ""הגאולה הנוקמת"". גישה זו רואה בהשמדת הגויים מרכיב עיקרי בחזון המשיחי. עמדה משיחית זו מבקשת לתקן רטרואקטיבית את ההיסטוריה, והיא מייחסת לנקמה תפקיד מרכזי בהחזרת העבר לקדמותו, בטרם ייכון סדר עולמי חדש. הרעיון שהאל ינקום באחרית הימים את דמם השפוך של הנהרגים, אומץ בידי יהדות אשכנז בעקבות השבר הנורא של גזֵרות תתנ""ו. רעיון זה בא לידי ביטוי גם בקינות שחוברו בימי-הביניים, כך שאין לך קינה שאינה מסתיימת בהבעת משאלה לנקמה בגויים כחלק מתהליך הגאולה המיוחל. (59)

גם הקינות שחוברו לזכר השואה מסתיימות על פי רוב בתפילה לגאולה קרובה ולנקמה בגויים. מחברי הקינות המיוחדות, שהנם אשכנזים על פי מוצאם, הושפעו מהמסורת האשכנזית בדבר ""הגאולה הנוקמת"", מסורת שהופיעה בפיוטים, בקינות ובהגדה של פסח, בקטע ""שפוך חמתך"". שירו של יצחק קצנלסון, שהושפע מהקטע ""שפוך חמתך"", מסתיים כך:

הה, שפך… הכעס אל תכלא,
אל נא תחשה, ערה הזעם.
תהא עברתך כאש-אוכלה,
ירעם חרון אפך כרעם!
שפך חמתך על הגויים,
על עם טמא בושה זרה לו,
אשר לא ידעוך אלהים,
ובשמך הם לא קראו!


הקינה שחוברה על ידי הרב אברהם רוזנפלד מסתיימת כך:
רחום זכר ברחמיך את שרידי נחלתך.
רבון העולמים, הסר דאגה ותוגה מעמך.
רשעת הגויים ושונאי ישראל תעקר בזעמך:
שבויים הדרר, ופקח קוח לאסורינו.
שמן ששון תחת אבל תעטרנו.
שלום ושלוה תשים לנו ולארצנו:
תרים קרננו ותחיש גאולתנו במהרה בימינו.
תגל ערבה ותפרח כחבצלת ישראל מדינתנו.
תברכנו בברכת אברהם יצחק ויעקב אבותינו: (60)


הקינה שחוברה על ידי הרב אלחנן הלפרין מסתיימת כך:
שפוך עליהם זעמך וחרון אפיך ישיגם, וכנה אחריך משוכה תנחם בכפליים, בנה מקדשיך השמם, ואז אנחם. בשובך את שבותנו לעיר דוד לירושלים. (61)

הקינה, שחוברה על ידי הרב שמואל וואזנר מסתיימת כך:
אנא ה' נקם / נקמת עבדיך / והשב את שבותי
יקומון מתיך / ויחיון צדיקיך / ואז אסיר אבלתי.
(62) הקינה שחוברה על ידי הרב אביגדור נבנצל מסתיימת כך:
… נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמיים:
תשיב להם גמול יי כמעשה ידיהם:
תתן להם מגינת לב תאלתך להם:
תרדף באף ותשמידם מתחת שמי יי:


הכנסת הקינות לזכר השואה לתוך המסגרת של הקינות הישנות, מבחינת הפתיחה, הסיום והמוטיבים המרכזיים, מעידה על תפיסת השואה על ידי ""המקוננים"" כהמשכיות האסונות שפקדו את עם ישראל מאז נחרב בית המקדש וגלה העם מארצו. העובדה שהקינות המיוחדות נאמרות ביום תשעה באב לאחר אמירת הקינות הישנות שחוברו בעקבות אסונות קודמים, מחזקת את מגמת ההמשכיות ונוטעת בלב אומרם הרגשה של ""שק דמעות"" מלא וגדוש, שראשיתו בחורבן בית המקדש ואחריתו בשואה.
אם ניתן להסכים עם הסופר חיים באר, שכתב שלא מצאנו בין התפילות והקינות הללו אחת שהיא משכמה ומעלה מבחינת עצמתה הפיוטית והמשאירה על שומעיה רושם מרטיט נפש,(63) הרי שקינותיו של המשורר אורי צבי גרינברג הן משכמן ומעלה מבחינות אלה של עצמתן הפיוטית והרושם שהן משאירות על נפש קוראיהן. ברוך קורצוויל, בהתייחסו לספרו של אצ""ג ""רחובות הנהר"" שהינו למעשה ספר הקינות של אצ""ג על חורבן יהדות אירופה, כותב: מתוך שירי הספר בולטת בעצמתה הקינה ""כתר קינה לכל בית ישראל"", עליה אמר קורצוויל: ""כתר קינה, אותו שיר גדול, שהוא בלבד היה מבטיח לאצ""ג מקום נכבד בין גדולי משוררינו, כולל את כל המוטיבים והסממנים של שאר הקינות"". (65)

גם בקינה זו בולטת המגמה של ראיית השואה כהמשכיות האסונות שפקדו את העם היהודי במשך הדורות.
ו""ערים מעטירות""? - כאחיותיהן בבבל: פומבדיתא… נהרדעא… ערפל-ערפל. וכמו בימי צלב אשכנז וספרד: אשבילה, מגנצא, וורמיזא… ליל עד! אליהן רק בגיא-טית-באב עוד נרדה: קהילותי-של-אתמול, הכבויות כטולדה! אליהן לא נקשיב, אליהן אין עוד שביל. חיל!! (66)
בשורות אלה משווה אצ""ג את חורבן יהדות אירופה לחורבן קהילות יהודיות נכבדות בימי הביניים. לאלה גם אלה לא יחזרו היהודים. חזרתם לקהילות אלה נעשית רק בט' באב - בקינות. גם אצ""ג משתמש במוטיבים הלקוחים מקינות ישנות, אך הוא נותן להם פרשנות חדשה. כך מוטיב ההליכה כצאן לטבח, תוצר הגלות, בא כניגוד למוטיב הרגשת האדנות, תוצר הגאולה.
בבוא צר, מה היה ליהודים בעולם? -
מליונים גברים, אך לא חרב אחת;
הסח דעת של כבש לפני שנשחט; (67)
[…] אז עמדו לספי הדלתות של מותם
בענני גז חתומים בחותם
ממספר השביה בזרועם, עד כלותם:
עדי נפתחו הדלתות לתאים
ונדחפו ככבשים ועופות לתאים
ושוב נפתחו וראו הבאים
פני מתי חנק משם מוצאים - - (68)

וכך, מוטיב הקרבן שבמות היהודים בידי הגויים מופיע אצל אצ""ג כקרבן שאינו נרצה לפני ה'.
איך הובאו לכבשן, איך הוצאו יקירינו,
כדשן מזבח אל שדות הגויים,
ורד עוף ובא כלב באפר בחירינו
ולא בא זה הריח עד כאן לנחירינו;
וראתה שם עין איש וכל רגב הרגיש,
רק לא אלהים - - :
מה אנו מכל החיה עניים!
מה שרופינו פחותים מאודים הכבויים
מה גופינו לפיגול-עיניים צלויים! (69)



האנטישמיות הנאצית - ישנה או חדשה?

