logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

פרל ביניש, פלאשוב

בספריית מחנה פלאשוב עבדו רבנים דגולים רבים מקראקוב, ביניהם
רבי יעקב אביגדור - ה"דרוהוביטשער רב", רבי יוסף הירש - פוסק גדול
מקראקוב, וכן הרב פרנקל, בנו של הרב מפודגורזה ותלמיד חכם עצום
בזכות עצמו. בנוסף להם, נשלחו לעבוד בספרייה גברים מבוגרים וחולים.
לא היתה להם כל אפשרות להשיג תוספת מזון, ובשוק החליפין לא היה כל
ערך לספרים שבידיהם. כך קיבלה רבקה על עצמה לספק להם מזון נוסף.
היה זה מעשה חסד נועז וקשה לביצוע, שהציל את הרבנים מגוויעה ודאית
ברעב. היא נהגה להתגנב לצריפם של הגברים בשעות בהן סכנת ההתגלות
היתה פחותה, ובידיה מעט מרק או לחם, אותו תרמנו למטרה זו. עבודתנו
הנוספת במטבח פתחה בפנינו אפשרויות רבות להרחבת מפעל חסד זה.
המשכתי לדאוג להכנת הארוחות באמצעות תנור הפרימוס שלנו,
שהוסתר בין שתי מכונות-תפירה, הרחק מעינו הבולשת של מנהל העבודה.
פעמים, בישלתי מרק תפודים; לעתים קרובות יותר, בשל המחסור בתפודים,
רקחתי מרק סמיך מקמח ומים, מעט פיסות תפוחי אדמה וקמצוץ מלח.
היתה זו ממש סעודת מלכים. בהזדמנויות אחרות, לשתי כדורי בצק קטנים
מקמח וממים. במרכז כל כדור סחטתי טיפת ריבה, וכך הכנתי כופתאות
טעימות מאין כמותן. הגברים הרעיפו ברכותיהם על ראשינו בתמורה לאותן
סעודות, שהחיו ממש את נפשם. ואילו אנו בירכנו בלבנו את רבציה והלה
על העבודה שהורישו לנו - חותם נצחי של רעות ואהבה.
בתום העבודה במטבח, בשעות המאוחרות של הלילה, היה עלינו לפסוע
לעבר צריפנו. הדרך היתה אמנם קצרה - אך ממושכת דיה עבור הזקיפים
הבולשים אחרינו בזרקוריהם, אצבעותיהם רוטטות על גבי הדק הרובה. אך
מעבר למגדלי השמירה, גבוה מעל גבוה, ניצב לו שומר ישראל, והוא שנן
עלינו מפניהם עד הגיענו "הביתה" בשלום. לילה אחד, בעודנו מתגנבות בינות לצללים, נזהרות לבל נתגלה, הבחנו
לפתע בדמותו של ווילי קרבה לעברנו, מוארת באלומת הזרקור. ווילי היה
איש ס.ס. ממנו יראו הכל במחנה. הוא התפרסם בלהיטותו הרבה לביצוע
ענישה שטנית - עקירת עיניהם של קרבנותיו מארובותיהן. דמי קפא בעורקי.
נסוגונו אל תוך שטח אפל. היינו קרובות לצריפנו. תוך דקות ספורות נגיע
לשם. מאוחר מדי! הוא הבחין בנו ופתח במירדף. פתחנו במרוצה, שועטות
ימינה ושמאלה בין הצריפים, מבלי לשעות לסכנת אור הזרקורים המאיר את
דמויותינו הנסות. בשלב זה, לא חששנו כלל מפני כדוריהם של הזקיפים או
רובהו של ווילי. דאגנו לעינינו. ווילי לא ירה. הוא המשיך לרדוף אחרינו.
הוא רוצה ללוכדנו חיות, חשבנו באימה.
הגענו לצריפי הנשים. בין הצריפים לא יוכל לראותנו. נכנסנו לצריפנו
בצעדים כושלים, מבלי שהבחין בנו, וזינקנו לדרגשינו, ואל מתחת לשמיכות,
מותשות וחסרות נשימה.
אך חית הטרף לא הירפתה. הוא התרוצץ בין הצריפים, תר אחר טרפו.
דממה שררה בכל. כל האסירות היו שקועות בתרדמה עמוקה. לאחר מספר
דקות, פרץ בסערה אל צריפנו והעיר את ה"בלוק-אלטסטה" בשאגה מקפיאת
דם.
"ראיתי שתי בחורות רצות בכיוון זה. היכן הן, היהודיות הארורות
הללו?" צווח בזעם, "מדוע משוטטות הן במחנה בשעת לילה מאוחרת -
לבטח מנסות הן להימלט!"
האחראית על צריפנו לא גילתה כל סימני פחד. "הבנות שלי ישנות
כולן," ענתה לו בקול שלוו. "לא ראיתי ואף לא שמעתי איש."
שבח לא-ל! בעת כניסתנו לצריף היתה שרויה בשינה עמוקה, ולא
הבחינה בנו.
"עוד אמצא את החמקניות הללו, ואלמדן לקח. אם לא היום - מחר,"
התיז מפיו, "הן לא תתחמקנה מידי."
נשמנו לרווחה. הסכנה חלפה למשך הלילה. באשר ליום המחרת - לא
היה מושג שכזה. חיינו את הרגע.

(פרל ביניש, מתוך "הרוח שגברה על הדרקון", בניש פרל)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|