logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

שרה שנר-נשמית, מחנה דבורץ , 1941 - 1943

זה היה ב4- במאי. הפועלים זה עתה חזרו מהאבנים. הצוות של בית-החולים עמד בפתח האיזולטור. לימדנו את המבריאים לעשות את צעדיהם הראשונים לאחר שקמו ממחלקת הטיפוס. היום היה שטוף שמש. לפנינו השתרעה הדרך החולית, שבה היו הפועלים מגיעים לשער. ופתאום ניתלו עינינו בהמוני אדם, המשרכים רגליהם באיטיות בפאתי היער לעבר המחנה. זה היה טור ארוך מאוד, לא ראינו את סופו.

ככל שהטור הלך וקרב התבהר לנו מי הבאים. משהו איום ומחריד טפח על פנינו. היו אלה אנשים שצרורות על שכמם ומקלות בידיהם - נשים, גברים ונערים. הם כשלו בצעידתם. הטור היה מוקף משמר צפוף של אנשים מזוינים. הראשונים שנכנסו בשער נשארו מוטלים על האדמה. האחרים פסעו מעליהם, דמויות קודרות הגוררות בקושי את רגליהם, רגלי העופרת. הם נשרכו, צלעו ונפלו. הייתה שם ישישה אחת - זו הייתה הזקנה היחידה בכל הטור. ואולי רק נראתה לנו כזקנה? היא נסחבה בין שתי נערות, שאחזו באצילי ידיה. מיד בעוברה בשער נפלה ארצה. אחת הנערות התיישבה לידה והשנייה התחילה לרוץ לעבר בית-החולים בצעקה נואשת : "מים, מים !"

ומיד הדהד כל המגרש לפני בית-החולים בצעקה מחרידה אחת : מים! הבו מים ! יהודי שכבו על הארי, פניהם כבושים בחול, בעשב. הם לא היו מסוגלים לשתות את המים שהגשנו להם. המים נשפכו מפיהם וזרמו על-ידיהם ועל בגדיהם המאובקים. נערים שנראו כזקנים ליקקו את המים מבגדיהם, מן העשב שעליו נשפכו.

- הריצו אותנו, במגלבים, בקתות רובים,. הם ברכיבה ואנו ברגל, והיה עלינו להדביקם. מאה ועשרים ק"מ רצנו אחרי סוסיהם. מי שכוחו תש- נפל בדרך ולא יקום עוד. הרבנים שלנו- שלא החזיקו מעמד, נורו למוות.

היו אלה יהודים מנאליבוקי, יהודי רובזוויץ', איוואניץ' ועיירות אחרות. יהודים מעשרות עיירות, ובהם גם יהודים פליטים מגרמניה, שביקשו מקלט בפולין, ופליטים יהודים מערי פולין, שהתגוררו בערי בילורוסיה המערבית משנת 1939, ושם השיגה אותם יד הנאצים. הכול שכבו עתה על הארץ, מוכים, תשושים, רגליהם פצועות, זבות דם.

האם אלה הם כל יהודי העיירות שלכם?

לא, רק הצעירים, המסוגלים לעבוד. הזקנים והילדים נשארו.

אנו מתבוננים בפניהם של הנערים והנערות, שהזקינו בטרם זמן ומראיהם כבני 40- 45, מנסים לברר מה התרחש. שואלים והתשובה אחת בכל מקום : פתאום יצאה גזרה שעל כול היהודים להתכנס בכיכר הגטו, ולאחר מחצית השעה יוצאים לדרך. אחדים נטלו עימם בצאתם מהבית צרור קטן, ואחרים יצאו בבהלה בידיים ריקות. ילדים שיכלו ללכת הצטרפו אל הוריהם.

בעיירה איוואניץ' עצרו לחניה. הופיע נציב המחוז, הסתכל בילדים התשושים המורעבים, שאולצו לרוץ 60 קילומטר ומעלה ופנה לאנשי הס"ס:
- האם הילדים קיבלו חלב ? יובא להם חלב תיכף ומיד!

שוטרים אחדים הביאו דליי חלב וכל הילדים שתו. ההורים הסתכלו ותמהו. אחר- כך הכניסו את הילדים לדירות מסודרות, שהיו שם מיטטות, וציוו להשאירם שם כדי שינוחו. המבוגרים הולכים לעבוד בדבורץ- הסביר הגרמני- על כן עליהם ללכת מהר יותר. הילדים אינם מסוגלים להדביק את הקצב. לפיכך יביאו אותם לדבורץ למחרת במכוניות.

- אני לא עזבתי את בני - אומרת אשה אחת ולוחצת את ילדה הקטן אל ליבה. הילד עובר מיד ליד, הוא גיבור היום. אמו נשאה אותו, על שכמה, ארוז בתוך ציפית של כר. בדרך היה הגרמני מאיץ בה, ובתוך כך חטף ממנה את ה"צרור" והשליכו על האבנים שבצידי הדרך. הפעוט בן השלוש לא הוציא הגה מפיו. אמו הוציאה ו\אותו בדבורץ מהציפה כשהוא מעולף וזב דם.

עוד ילד, בן 7 או שמונה, הפר את פקודתו של הוד מעלתו נציב המחוז. אימו הצליחה לעקור קרש מעל חלון אחד החדרים, שבהם מיקמו את הילדים, והגניבה אותו החוצה.הילד צעד איתה כל הדרך. הוא היה השני מתוך 800 הילדים שנותרו לפליטה ואימו ליטפה את ראשו בגאווה.

(שרה שנר-נשמית, 1941 - 1943, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|