קשה למצוא בקינות השונות דיון במהות האנטישמיות הנאצית, אך בחלק מהקינות ניתן לדלות מבין השורות את תפיסת המקונן לגבי השאלה זאת. כך, למשל, בקינתו של הרב וייסמנדל נאמר:

נתיבות עולם, שלישם עבר, בהרג ואבדן היהודים איכה נחו למסעי רצחם - מאין לוחם, מפיץ שממה כי גם אויבי עם ארור שמחו, על שקם פוטר על היהודים שש אב אמונתו - שסוף סוף - הצליח, אחד מן התלמידים. (70)

הרב וייסמנדל מתאר את היטלר כתלמידם של אבות הנצרות, ששנאתם ליהודים הייתה שנאה דתית ביסודה.
תפיסה זו משתלבת עם תפיסתו של הרב וייסמנדל את השואה כהמשכיות האסונות שפקדו את היהודים לאורך תקופת הגלות. היטלר נתפס, אם כן, כחניך האסכולה האנטישמית-הנוצרית וכנציגה הביצועי המוצלח.
בקינתו של הרב אלחנן הלפרין נאמר:

נצר זדון מזרע עמלק, התגאה בלבו, זרע עם קודש כולו להשמידו.
לעמו אמר לכו ונכחידו, ולא יזכר ישראל עוד בשמו. (71)


האנטישמיות הנאצית על פי הרב הלפרין בעלת ממד עמוק, על-היסטורי, שניתן להבינו רק בדגמים דתיים. הנאצים הם מזרע ""עמלק"", שמהותו הנצחית היא - מלחמה בישראל עד חרמה. זרע עמלק עומד כאן במאבק עם זרע ""עם-קודש"". כהמן בשעתו, שרצה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים, כך היטלר רצה להשמיד את עם ישראל כולו. דבריו לעמו ""לכו ונכחידו, ולא יזכר עוד בשמו"" - לקוחים מדברי הגויים בראשות עמלק, בבואם להילחם בישראל, כמתואר במזמור פג של תהלים: ""אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד"". הרב וואזנר מתייחס אף הוא בקינתו לנאצים כ""עמלק"": ""השמר לך / פן תשכח מעש עמלק / מחריב כנסתי…"". (72) גם ביאלר מייחס משמעות דתית עמוקה לאנטישמיות הנאצית: ""עלי גוילים המחוללים ביד נאצים מנאצי אל…"". (73) הנאצים נתפסים אם כן כמנאצי אל, כדרך שנתפסו שונאי ישראל בעבר כאויבי ומשנאי ה'.

מעניינת במיוחד תפיסתו של משה פראגר, כפי שבאה לידי ביטוי בקינתו הארוכה ""מגילת השואה"".
התייחסותו לנאצים אינה כאל בני אנוש, אלא כיצורים דמוניים שטניים: ""…אשמדאי הנאצי… […] …שטן המשחית הגרמני…"". (74)

תפיסתו את האנטישמיות הנאצית כחדשה בתולדות שנאת ישראל, משתלבת עם תפיסתו את אסון השואה כייחודי בתולדות אסונות ישראל. בהשוואה שהוא עורך בין צוררי היהודים השונים לאורך ההיסטוריה וגזרותיהם, הוא מעלה על נס את ייחודיות המשטמה והאסון בשואה: אם כן, גם פראגר, למרות תפיסת השואה כאירוע ייחודי ותפיסת האנטישמיות הנאצית כחדשה, נותן לאנטישמיות הנאצית משמעות דתית של התנגדות לכל דבר שבקדושה.

גם אצ""ג מתייחס לאנטישמיות הנאצית כתוצר של האנטישמיות הנוצרית-דתית הישנה. השנאה הנאצית ליהודים היא תמצית מרוכזת של שנאת היהודים של כל עמי אירופה הנוצריים גם יחד:

והיהודים צועדים כעדרי אלהים
למותם… ורן של לבלוב עד גבוהים!
אין מי שיפדם ממכמרת עשו,
כל חרון הנצרות-האויבת נאסף
מכל-הפזור-בלאמים-השבעים,
ובא ונמסך בכל-רוח-עועים
בכלי-קרב-וניבים - - (76)
[…] על מה זה ולמה? - כי הם יהודים:
הקדושים בעולם ועל כן אבודים. (77)



על מי מוטלת אשמת השואה?

השאלה הדתית, הנשאלת לאחר כל אסון הפוקד את העם היהודי, היא: על מה ולמה הגיע אותו אסון? התשובה הכללית הניתנת על ידי הציבור הדתי לשאלות הללו היא: מפני חטאינו גלינו מארצנו. כך הסבירו חז""ל, ששפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה הן הסיבות לחורבן בית-המקדש הראשון, ואילו הסיבה לחורבן בית-המקדש השני הייתה ""שנאת חינם"". כך הסביר הרב יום-טוב ליפמן הלר את הסיבה לגזרות ת""ח ות""ט: ""הלא על כי אין אלהים בקרבי מצאוני אלה הרעות"". (78)

אך הסיבות לאסונות יכולות להיות מוסברות גם במישור הארצי, כגון חוסר תבונה מדינית או אדישות מצד חלקים מהציבור לסכנה המתקרבת. כמו כן, ההאשמה יכולה להיות מוטלת גם על גורמים שמחוץ לתחום אחריותו של הציבור היהודי, כגון כוח עליון או רשעת הגויים. מעניינת במיוחד שאלת ""אשמת השואה"" כפי שבאה לידי ביטוי בנתיב הזיכרון הישן - הקינות.
הרב מנשה קליין והרב וואזנר תולים אף הם את אסון השואה בחטאי היהודים, אך אין הם מפרטים את תוכנם:

איכה בעוונותינו, נאבדו בני אמתנו... (79)

קהילות קודש / לומדי תורתי/ מחזיקים בבריתי
נחרבו ונשרפו/ נחנקו ונהרגו / אוי לי כי חטאתי (80)



הרב נבנצל אף הוא תולה את אסון השואה בחטאי היהודים, והוא ממקד את הסיבה לאסון בעזיבת קיום מצוות היהדות על ידי יהודים רבים. את העובדה שמקור האסון היה דווקא בגרמניה הוא מסביר בכך שדווקא מאותה ארץ החל התהליך של עזיבת קיום המצוות, בעקבות תנועת ההשכלה ותנועת הרפורמה, שראשיתן בגרמניה. תפיסה זאת מתחברת לעובדת היותו ממשפחה יוצאת גרמניה, שהשתייכה לזרם ""תורה עם דרך ארץ"" מיסודו של הרש""ר הירש. האנטגוניזם לתנועה הרפורמית הוטמע באישיותו והוא בא לידי ביטוי בקינתו, בראייתה כשורש הרוחני השלילי שבעטיו באו הצרות.

