logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

פרל ביניש, פלאשוב, 1944

מספר שבועות לאחר חג הפסח ניטלה מאתנו העבודה
היקרה מפז, אותה קיבלנו בירושה מרבציה והלה. זכו בה
בנות אחרות, בעלות "קשרים" מתאימים. היינו אסירות
תודה על כך שהעבודה היתה בידינו במשך זמן כה ממושך,
על אף שלנו לא היו "קשרים" כלשהם. היתה זו יד ההשגחה
שאיפשרה לנו להגדיל את מנות המזון העלובות שלנו במשך תקופה זו. כל
יום בו ניצלנו מחרפת רעב היה עבורנו נצחון, עליו הודינו לקדוש-ברוך-הוא.
אך מה יהא עלינו כעת? היינו עדים כיצד אנשים מתנוונים וגוועים
מרעב, ושמחנו לעזור להם. כעת, ניאלץ להצטרף לשורותיהם.
אך במהרה חזר מצב רוחנו והשתפר. לא, לא נכנע! לא נרעב! אנו
חייבות למצוא דרך אחרת להשיג תוספת מזון.
ההזדמנות הגיעה באורח פלא, והפתיעה אותנו בהופעתה המהירה. רבקה
. פגשה ידיד של אחותה, ותוך כדי שיחה סיפרה לו על הבעיה הניצבת בפנינו.
הוא הבטיח לה כי יושיט לנו עזרה, ואכן תוך זמן קצר עמד בדיבורו.
אחד מידידיו, שהיה אחראי על המחסן, היה זקוק למספר בחורות כדי
לנקות את המקום, לקרצף את הרצפות, לסדר את המדפים, ועוד מלאכות
דומות. עטנו על ההזדמנות. הוצגנו בפני האחראי, שהתגלה כאדם ישר וגלוי
לב. אחת לשבוע, התייצבנו במקום עבודתנו הנוספת - צריף ששימש כמחסן.
שוב עבדנו לסירוגין עם חברותינו, בהתאם למשמרות העבודה שלנו.
לצערי, נשכח ממני שמו של הממונה עלינו. נהגנו לכנותו בשם "בז
ראוצ'קי" - "הגידם", מאחר והיה קטוע זרוע, ובמקומה הורכבה לו זרוע
תותבת. הוא היה מרוצה מעבודת הצוות שלנו, ולאחר תקופה קצרה רכשנו
את אמונו המלא. בראותו כי אנו מקפידות על הסדר והנקיון, חדל להופיע
במקום בעת שעבדנו שם, והיה סמוך ובטוח כי נמלא את תפקידנו כראוי.
בנוסף לכל זאת, אף שילם לנו עבור עמלנו - שקית קטנה ובה גרגרי שעורה,
בתוספת מעט סוכר או ריבה. זה סיפק את צרכינו, אך כמעט ולא נותר לנו
מאום עבור ידידינו הנזקקים שעבדו בספרייה, אשר היו תלויים בנו לקבלת
תוספת מזון. בעודנו מנקות את המדפים מן האבק שהצטבר עליהם ומסדרות מחדש
את מוצרי המזון, הבחנו כי המחסן עמוס עד להתפקע בשימורים משובחים
ממינים שונים: פירות, ירקות, מיני בשר. למראה השפע העצום שניגלה
לעינינו - כאשר במרחק פסיעות אחדות מכאן גוועים אנשים ברעב - חשנו
כיצד לבבנו נשבר בקרבנו. עיני נמשכו במיוחד לעבר אותן אריזות עמלות
וקטנות של משולשי גבינה, וכן לעבר קופסאות שימורים גדולות יותר
המכילות אבקת חלב - שתיהן תוצרת שויצריה. לפתע, הבחנתי בדבר-מה
בלתי יאומן - קופסאות שימורים הנושאות את התוית "מנישביץ", המפעל
היהודי הגדול למוצרי מזון שבארצות-הברית! ככל הנראה, הגיעו מוצרים אלו
לא רק באמצעות ארגון "הצלב האדום", אלא אף באמצעות ארגון ה"ג'וינט"
של יהודי אמריקה! אלו נשלחו מטעמו אל המחנות, עבור האסירים...
