logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

פרל ביניש, אושוויץ-בירקנאו , 1944

מים! מים נקיים החלו זורמים על טפנו. ניסיתי להציל את מחצית כיכר
הלחם שבידי. אולי עוד נזדקק לה.
טרם הספקנו לחשוב, נדחפנו באכזריות לתוך חדר נוסף, מפנות את
הדרך לעדר נוסף של גופות ערומים. בחדר השני ניצב גדוד בחורות צעירות
שתפקידן היה להסיר את השיער, באמצעות מספריים וסכיני גילוח, מעל
גופותיהן של החדשות. הן החישו את עבודתן בעזרת דחיפות ובעיטות
שהעניקו לנו. חלקן הותירו את "לקוחותיהן" חתוכות ופצועות, ואילו אחרות ,
משכו בשערותינו תוך כדי גזיזתן. בתום תספורת זו, היה מראנו משונה
ביותר, אך לגודל הנס - לראשונה בדברי ימי אושוויץ - לא גילחו '
לחלוטין את שערות ראשינו. האמנם היתה ידו של שובקה בדבר? מעולם
לא הצלחנו לברר זאת.
נחרדתי להבחין מה עוללו הנאצים לאותן "ספריות". הן השתייכו
ל"זונדר-קומנדו", וביצעו מלאכות תת אנושיות אותן קשה להעלות על
הדעת. מדי יום ביומו היה עליהן לחלץ גופות מתות מתאי הגזים, שהיו
כרוכות זו בזו, ולשאתן אל המשרפות. שם היה עליהן לשלוף את שיני הזהב
מפיהן, ולסרוק את הגופות בחיפוש אחר חפצי ערך מוסתרים. הן ידעו כי
אף ימיהן ספורים. היה זה נוהל גרמני שגרתי, לפיו השתדלו להיפטר במהרה
מכל אדם אשר ראה יותר מדי. בסיכומו של דבר, אין פלא כי חברי
ה"זונדר-קומנדו" היו קשוחים ומרירים, למרות המזון הטוב ושאר ההטבות
להם זכו.
הגיע תורי. הנערה שטיפלה בי לא היתה כלל ספרית מומחית, אך נראה
היה כי היא משתדלת להעניק לי מראה מכובד. בניגוד לאחרות, לא היתה
מרירה. פניה הקרינו דאגה לזולת. נראה כי נשכחה ממנה האכזריות בה נגזז
שערה-שלה מעל ראשה. כך זכיתי לתספורת נורמלית, ללא דחיפות,
משיכות או בעיטות.
רציתי לשאול את הנערה מאין מוצאה, אך נמנעתי מכך. זוגות עיניים
נוספות השקיט עלינו, ועלולה הייתי לגרום לה צרות. אסור היה לה להיות
אנושית. לא במקום זה.
התעורר בי רצון עז להעניק לה דבר-מה בתמורה ליחסה הטוב. אך
לפתע, נעשיתי מודעת לעובדת היותי ערומה. האמנם לא נותר בידי מאומה,
אותו אוכל להעניק? עדיין נותרו חיי... וניצוץ קטן של תקווה. אוכל לחלוק
אותם עמה. חייכתי אליה ולחשתי לה: "'בוג זפלאץ' - ישלם ה' שכרך." המלים שיצאו מעומק לבי, ביטאו את עומק הכרת התודה שחשתי כלפי
יצור אנוש שהושע במעמקי שאול תחתיות, והזריח אור יקרות בעלטה.
היא השלימה בזריזות את מלאכתה. נערת נמוכת קומה, בעלת שיער
חום ועיניים חומות עירניות. מאוחר יותר, התברר לי כי היתה זו תלמידת
"בית-יעקב" מאושביצים - העיירה ההלנית שכונתה בפי הגרמנים
"אושוויץ".