אספרה דין עליון ומחץ מכתו, אכיר מרדי ואוקיר צדקתו,
חטאתי עויתי פשעתי לעמתו, אני הגבר ראה עני בשבט עברתו:

[…] ארורים רשעים פתונו נטש איום, להמיר בהבלים עבודתו של מקום,
על כן הכינו ואין בבשרנו מתם, אך בי ישב יהפך ידו כל היום:

בארץ בה התחילו להבאיש פירותי, קם צורר ויאמר אל עמו די,
תושיבו היהודים האומללים ביניכם עד מתי, כלה בשרי ועורי שבר עצמותי: (81)


האשמה אחרת הקיימת בחלק מהקינות היא האשמת האל, על כך שלא הפעיל את מידת הרחמים:

איכה תפארתנו מראשינו השלכת.
איכה פניך ממנו הסתרת.
איכה קצפת ולא חמלת:
[…] ותיקים יושבים על הארץ דוממים.
ומה הייתה חטאתם הם שואלים.
ולמה נגזר הדין בלי רחמים: (82)


הרב רוזנפלד מאשים למעשה את הקב""ה על כך שקצף ולא ריחם על אנשים שלא חטאו.
בהקשר זה מעניינת קינתו של הרב סבתו, הרומזת גם היא על שתיקת האל לנוכח זעקת עמו:

איך חללה שבועת א-ל, איך הופרה בריתם
נשטפה תפילתם ונדמה שועתם
[...] וקול בכיתם לא קרע רקיעים רק קרע ליבותם. (83)


בסוף הקינה כותב הרב סבתו:

לא חמל עליהם איש בעירם בצאתם
נאספו כדגי הים והובלו כשה תם
אי מדור בשמים בו נחתמה גזרתם
העל דמם תכפר אדמתם? (84)


דומה שהשאלה המובאת במשפט האחרון מתייחסת לפרשת עגלה ערופה (דברים כא), שנאמר בה ""ונכפר להם הדם"", ומשמעותה - האם ישנה כפרה לכל אלה שעמדו מן הצד ולא חמלו על היהודים שגורשו מעריהם, כשם שעריפת העגלה בנחל מכפרת על המחדל של זקני העיר, שלא דאגו ללוות את ההרוג בצאתו מהעיר. אך ייתכן שיש כאן גם שאלה סמויה, המתייחסת לתפיסה המיוחסת לרב צבי יהודה קוק, (85) ולפיה השואה היא מעין ניתוח כואב ואכזרי לעקירת הגלות, שמטרתו נטיעת ישראל על אדמתם. לפי זה השאלה היא - האם באמת ניתן לומר שהקמת מדינת ישראל ותהליך שיבת ציון שווים את מחיר (מכפרים על) דמם של ששת המיליונים.

האשמה במישור אחר לגמרי היא האשמת הנאצים הרשעים והתייחסות אליהם כבעלי אוטונומיה מוסרית, ולא רק כמקל החובלים של האל. הרב בלום מדגיש את הרשעות שביסוד מעשי הנאצים:

שפלים ונבזים, מלאכי חבלה משאול תחתיים,
מזיקים ורוחות, בצורת אדם מלובשות.
[…] טבחו בלא חמלה נפשות הטהורות, בני אל חי הולכי בדרך האבות. (86)


כמוהו גם הרב קליין מדגיש את זדון לבם של הנאצים:

זדון לב הנאצים, נוסף על כל המנאצים, המה מקור הרשע
עד אני לכל אמיא, בחיי ובתר חיי, עוונותם גדלו על כל פשע (87)


יצחק קצנלסון מדגיש את עומק המשטמה שביסוד מעשי הנאצים:

את אשר בשנאה בנו נעשה,
במשטמה של חית-פרא - ראה. (88)


האשמה אחרת באותו מישור היא האשמת העולם ""החופשי"", ששתק לנוכח זוועות הנאציזם.
ההאשמה החריפה ביותר על העולם ששתק מובאת בקינתו של משה פראגר ""מגילת השואה"".

אללי
כי לעיני התבל נשפך דמם של היהודים ועולם אדיש וקשוח עמד מנגד.
אוי יבשת הדמים, קול דמי מיליוני אחינו צועקים מן האדמה
בגד בגדה בנו אירופה; זו אירופה, אשר בה שולטת דת הנצרות, המטיפה לאהבה ולחמלה. זו אירופה, מטרופולין התרבות והקדמה, שהניפה את דגל החופש, השוויון והאחווה; זו אירופה, אשר בה הזדקף מעמד הפועלים, הנלחם לצדק וליושר ולאחדות העמלים מבני כל העמים והגזעים.
והיא אירופה על כל זרמיה ושכבותיה, התכחשה ליהודים לעת שברם הנורא ועשתה את כל תורותיה פלסתר.
(89)

בקינתו של ישראל לרנר מועלת האשמה דומה נגד העולם ""החופשי"" בזמן המלחמה:

עלי חטא של אזלת-יד
בעולם שהחריש ודמם.
נקרש לב-אדם ולא רעד
בעת ששתת וניגר הדם.
(90)

אותה האשמה מועלית גם בקינתו של הרב נבנצל, אך הוא מאבחן את תחילת אזלת היד של העולם ששתק כבר בזמן ""האנשלוס"" - סיפוח אוסטריה והגזֵרות על יהודיה:

דברי אומות לא חפצו נגדו התקומם, הניחוהו לעשות כל אשר הוא זומם,
ובפשע ארץ אוסטריה יהודיה הדמימם, דרכי סורר ויפשחני שמני שומם:
[…] ועל השכנים אלמדה חובה, כי לא מנעו רדיפות ואיבה
ועח נסים לא דגלו באהבה, ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה:
(91)

האשמה אחרת הבאה לידי ביטוי בקינות היא האשמת היישוב היהודי-ציוני בארץ ישראל, על כך שלא עשה די כדי לנסות ולהציל את יהודי אירופה הכבושה בידי הנאצים:

אוי לבן מיאן לשאת שם אביו, וגם אזנו אטם לזעק דמו
ןיהי כי נרצח, ויצו אל אחיו - אף מצות מותו, לשכח מעמו
ובדין בן יתום, ירושה לקח - מיד עם רוצחו, כסף כופר
ובעוון אב, ובהונו, ובדמי דמו - אף את נחלתו, שם לאפר.
אוי לשמחתו - מתוך אבלו - על כי עם אושרם, אובד גם דעתם
עד כי גם את ירושתם חיב - להכרית מארץ, שארית מחשבתם
אוי ליום אתמול, שעמד על הדם - ולמחרתו, אשר בעט בירושה
מיד עם הורג, גדול הכאב - ומיד בן מורד, עמקה הבושה. (92)


הרב וייסמנדל מאשים את היישוב היהודי-ציוני בארץ ישראל על כך שמצד אחד נטש את המסורת ואת שמות אבותיו (שמות פרטיים ושמות משפחה), והיה אדיש לזעקת היהודים הנרצחים ובכך למעשה התנתק מיהדות הגולה, אך מצד שני אימץ לפתע את הייחוס המשפחתי ליהדות זו כדי לקבל את השילומים מידי עם רוצחי היהודים, והשתמש בכספים אלה למטרות חילוניות שאינן לרוח הנרצחים שבגינם קיבל את השילומים. נראה שהאשמת אנשי היישוב בקשר לאדישותם לסבל אחיהם באירופה באה אצל הרב וייסמנדל על רקע מאמציו הנואשים לקבלת סיוע חיצוני כלשהו להצלת יהודים מציפורני הנאצים, בעיקר את יהודי סלובקיה, מאמצים שלעתים לוו בתסכול רב ובזעם כלפי מנהיגי היישוב היהודי בארץ-ישראל. באמצע 1944, יום אחד לאחר שהחל גירוש יהודי הונגריה לאושוויץ, בהיותו במקום מחבואו, מערה על יד ברטיסלבה שבסלובקיה, כתב הרב וייסמנדל אגרת ארוכה אל מנהיגי היהודים בתורכיה, בשווייץ ובארץ ישראל. בחלק הראשון של האיגרת הוא מגולל את המסלול שעוברים היהודים מזמן צאתם מהונגריה ועד הגיעם לאושוויץ, ואת הצפוי להם במחנה אושוויץ. בחלק השני מפנה הרב וייסמנדל קריאה למנהיגי היהודים לעשות מעשה למען ביטול רוע הגזרה, תוך פירוט המעשים שיש לדעתו לעשות כדי למנוע, או לכל הפחות לעכב, את השמדת היהודים, כולל הפצצת מחנה ההשמדה אושוויץ מהאוויר. בסיום האגרת הוא כותב:

אחינו בני ישראל האם השתגעתם? האם אינכם יודעים באיזה גיהנום אנחנו חיים? למה אתם שומרים את הכסף, למה אתם ממתינים? עד שאנחנו שולחים שליח לבקש ולחנן, מן הגיהנום שלנו אליכם, וכל התחנונים שלנו אינם פועלים אפילו פעולה של עני העומד בפתח - אתם משליכים לפנינו פרוטות. כמה הפצרות הפצרנו בכם! רוצחים, משוגעים - מי הוא הנותן? אתם הנותנים פרוטות מגובה במותיכם או אנחנו הנותנים דם ודמעות? אמנם לכם כבר ספרנו כמה פעמים את שנעשה באמת. האפשר שאתם מאמינים לזה הרשע והרצחן יותר ממה שאתם מאמינים לנו הנרצחים? האפשר זה? השם יפקח את עיניכם ויתן לכם את הזכות להציל בשעה האחרונה את שארית הפליטה. [...] נא לעשות ועד מיחד תכף ומיד ואיש איש למחנהו.
המצפה לישועה.
(93)

גם בקינתו של אצ""ג מופיעות האשמות שונות בקשר לשואה. האשמה שחוזרת על עצמה בשיריו של אצ""ג בכלל, ובייחוד בקינה זו, היא - האשמה על שתיקת האל.

כאור שמש מלא העולם, מלאה
תבל גזר דיננו, תבל הגויים.
חכנו בולע מחטי אבויים…
כרת גלותנו! שותק אלהים - - (94)
ובעברם אצל יער חשבו: לו רצה
אלהים לרחמנו בנס - ויצא
בננו הטוב בראש גדוד מן היער
ופרע באויבנו בחרב התער!
ולא רחמם אלהים, לא שלחני עם גדוד
בדרך בואכה טרבלינקה, לפדות.
יש הסתר פנים בשמיים… פשוט!
[…] וראתה שם עין איש וכל רגב הרגיש,
רק לא אלהים - - :
מה אנו מכל החיה עניים!
מה שרופנו פחותים מאודים הכבויים
מה גופינו לפגול-עיניים צלויים!
(95)

אצ""ג מאשים את האוכלוסייה המקומית ששיתפה פעולה עם הנאצים, ושמחה לאיד היהודים. האשמה זו משתלבת בדבר תפיסתו את האנטישמיות הנאצית כאנטישמיות נוצרית כלל-גויית.

איך הובלו דרך כפר שלאנן ורוה
ריח פרי ורפתות; בכל גדר בקתה
עמדה (פני פסיפס הנצרות!) בשקטה
כל אוכלוסיית האיכר וחכתה
לראות במחזה:
יהודים מובלים אל המות מזה.
זוג נעלים מתן, כל איכר מקווה
מרגלי איזה ז'יד, ההולך למיתה,
בהסכם הגרמן, המוביל לשחיטה.
(96)

אצ""ג גם מאשים את היישוב היהודי בארץ-ישראל על אדישותו לנוכח סבלות אחיו באירופה; בעוד יהודי אירופה מתייסרים בייסורים נוראים, יהודי הארץ מבלים בנעימים, כאילו מאום לא קרה:

- - ופה קרס שלחננו מרב משמננו…
עגלים גברינו, עגלות נשותנו.
הקפצנו בצחוק למשובת מקיונינו
מכל מעמקינו, מעל לתהומנו,
נשף-בנשף ממול במותנו.
לא גרענו אחד מנשפי שעשוענו.
וחבקנו בלילה כחק נשותינו
ורבד-שלחלב בערפנו, כרסנו.
ולו יכלו קדושנו להפשיל וילונינו
ולהציץ בדם עינם אז אל תוך חלונינו
וראו איך אנחנו חיים את חיינו:
גיהנם אצלם וגן עדן סביבנו.
הגברנו בעיר ובכפר מחולנו,
כאלו עלתה בהלה עטרתנו - -
התזו כה הרבה והרבה קדקדינו,
איך תג לא התז מנסחות תעתועינו.
מה טבח קהלינו, מה אפר שרופינו,
כלפי ""ודעתי אני היא""… אצלנו!
(97)

האשמת אנשי היישוב היהודי בארץ-ישראל מצטרפת אצלו לחשבון ארוך של טענות קשות שיש לו כלפי הנהגת היישוב עוד מימי ""עלילת הדם בעקבות רצח ארלוזרוב"", כלשונו, ב- 1933, ועוד קודם לכן מימי מאורעות תרפ""ט.