עבורנו.
ככל שהיתה תדהמתי גדולה למראה אוצר בלום זה של מעדנים, גברה
פליאתי שבעתיים כיצד עלה בידי הגרמנים לשלול בעקביות ממנו את המזון
שהיה מיועד במפורש עבורנו! ידעתי כי כמות המזון שהוקצבה לנו בשעל
היתה פחותה אף מן המיכסה הרשמית שנקבעה בידי הגרמנים. גהט וחבר
מריעיו גנבו בשר ותפוחי אדמה מן המטבח, וסחרו בהם תמורת יין וויסקי,
שהיה נחוץ להם למסיבות ההוללות שלהם. אך לא הייתי מודעת עד כה
לעובדה כי ארגון "הצלב האדום" בשויצריה מתמיד בשליחת כמויות מזון
אדירות עבורנו, מהן איננו מקבלים אף פירור. כך, באמצעות עבודתנו
במחסן, התגלה לפנינו פשע נאצי נוסף - גניבת משלוחים שלמים של מוצרי
מזון, הנשלחים מרחבי העולם החופשי אל אסירי המחנה.
בעקבות תגלית זו, החל מוחה של רבקה לפעול, ומתוך מחשבה הגיעה
לידי מעשה. רבקה ידעה כי חייהם של עובדי הספרייה תלויים בתוספת
המזון אותה סיפקנו להם, היות והספרים וכתבי היד שברשותם היו חסרי כל
ערך בשוק החליפין במחנה. על כן קבעה - כל תכולת המחסן הנה רכושנו!
זכותנו המלאה "לארגן" מעט יותר שעורה וסוכר עבור אותם אנשים
מבוגרים אומללים. הסכמנו להצעתה. אמנם, חשנו כגנבים, אך רבקה צדקה,
והיה עלינו לשתף עמה פעולה. היו בינינו בחורות נועזות, שמילאו את הסיר
התחתון בערימת הסירים הריקים אותם החזרנו למחנה, בשעורה וסוכר.
האוכל אותו בישלנו ממנות "גנובות" אלו שיכך את רעבונם של אנשים
נוספים.
לובה, שלא היתה מוכשרת להעיב בכליה את המזון אל תוך המחנה,
התמנתה כאחראית על העברת המזון לספרייה. היתה זו דרך הרת סכנות -
טיפוס במעלה הגבעה שבין מחנה הנשים ובין מחנה הגברים, שם שכנה הספרייה. באחת הפעמים, בעודה פוסעת במעלה הגבעה, גילתה לפתע והנה
ניצבת היא לבדה, בשטח פתוח, גלויה לעיני כל. הפחד שיתק את גופה ואת
מוחה כאחד. אך באותה מידה היתה קיימת סכנה בשיבה על עקבותיה, ולכן
החליטה להשלים את המשימה, והמשיכה הלאה. למחרת, גבר עליה פחדה
והיא סירבה לחזור ולהסתכן. היה עלינו לגייס בחורה אחרת למלא את
מקומה.
כל צעד ושעל במשימה זו - השגת תוספת המזון, בישולו, והבאתו לידי
הגברים בקצהו השני של המחנה - היה כרוך בפחד מוגבר ובדפיקות לב
מואצות. כך נמשך הדבר במשך חודשים ארוכים בהצלחה מלאה, עד ...
אותו יום בחודש ספטמבר. בז ראוצ'קי הקדים לשוב למחסן, ולכד את
רבקה במעשה הגניבה.
"הסתלקנה מכאן! אינני רוצה לראותכן כאן יותר!" צעק בקול כועס
ונפגע. "חשבתי כי אתן שונות, אך כעת נוכחתי לדעת כי דומות אתן לכולם.
האמנתי לכן, ואילו אתן - הפרתן את אמוני. ניצלתן לרעה את רצוני הטוב.