מישהו בעט בי. "קדימה, קדימה!" צעק קול מחוספס, בעודנו נדחסת
אל החדר הבא. רצפתו היתה מכוסה בערימות בגדים ונעליים. כאן עמדנו
לקבל לבוש חדש. קיבלתי חולצת פיג'מה גברית, פריט נוסף שנראה
כחצאית, וזוג נעלי עץ במידות שונות - שתיהן ימניות. לכל הפחות היו
שרוולי החולצה ארוכים. היה זה שלהי אוקטובר, האוויר החל כבר להיות
קריר, והחורף עדיין לפנינו. אך סיפוקי היה רב יותר בשל העובדה כי
מחצית כיכר הלחם שלי נותרה בידי - אמנם רטובה אך עדיין ראויה
לאכילה. אוצר בלום!
למרות שספסלים ארוכים ניצבו לאורך קירות החדר ענק המימדים,
ולמרות היותנו מותשות, לא העיזה אף אחת להתיישב. המתנו לפקודה
הבאה. חשתי כי רגלי אינן נושאות אותי עוד, והתיישבתי. כעת, החילותי
לחפש את חברותי. הן היו אמורות להיכלל בקבוצה שאחרי. לא הצלחתי
לאתרן, ותחושת אי-נוחות התגנבה ללבי. קבוצה שלישית נכנסה לחדר.
הספסלים החלו מתמלאים, וכן חלל החדר כולו. ברוב יאושי, פתחתי
בקריאות: "רבקה, רוחקה, לובה!"
שמעתי קולות מוכרים העונים לי בקריאת שמי. הבטתי סביבי, אך לא
ראיתי אף אחת מן ה"עשיריה" שלנו. שבתי והתבוננתי סביבי, והנה הן
ישובות לצדי, ממש על ספסל משותף! פרצנו בצחוק למראה תלבושתנו
המגוחכת. לובה היתה לבושה בשמלת ערב ארוכה, כתפיה חשופות, ויופיה
לא נגרע ממנה למרות תספורתה המרושלת. היה זה ניגוד מטורף לתנאים
הקודרים ששררו סביבנו. למראה חוה הלבושה בשמלת משי בצבעי
ורוד-סגול, התפרצנו שוב בצחוק. בדרך כלל, קיבלו הבחורות הגבוהות
שמלות קצרות והדוקות, ואילו נמוכות הקומה שבינינו קיבלו בגדים ארוכים
ורחבים. בשילוב עם תספורתנו, הפכנו ל"תצוגת האופנה" המגוחכת ביותר
עלי אדמות.
משעמדנו לעזוב את החדר, הבחינה רבקה במעיל גברי המונח בערימה.
היא חטפה אותו והשליכה אותו על כתפי. מי אם לא רבקה היתה מרהיבה
עוז בנפשה לעשות מעשה שכזה? רק היא היתה מסוגלת לסכן את חייה על
מנת לעזור לחברתה. אנשי ה"זונדר-קומנדו" עדיין המתינו בחוץ. הם סיפרו לנו עד כמה שפר
גורלנו. הכל היה מוכן עבורנו בתאי הגזים, ורק פקודה שהגיעה ברגע
האחרון ממש העבירה אותנו למבנה השני, שם רחצו אותנו והעניקו לנו את
חיינו מחדש.
"כל הטראנספורט שלכן ניצל, פרט לעשרים נשים, אותן בחר מנגלה
והעבירן לבלוק 25. זהו הבלוק המכונה 'בלוק המתים', שם נמצאים אלו
שגורלם נחרץ למוות. הן ממתינות עד שיצטבר מספר נשים המצדיק את
הפעלת התנורים. הגרמנים אינם מעוניינים להדליק את המשרפות עבור
עשרים נשים בלבד."
מיהן אותן עשרים נשים הנמצאות כעת ב"בלוק המתים"? תהיתי בלבי.