מהות האסון

השאלה הנשאלת בפרק זה היא: על איזה פן של אסון השואה מושם הדגש העיקרי בקינות? ההסתכלות על השואה יכולה להיעשות בעת ובעונה אחת מכמה נקודות מבט. השואה היא: רצח יהודי אירופה, חורבן היהדות באירופה, הרג תלמידי החכמים וגדולי התורה וכו'.
בקינות שחוברו לזכר גזֵרות תתנ""ו ולזכר גזֵרות אחרות בימי הביניים מודגשים שני עניינים מרכזיים באסונות שאירעו: רצח היהודים - ""ובכה בכה בכה הרב על בית ישראל ועל עם יי כי נפלו בחרב"", (98) והרג תלמידי החכמים וגדולי התורה, שנחשבו לחוט השדרה של העם היהודי לאורך תולדותיו - ""תורה תורה חגרי-שק והתפלשי באפרים / אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים
על-תופשי משוטיך ופורשי מכמורים / מלחיך וחובליך במים אדירים…"" (99)
גם בקינות שחוברו לזכר השואה מודגשים שני העניינים הללו כמהות האסון. משה פראגר מדגיש את ההיקף העצום של ההשמדה הן מבחינה גאוגרפית והן מבחינה כמותית (שישה מיליון) - כל קבוצות האוכלוסייה היהודית:

ראה ה' והביטה מה עוללו לנו
יונקי שדיים רוטשו המו ידיהם של הרצחנים, וצחוק של הנאה שפוך על פרצופיהם.
תינוקות של בית רבן נופצו ראשיהם באבני קיר וגופותיהם נוקבו ככברה ממכונות ירייה, מעשה שעשועים.
בתולות ענוגות, בנות ישראל צנועות, התקלסו הטמאים בהן עד שיצאה נשמתן הטהורה.
נכבדי עם, עטורי שיבה, היו למרמס תחת מגפיהם של הקלגסים וגוויותיהם השסועות הושלכו לתלי-אשפתות.
קהילות שלמות נדחקו לתוך קרונות גירוש דחוסים, שריצפתם סיד וחלונותיהם אטומים ובטרם הגיעו לחצרות המוות גוועו רבים מהם בגסיסת ייסורין איטית, בצמא ומחנק, בדיכאון ועלפון.
ואלה שהובאו חיים עד למחנות ההשמדה, המוני בית ישראל, אנשים נשים וטף; דורות משולבים, אבות על בניהם, אמהות על יונקיהן, סב ונכד יחד; כולם הוצעדו ישר אל תנורי הגזים ותנורי המשרפות.
איכה נבוא לקונן על זוועות השואה ומוראותיה - ושפת אנוש דלה מהביע את תעצומת האסון והיגון, שאין אח ודמיון להם. (100)


גם הרב מנשה קליין, הרב יוחנן סופר והרב משה הלוי אונגאר מדגישים את עצמת ההיקף של ההשמדה מבחינה כמותית (שישה מיליון) ומבחינת קבוצות האוכלוסייה השונות:

נשים צדקניות, אבות ואמהות, צדיק וענו חסידא ופרישא.
יונקי שדים, שרפום עדי חיים, בחורים ובתולות איש ואשה
[…] מה מאד אבכה עליך, עליך ועל חלליך, ששת המליונים שבאו על קדוש השם בחרדה… (101)
קהילות קדושות למאות ואלפים, זקנים וזקנות עם עוללים ויונקים… ארזי לבנון אדירי תורה, בעלי בתים מופלאים ביראה טהורה… נשים צדקניות ורחמניות, בנות ציון המהוללות, חתנים וכלות אחים ואחיות… בחורי חמד ותינוקות של בית רבן…לעשר פעמים שישים רבוא מאחינו אספדה… (102)
אהה - ההייתה זאת מעולם, ששה אלפי אלפים נשמות טהורות יסודות עולם, קדושי עליון, דורשי כל נעלם, יונקי שדי אמם ילדים וילדות, בחורים ובחורות זקנים וזקנות…
(103)

עניין כמותי נוסף שמוזכר בקינות הוא משך הזמן של השואה. שאלה זו היא היסטוריוגרפית ביסודה, אך נודעת לה גם משמעות נוספת בדבר תפיסת אופי ומהות השואה. יש בקינות שלוש תפיסות שונות בעניין משך השואה. התפיסה הראשונה מדברת על השנים ת""ש-תש""ה. בתחילת שנת ת""ש הושלם למעשה כיבוש פולין, והחלו הגזֵרות על היהודים באזורי הכיבוש. הקינה שחיבר האדמו""ר מבובוב נקראת ""קינה על חורבן עם ישראל בשנות הת""ש-תש""ה"". קינתו של פראגר נפתחת כך: ""יזכור אלקים שש מאות רבבה, בני ישראל קדושים, שהומתו בכל מיני מיתות משונות ואכזריות בשנות הזוועות ת""ש-תש""ה, על פשעם האחד שהם בני-אמונה..."". (104)התפיסה השנייה מדברת על השנים תרצ""ט-תש""ה. בסוף שנת תרצ""ט החלה מלחמת העולם השנייה עם הפלישה לפולין. משך זמן השואה מזוהה אם כן עם משך זמן המלחמה. תפיסה זו דומה לתפיסה הקודמת, המזהה את תחילת השואה עם כיבוש פולין בידי הנאצים.

משנת התרצ""ט שש שנים היה המלאך המוות בעצמו
פי עשר על יוצאי מצריים השמיד בחמתו. (105)


התפיסה השלישית מדברת על השנים תרצ""ח-תש""ה. בשנת תרצ""ח (מרץ 1938) סיפח היטלר את אוסטריה ל""רייך השלישי"", ובכך למעשה החלה התפשטותה הגאוגרפית של גרמניה. בנוסף לכך, אירועי ""ליל הבדולח"", שאמנם פרצו בגרמניה רק בראשית תרצ""ט (נובמבר 1938), נחרטו בתודעה הציבורית הדתית כשייכים לשנת תרצ""ח, הרומזת בשמה על היותה שנת רצח, ובאירוע זה לראשונה קיבלה האידאולוגיה הנאצית האנטישמית ממשות רצחנית בהיקף רחב.