הסתלקנה מכאן, כולכן!" שב וצעק.
בושנו על שגרמנו לו מפח נפש שכזה. אחרי ככלות הכל, הוא נתן בנו
אמונו ואילו אנו - הערמנו עליו. אולם רבקה הכירה אמת אחרת, ולא היססה
מלבטא אותה בקול. בתחילה, התחננה בפניו: "אני אשמה. שלח אותי, אך
הרשה לאחרות להמשיך בעבודה. אנו מבטיחות לך בהן צדק: הן לא תגענה
יותר במאום."
"אתן מבטיחות לי?" שאל בז ראוצ'קי בלעג מר, "אינכן טובות מן
האחרים. גנבות הנוטלות משל אחרים ומוכרות את המזון בתמורה לתענוגות
החיים. החוצה!" שב וקרא, "אינני רוצה לראותכן או לשמוע אתכן עוד.
שתקי וצאי מכאן." חמתו בערה בו.
כעת, שינתה אף רבקה את נעימת דיבורה. היא הגבירה את קולה
בכעס. "טעות בידך, אדוני. לא גנבנו על מנת למכור. ידינו נקיות. איש לא
סחר בגרגר אחד של חיטה, אף לא בקמצוץ סוכר בודד. הכל נמסר לידי
גברים חולים ומורעבים."
רבקה נלהבה, נושאת את דבריה כאילו עמדה בפני קהל אלפים. "ידינו
נקיות, ולבנו טהור. יתן ה' ונצליח להישאר כך בתוך ביב שופכין זה! אדוני,
ברשותך אומר דבר-מה. הבט סביב, ראה את המונח על מדפיך. הכל הגיע מן
'הצלב האדום', נשלח לכאן מן העולם החופשי - עבורנו, האסירים. מי יודע
אלו 'עיסקאות' ביצעו הגרמנים תמורת הסכמתם לקבל את המזון המיועד
לחלוקה לנו! אך האם זכינו לקבל, ולו פירור אחד מכל השפע הזה, שנשלח
במיוחד אלינו? הם גזלו מאתנו הכל, את משפחותינו, את עצם חיינו, וכעת הם מתענגים על המזון שלנו, בעוד אנו טועים ברעב. הכל שלנו הוא! חטפנו
קמצוץ מן המזון שגזל מידינו. ועל כך העזת לכנותנו בשם 'גנבים'?"
לתדהמתנו, המשיכה בשטף דבריה, מבלי לעצור לרגע. "מלקק אתה את
מגפיהם, ושומר ככלב על סחורותיהם הגנובות; מקווה כי יתייחסו אליך לכל
הפחות כפי שהם מתיחסים לכלביהם. אך טעות היא בידך, אדוני. הנך שותף
לסודות רבים מדי, וכדי להיוותר בחיים תזדקק לכמות השנה של מזל!"
"בלמי את פיך!" שאג בז ראוצ'קי, "שתקי והסתלקי מכאן. כולכן מיד!"
- התפרצותו נפלה על אזנים אטומות. "ואם יעלה בידך ויותירו אותך
בחיים, לא ישפר גורלך מחר מגורלנו היום. בשלב זה, עליך להבין זאת
בעצמך. הפחד והרעב יכרסמו אז בך, בדומה לאחיך היום. וכדי לשרוד,
אדוני, תתור אחרי כל הזדמנות לחטוף מספר פירורים מן המזון אותו גנבו
מאתנו. רק כדי לשרוד, אדוני, רק כדי לשרוד. את שלי אמרתי."
רבקה פנתה לעברנו: "כעת נוכל ללכת. בנות, התעודדנה. אנו עושות
את הישר והנכון, ובעזרת ה' נמשיך כך. ואילו אתה, אדוני, אם אמנם
תיוותר בחיים - עוד יגיע היום בו תפקחנה עיניך ותראה את האמת."
עזבנו את המחסן בכלים ריקים.

(פרל ביניש, 1944, מתוך "הרוח שגברה על הדרקון", בניש פרל)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|