דודתי סבינה הגיעה עמנו מפלאשוב, ואתה חברתה. ייתכן מאוד כי אף הן
בין אותן עשרים. הן היו הנשים היחידות מכל הטראנספורט שהיו בנות
ארבעים ומעלה. לשווא סקרנו את הטורים בחיפושינו אחריהן. כן, ללא כל
ספק נמצאות הן בין אלו שנבחרו למות. האם נוכל לנסות ולהצילן? חשבתי
ביאוש.
בעוד אנחנו צועדות מחוץ לאולם, החל הבוקר המתקרב ובא להסיר את
מעטה החשיכה מעל היקום. הגשם הקל הפך לסערה. בעודם מקבצים אותנו
לטורים לשם עריכת מיפקד, הצטופפנו יחדיו, מנסות למצוא מסתור תחת
מעילי, נוטפות מים ורועדות מקור. אך גם המעיל "הגנוב" לא הצליח לגונן
עלינו מפני הגשם.
לאחר שעות בהן ספרו ושבו וספרו אותנו, שוחררנו סוף סוף מן
המיפקד. "איינטרטן!" נשמעה הפקודה. הסתדרנו מיד בטור, ופתחנו בצעדה
לעבר מחנה הנשים בבירקנאו, שם היינו אמורות להישלח לצריפים. בעקבות
חוויות הלילה שעבר, חשנו בנות-מזל על ההזדמנות הנוספת שהוענקה לנו
לחיות, למרות שאיש לא ידע עד מתי.
לפתע, שמענו את קול הקורא בשמותינו, אך הפעם היה זה קול ידידותי
ובלחי רשמי. הבטנו סביב, והנה צילה אורליאן! כן, זוהי אותה "צילה"
אודותיה שמענו סיפורים כה רבים בפלאשוב! יחד אתה היתה טילי, נערה
בלונדינית יפהפיה, שהיתה תלמידתה וחברתנו. יחדיו היינו מבלות במחנה
הקיץ. מאחורי טילי עמדה טוני כץ מטשין. הן שמעו כי הגיע טראנספורט
מקראקוב, ובאו לראות מה ניתן לעשות עבורנו.
"גוט שבת, בנות," קראה לעברנו צילה בעודה קריבה אלינו, חיוכה הרך
והמיוחד מאיר את פניה הקורנות. "גוט שבת;" שבה ואמרה, משקפת בשתי
מלים אלו את מלוא אושרה על שזכתה לראותנו בחיים.
"גוט שבת!" כיצד ניתן להשמיע שתי מלים אלו כאשר מולך מיתמרת ארובה הפולטת אש וענני עשן שחור? כיצד ניתן להשמיען בהיותן נאמרות
בתוך צחנת בשר אדם חרוך?
אך היתה זו שבת, בכל העולם כולו, ואף בגיהנום עלי אדמות זה. גם
לכאן, רבונו-של-עולם, הגיעה שבת קודש, וילדיך זכרו אותה היטב, לפי
מיטב מסורת ה"זכור ושמור". נרות השבת, אותן הדליקה צילה כל ערב
שבת, גירשו את חשכת הליל והזכירו לאסירות כי שבת הגיעה לבירקנאו.
גם בגיהנום המשיכו לשמור את מצוותיך כפי מיטב יכולתן, מבלי להתחשב
כלל בהקרבה שהיתה כרוכה בכך. "גוט שבת," אמרה צילה.
אך מה כה טוב בשבת זו, כאן, תמהתי בלבי. מבט אחד על פניה של
צילה ענה לתמיהתי. טוב לראותך בחיים. טוב להיות בחיים, גם בתוך שק
של עור ועצמות. טוב להישאר אנושיים בעולם בהמי זה. כל עוד חש האדם
תקווה ואמונה, כל עוד ממשיך הניצוץ האלוקי להאיר את נשמתו, הרי זה
- "גוט שבת".
נשמתי ביתר קלות ועניתי לברכתה: "גוט שבת!"

(פרל ביניש, 1944, מתוך "הרוח שגברה על הדרקון", בניש פרל)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|