…אוי בשנות הדמים תרצ""ח-תש""ה נגדעה קרנינו… (106)
בשנת תרצ""ח קם, רשע ערוץ והמונם, ימח שמם וזכרם, רק עלי היה שבתם וקימתם, להרוג ולאבד היה כל מזימתם, ולהוריד לארץ כבודי כל מחשבתם, ומארץ אשכנז הרשעה פרחה עצתם. (107)

המשותף לשלוש התפיסות הללו הוא - זיהוי ראשית השואה עם ניצני רציחות היהודים. תפיסה שונה קיימת בקינתו של הרב נבנצל. הוא מזהה את תחילת השואה עם עליית היטלר לשלטון. השואה כוללת גם את המעשים שקדמו לרצח היהודים: החרמת רכוש וריכוז במחנות.

בעלותו לשררה אמר הנה מתלאה, עשר ישראל גאה גאה,
נחרים רכושם ונטעינם ודוי והבאה, בנה עלי ויקף ראש ותלאה:
במחנותיו רכז טובם וגדולם, עצמות שבר מראשם ועד רגלם,
ונטל מקל והכה על קדקדם, במחשכים הושיבני כמתי עולם: (108)


בהמשך מזכיר הרב נבנצל את סיפוח אוסטריה וצ'כוסלובקיה, ואת הגזירות שנגזרו על יהודיהן. אפשר שהשוני בתפיסתו של הרב נבנצל נובע מעובדת היות הוא ובני משפחתו קרבנות למדיניות הנאצית בגרמניה כבר בשנים הראשונות לעליית היטלר לשלטון, בניגוד לשאר מחברי הקינות, שמוצאם בעיקר ממזרח אירופה, שיהודיה נפגשו עם הנאצים רק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
פראגר בקינתו מתייחס לגזירות שגזרו הנאצים על יהודי גרמניה עם עלייתם לשלטון, אך רק כמבוא לשואה עצמה. הוא מקדיש לכך רק שבע שורות, אחוז אפסי לעומת הפירוט העצום של המאורעות שאירעו בזמן המלחמה.
כבר באב תש""ד חיברו הרבנים הראשיים לארץ ישראל, בשיתוף עם אגודת הרבנים בארה""ב ובקנדה, קינה לזכר הנספים שהדגש בה הושם על מות האדמו""רים וגדולי התורה במזרח אירופה:

ארזי הלבנון אדירי התורה, בעלי תריסין במשנה ובגמרא, דמם נשפך ונשתה גבורה, כנס קדושי הרוגי למאות ולאלפים, גאוני אדירי התורה, צדיקים וקדושים מתו במיתה חמורה, הרב ר' מנחם מענדיל אלטר הי""ד, הרב ר' מנחם זעמבא הי""ד, הרב ר' מנחם מנדיל פאק מריגא הי""ד, האדמו""ר ר' דוד מסאכאטשוב הי""ד, האדמו""ר ר' שלמה חנוך הכהן מראדאמסק הי""ד, וחתנו הרב ר' דוד משה הי""ד, ושאר צדיקים וקדושים גאוני ישראל, מפוילין, גאליציען, עסטרייך, אונגארין, טשעכי-סלובאקיה, ליטה, לטביה. הספידו על חסידים וחנונים, תורה תורה חגרי שק והתפלשי באפרים, מי יפרק הוויות ומי יתרץ שברים, כלי מלחמה אבדו ונפלו גבורים. (109)

הדגשת מות תלמידי החכמים וגדולי התורה כפן מרכזי במהות האסון מופיעה בקינות רבות:

ועל שרי התורה, ומחזיקי מסורה, ועל פרחי הכהונה הצעירים,
ועל חובשי מדרשות, ומורים ומורות, תינוקות בית רבן יקירים… (110)
אדירי התורה מאירים ככוכבים, תלמידיהם כנפך ספיר ויהלומים.
תלמידי חכמים, אנשי מעשה חסידים וישרים,
זקנים וגם נערים, לאבינו שבשמיים קרויים בנים. (111)
לומדי תורה, ביראה טהורה, עם הבל פיהם של תינוקות
כהנה וכהנה, הוסיפו בני עולה, ארזי הלבנון להרוג ולכרת.v מרנן ורבנן גאונים, אדמו""רים צדיקים קדושים וחסידים, מלאו מהם כבשנים (112)
משפחות סופרים יושבי יעבץ לכם אציב מצבה, תופשי התורה רבנים וראשי ישיבה,
הם ותלמידיהם נרצחו בפשע יעקב ובחובה, מי זה אמר ותהי אדני לא צוה:
(113)

לרצח גדולי התורה יש משמעות עמוקה יותר מאשר רצח גופני. תלמידי החכמים נתפסים על ידי המקוננים כאבן הבריח של החברה היהודית, ומשמעות רציחתם היא חורבן רוחני לעם היהודי.
דגש נוסף שהושם בקינות שנתחברו לזכר השואה בנוסף לרצח הפיזי של היהודים הוא החורבן הרוחני -
הריסת התרבות היהודית המפוארת באירופה הכבושה בידי הנאצים.

ספרי תורה לגזרים קרעו וטמאו בידיהם. (114)
על הקהילות השוממות
ועל חורבן מקדשי אל,
יקודי להב שלהבות
ערי פאר בישראל. (115)
בתי כנסיות ומדרשות היכלי קודש הפילו.
ספרי תורות קרעו וביזו עד לאפר, מחמדיהם פשטו גזלו וחמסו הכל נשבר. (116)
עינינו זולגות דם דמעות.
על שריפת בתי כנסיות.
על הריסת ישיבות ובתי-מדרשות. (117)


בחלק מהקינות נלווית להדגשת חורבן התרבות היהודית הדגשת חורבן היהדות הנאמנה למסורת - קהילות הקודש, שומרי המסורת.

קהלות קודש / לומדי תורתי / מחזיקים בבריתי
נחרבו ונשרפו / נחנקו ונהרגו / אוי לי כי חטאתי (118)
על שריפת אלפי מדרשות ובתי כנסיות
רוחות ספרי תורה ולומדיה. נקונן בשא[ר]יות
שלחו באש מקדשי אל, הציתו ועיננו צופיות
ישלם המבעיר את הבעירה, ידין בגויים מלא גוויות.
זעקו שמיים ואדמה, על אלפי עיירות מבצרי תורה
ארצות אירופה וקהילותיה, נוחלי ומקיימי מסורה
צדיקים זקנים וחסידים, דבקי אמונה טהורה
מיום גלינו מארצנו לא היה כזה כיליון נורא. (119)
עלי כל קהילה קדושה
שנשרפה באש צריה,
עצי חיים שעלו בלהבות,
תורה, תורה עם גוויליה.
עלי ישיבות ובתי מדרשות,
החלף ב""מלא"" ניגון גמרא,
על ישרים וגיבורים,
שנשמתם יצאה בטהרה. (120)


התפיסה המזרח-אירופו-צנטרית, הרואה את מזרח אירופה כמרכז התרבות היהודית הנאמנה למסורת, וממילא מדגישה את חורבן מרכזי התורה במזרח אירופה כמהות האסון, מבוטאת באופן מפורט בקינתו של משה פראגר ""מגילת השואה"". פראגר היה יהודי-פולני חסיד גור, שעלה לארץ ישראל ב- 1940 בפמליית האדמו""ר מגור (אברהם נחמיה אלתר), לאחר הפלישה הגרמנית, ואשר ראה את הרדיפות הראשונות של יהודי פולין. הוא היה סופר פורה, והיה ממקימי ""גנזך קידוש השם"" המוקדש לתיעוד הפעילות הדתית בשואה ולתיעוד גורלם של מנהיגים דתיים באותה תקופה, הכל מתוך אותה תפיסה.

בדורות האחרונים נתייחדה אירופה המזרחית כאם היהדות; אם בחכמה ואם בבנים. שם עמדה ערש לידתם של שני שלישים מבני העם היהודי בדורנו. שם חיו היהודים באון ובגאון את חייהם בצביונם המקורי, ומשם אבן-פינה ויתד נאמנה לכל מעוזי האומה היהודית, הפזורה בכל קצווי-תבל.
אהה, כי בהתחולל השואה חשנו באמיתות הכלל העתיק: ""המקודש יותר - חרב יותר"". אדמת אירופה פצתה את פיה ותבלע חיים את מרכזי-הכוח של האומה ואת מצודות-הרוח שלה.
אנו הדור, שעוד חזה את תפארתם של משכנות ישראל, בטרם שקעו תהומה. משכנות של תום-אמונה וזוך-נפש, של חן וחסד, תורה ודעת. לא שבעה העין מלהביט בדיוקנאותיהם הקורנים של יהודים כשרים ושלמים, שלמים עם זולתם ושלמים עם קונם. באפנו נשמנו את ריח ניחוחם של יהודי-שבת ויום-טוב, יהודים בעלי הנשמה היתרה.
איכה הייתה לשמה ארץ רבתי עם. כל השמות עתירי יחש ועמודי הוד של קהילות קדש, ערים ואמהות בישראל, נמחו מספר-החיים ובמקומם נחרתו בדברי הימים שמות חדשים, שמות ספוני בלהות של מחנות-זוועה ובורות-הרג.
(121)


אִזכור אירועים ספציפיים בקינות

בקינות שחוברו לזכר חורבן בית-המקדש, מוצאים אנו אִזכורים של אירועים ספציפיים, שאירעו בסבך המאורעות השונים הכלולים באסון החורבן. הקינות הללו אינן מצטיינות בדיוקן ההיסטורי ועל פי רוב הן עיבוד מאוחר של מדרשי חז""ל. בין המפורסמות שבהן מוצאים אנו את הקינה על שבייתם וזיווגם של בנו ובתו של רבי ישמעאל כהן גדול, (122) ואת הקינה על עשרת הרוגי מלכות. (123) גם בקינות שחוברו בימי-הביניים מוצאים אנו אִזכורים של אירועים ספציפיים בנוסף על תיאורים מפורטים של דרכי הרצח. אברהם גרוס טוען שקינות מסוימות שחוברו בעקבות גזֵרות תתנ""ו מבוססות על כרוניקות היסטוריות מאותה תקופה המתארות אירועים ספציפיים. (124) כך קינה כג מבוססת על כרוניקה המתארת גורל שהופל במגנצא לגבי סדר השחיטה, (125) וקינה ל מבוססת על הכרוניקה המתארת את הסיפור במרת רחל ב""ר יצחק, אשר הקריבה במו ידיה את בתה ובנה, ספור שאירע באחד מחדרי ארמון הבישוף במגנצא. (126)
גם בקינה שחיבר הרב יום טוב ליפמן הלר יש אִזכורים של אירועים ספציפיים, שאירעו בסבך המאורעות של גזֵרות ת""ח ות""ט. כך תיאוריו הספציפיים:

חתולים הכניסו בבטן שקרע ותפר אחר אשר קרבו חוצה השליך… עוף ציפור כל-כנף כלב גם חזיר מנבלות חוצות נזון ונתפרנס… מוצא אני מר ממות קצוצי ידיהם ורגליהם… כרסי ההריות בקעו וישמיטו מהן הולדות… (127)

מקבילים לתיאוריו הספציפיים של הכרוניקן נתן הנובר:

כל שלא יכלו לברוח… נהרגו על קדושת ה' במיתות משונות קשות ומרות: קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קיצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך… ונשים מעוברות בקעו בטנן והוציאו העובר וחבטו בפניהן, וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים וקיצצו בהו ידיהן שלא יוציאו החתול החי מן הבטן… ולא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהן. (128)

גם בקינות שחוברו לזכר אסון השואה מוצאים אנו אִזכורים של אירועים ספציפיים, שאירעו בסבך המאורעות הרבים הכלולים באסון השואה, בנוסף על תיאורים מפורטים של דרכי הרצח. כך למשל מזכיר ביאלר בקינתו את הסיפור שהיה נפוץ כבר במהלך המלחמה, על צ""ג מורות ותלמידות סמינר בית-יעקב בקרקוב, שמסרו את נפשן להריגה על קידוש השם בשנת 1942, מאחר שסירבו להיבעל לחיילים גרמנים. במהלך השנים התעוררו בקרב ההיסטוריונים ספקות כבדים בדבר מהימנות הסיפור, נטען שהתרחשות הפרשה בלתי אפשרית מבחינה היסטורית מכמה סיבות, ואף נטען שהסיפור הוא המצאה של עסקני אגודת-ישראל לצורך תעמולה כספית. בקרב אנשי אגודת ישראל נכנסה הפרשה על הצ""ג לשורות המרטירולוגיה של המסורת היהודית. ג'ודי באומל השיבה על חלק מטענות ההיסטוריונים נגד אמינות הסיפור, וטענה שהתרחשות הפרשה אפשרית מבחינה היסטורית במידה זו או אחרת, אם כי אי אפשר לקבוע מסמרות בסוגיה לשום צד מן הצדדים. (129) בכל אופן, ביאלר עצמו לא ידע על הוויכוח שהתעורר מאוחר יותר בדבר מהימנות הסיפור.

עלי בנות, אשר עלפו,
רעיות בנפשן שלחו ידן,
צ""ג הטהורות יחדו נספו
ולא חלל תם כבודן.
(130)

אירוע מסוג אחר המוזכר בכמה קינות הוא מרד גטו וארשה.


על נהרות דם ובכי
נקמת-ברית בלב שמורה,
בקרב גטו ללא רהי
נחשף העז טמיר-גבורה. (131)
לאושויץ בוכנולד ברגן-בלזן, דאכו מידנק וטרבלינקה.
לקחו והדחקו בחדרי-גז ונשרפו במוקדות הכבשנים בחרפה.
לחמו הקדושים הטהורים ונפלו כגיבורים בגטו וארשה:
(132)

פראגר בקינתו הארוכה מעלה על נס את כל המרידות שהיו בשואה, הן הגשמיות והן הרוחניות:

פרפרו אסירי הגטאות בין החיים והמוות, ורוחם לא ידעה כניעה. אדרבא, כגבור נטל הצרות והגזירות, כן נתחשל עוז עמי-דתם.
קצרה רוחם של המשחיתים, על כי הגטאות לא נעשו בתי-קברות לשוכניהם כפי שהם ציפו לכך. ואז הופעלה התכנית להשמיד את היהודים השמדת-בזק, במרכזי הרצח המיוחדים. רוקנו הגטאות ורכבות-הגירוש הופנו אל מקומות-ההרג. או אז ניצת לפיד המרד בגדול הגטאות, ורשה, להילחם ולהתמודד עם עצמתה הנוראה של ממלכת הרשע הנאצית.
התקוממו כלואי-הגטאות, גם בביאליסטוק, בקראקא, בבנדין ובעוד מקומות. והנשק בידיהם היה כה דל, והסיוע מאת השכנים הגויים, היה כה מעט. אך לא מר הייאוש כי אם עוז האמונה הניע והלהיב את המתקוממים. (133)


באמצע קינתו של הרב וייסמנדל מופיע הספד לאב""ד נייטרא, הרב אונגאר זצ""ל, ותלמידיו הי""ד. (134)
תיאורים מפורטים החוזרים על עצמם בקינות רבות הם תיאורי העינויים וההשמדה, למן השילוח ברכבות הבקר הצפופות ועד לשרפת הגופות בכבשנים. גם שמות מחנות המוות מוזכרים בקינות.

עלי דורות אשר נגדעו,
דמי אבות על דמי בנים,
בגיא אושביץ תמו גועו
עלי מוקדות הכבשנים.
עלי כלואים, חגורי שק
הנמקים ברבבותיהם,
בטרבלינקי ומידנק
ואין מלקט עצמותיהם. (135)
ותימרות-עשן וקיטור מכבשן, תלי-תלים עצמות וגידים,
וחדרי הרעל, קול שאגות מקהל-הנחנקים תוך תאי האדים,
וסרחון גופות, וגוויות סגופות, גלל-דמן אדמת נואצים,
איך הפכו טורפיהם, לברית חלביהם, ועור איש לקשוטי הנשים.
וקריצת אצבעות, של ראשי הפרעות, לימין שעבוד-פרך, צלמות לשמאול,
ואיך ירו יריות על חופרי הבורות, ביסורי חבוט-קבר הורדום שאול,
איך ענו אחיותנו, וסרסו בנותינו, כוסות-תרעלה מידי רופאים אכזרים,
ופליטי השרידים במחלות וסתרים, וטמיון ילדים בבתי שמד-כמרים. (136)
ס""ס המציאו להם, ולבניהם ולנשיהם, מיתות תחת הרקיע לא נשמעות
חיל הגרמנים, בעזרת רב העמים, ומהם הצטינו הז'נדר-קומנדות.
ערטילי גוף, עם חתיכת בורית מגוף, הכניסום הבליעל עם אלנטיות
זלעפה אחזתני, זעת מות הציקתני, בראותם משלכים ערמות בערמות.
[…] קדושים וטהורים, הכניסום לרחוץ במים המרים ופתחו להם גז צנורות (137)
… בקרונות בקר הושיבוני, זקן ובחור עולל ויונק דחקו, חיים ומתים חולים ובריאים צמתו, וברעב ובצמא שם הונחתי, עד למקום שרפה הובלתי. במכות אכזריות הוכיתי, לארץ הורד כבודי, ערום ויחף הושיבוני, במקלות ובאגרופות דחפוני, עד לבית השריפה נזרקתי…

(138)
לעומת שאר הקינות, הפירוט שמפרט פראגר בקינתו את המאורעות השונים ואת שמות המקומות הקשורים ברצח היהודים הוא נרחב ומקיף לעין ערוך. הבדל זה נעוץ באופי התיעודי של קינתו של פראגר, המתיימר ליצור גם מסמך היסטורי לדורות, כדוגמת ""מגילת עייפה"" של הרב שבתאי כהן.
גם בקינתו של אצ""ג ישנם תיאורים מפורטים של דרכי ההשמדה:

…אז עמדו בשלגים בעירם ועריה
גברים ונשים וילדי טיפוחים
לעמת הורגיהם על בורות פתוחים
וראו את פני זעות מותם: סמוכים
אלו אל אלה בדמיהם השפוכים
ואלו אל אלה שכובים הפוכים:
מין בקעת יחזקאל ובשרים מעוכים…
אז עמדו לספי הדלתות של מותם
בענני גז, חתומים בחותם
מספר השביה בזרועם, עד כלותם:
עדי נפתחו הדלתות לתאים
ונדחפו ככבשים ועופות לתאים
ושוב נפתחו… וראו הבאים
פני מתי חנק משם מוצאים - -
(139)


הדמיון בין תוכנן של הקינות המיוחדות, פרי עטם של מחברים שונים, טמון במסגרת הכללית לכתיבתן של יצירות אלה - המסגרת הדתית. על אף ההבדלים ההגותיים הקיימים בין המחברים, אין לשכוח כי בכל מקרה ומקרה מדובר עדיין בתגובה דתית לשואה, וביסודה של תגובה זו נמצאים תמיד אותם האלמנטים הבסיסיים: אמונה אפריורית בקיומו של האל ובמעורבותו בכל המתרחש עלי אדמות, אמונה בעונש אלוקי לצוררי ישראל והחיפוש אחר הנחמה בצור ישראל ובנצח ישראל. אלמנטים אלה מעניקים בסיס משותף לכל הקינות, ומגשרים על פני ההבדלים ההגותיים, כמו גם עצם הפנייה לנתיב הזיכרון היהודי העתיק, עוד מימי מגילת איכה - הקינה.

"





סגור       הדפס