logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

פרל ביניש, אושוויץ-בירקנאו , 1944

אפילו בבריקנאו, ממלכת האופל, בה מלך השטן בשעות היום והאימה שלטה בלילה, הניסו כוכבים בודדים באורם הבהיר הרבה מן העלטה. מתוך כל דרי אותו גיהנום, רק צילה אורליאן לבדה נקראה בשמה, ולא במספר. כולם- החל מן האסיר העלוב ביותר;
קציני הס.ס.; ד"ר קהניגל (מפקד בלוק 10); וכלה במפקד המחנה, ד"ר
מנגלה - כולם פנו אליה בכבוד: "אורליאן".
היא היתה הגרעין סביבו התאספו תלמידותיה, וכל מי שעדיין נותרה בה
מידה מספקת של אנושיות המעוררת בה דאגה לזולת. בדומה למגנט, משכה
אליה עשרות רבות של נשים שהיו זקוקות לעזרה או למלת עידוד בשעת
מצוקה או סכנה. הכל פנו אליה, ויחד עם טילי היתה תמיד מוכנה לסכן את
חייה למענן. כאשר התקיימו סלקציות, רקמו השתיים תכסיסים שונים כדי
להציל את חברותיהן האסירות, ולמלטן מתחת לאפו של מנגלה. סייעו בידן
רופאים, אסירים נכרים, מפקדי צריפים, מזכירות - ואפילו פקידים
גרמנים - שהעריצו אותן. הן היו מסוגלות להשיג טובות מכל אחד, משום
שכולם נעזרו על ידן בהזדמנות זו או אחרת.
צילה הגיעה לאושוויץ בשנת 1942, זמן קצר לאחר שהמחנה הוקם.
בהיותה אישיות מוכשרת מאד, הדוברת גרמנית רהוטה, מונתה מיד לתפקיד
חשוב. כל חברות "העשיריה" שלנו נמנעו בכל מחיר מקבלת תפקידים רמים
במחנה. העדפנו לעמול בעבודות קשות ומפרכות, לספוג מכות ולצעוד
קילומטרים רבים בכל מזג אוויר - הכל כדי לחמוק מן הנסיון של אובדן
צלם אנושי מן הפיתוי לסייע בידי הנאצים המייסרים את בני עמנו. בניגוד
אלינו, החליטו צילה וטילי להתמודד עם אתגר זה - צילה בתפקידה כאחות
ראשית במרפאת המחנה, וטילי כמזכירת המרפאה. שני תפקידים אלו היו
מכריעים בהצלת חיים - והרי סכנות כאחת. הן הילכו על חבל דק,
מתנודדות תדיר בין חיים למוות.
טילי היתה נערה יפהפיה, שזה עתה מלאו לה שמונה-עשרה שנה.
תלתלי שערה הזהוב עיטרו את פני המלאך שלה, ועיניה הכחולות, המחייכות, שפעו תמיד אהבה. בזמנים רגילים, היתה ניצבת כעת בפתחם של
חיים מאושרים. ואילו עתה, הפכה להיות "המלאך הלבן של אושוויץ".
דמותה נעלמה מאורות הזרקורים רבי העוצמה, חמקה מעיני הנשר של
הזקיפים, וכך היתה מהלכת חרש בלילות, מצריף אחד למשנהו. אסירה אחת
היתה מקבלת מידה את התרופה החיונית לה, אותה כה קשה להשיג; אחרת
- זריקה אותה "גנבה" מן המרפאה; היא השקתה במים את הקודחות מחום,
והביאה קוביות סוכר לקרבנות הטיפוס שהיו מוטלות מוטלות על הקרקע.
הלוך ושוב היתה משוטטת מחדרה אל הצריפים, מביאה לכל אחת בדיוק את
שביקשה ממנה. היא "ארגנה" כל שעלה בידיה, למרות שמעולם לא היה זה
די. פעמים רבות היתה מוסרת את מנת הלחם היומית שלה, את כוס המים
שהוקצבה עבורה. דומה היה באילו מתקיימת היא מן האוויר.
אמנם, קראו לה "המלאך", אך למען האמת, היתמרה דמותה מעלה
מעלה, מעבר לכל מלאכי רום.

* * *

"מחר עומדת להתבצע סלקציה במרפאה," היתה טילי מבשרת לצילה,
בעודה רצה לעברה. "מה נעשה?" תוך דקות סערות, רקמו שתי החברות
תכנית הצלה. אותן חולות שכוחן עמד להן להתייצב למיסדר הבוקר - היו
מועברות אל הצריפים. אלו שלא היו מסוגלות לעמוד על רגליהן, היו
מסתתרות תחת מיטותיהן של צילה וטילי.
אך מה באשר לרופאים הגרמנים? ומה באשר לד"ר אננה, הרופאה
היהודיה שהיתה ממונה על המרפאה? כיצד ניתן היה לסלק ברגע פתאום
חולים מבית החולים, ללא שיחרור רשמי? צילה היתה משיגה את האישורים
בדרכים שונות, וכאשר הגיע מנגלה למקום, היה מוצא את המרפאה ריקה
למחצה.
"היכן החולים?" היה שואל.
"אה, רובם החלימו ושוחררו. הם שבו לעבודה," היתה מבטיחה לו
צילה.
מתוך אותם חולים שנותרו במרפאה, היה מנגלה רושם את מספריהם
של החולים האנושים, אותם העביר ל"בלוק המתים", שם המתינו האסירים
תחת משמר כבד לתורם להישלח לתאי הגזים. לא היתה דרך חזרה מבלוק
25.
לעתים, היה חולף זמן רב בהמתנה בבלוק 25, עד שהצטבר מספר
קרבנות שהצדיק את הפעלת תאי הגזים. בינתיים, היו האסירים "בהמתנה", משתנקים מחוסר אוויר, זועקים למעט מים, מתחננים למזון - עד שהבלוק
היה מתמלא, או שהגיע טראנספורט אליו היו מצורפים - אז היתה מגיעה
משאית ונוטלת אותם אל מותם.
פעם אחת, לא יכלה טילי לשאת עוד את הקולות. מבלי לגלות את
אוזנה של צילה, טיפסה אל החלון של בלוק 25, פתחה אותו בכוח, וחילקה
לכלואים בו מים ומזון. כל זאת נעשה תחת אפם של זקיפי הס.ס. - שהרי
מלאכים הנם בלתי נראים.
"ותלמידי יותר מכולם," הפטירה צילה בשומעה את סיפור מעשה
הגבורה של טילי. ואמנם לא היתה זו גוזמה. מעשה שהיה כך היה: כאשר
היו שתיהן מוטלות במרפאה, חולות בטיפוס וקודחות מחום, הגיעה אליהן
חברה ובידיה מעט מי סוכר, אותם כינו "מיץ."
"צילה, טילי, הנה משקה קר עבורכן." תחילה, הגישה את הבקבוק
לשפתיה של צילה שגמעה ממנו ברוב צמא, ואת היתר נתנה לטילי.
"אינני זקוקה לשתיה," אמרה טילי, "שתי עוד, יקירה."
"לא, לא," סירבה צילה, מחשבותיה מעורפלות מחמת חוליה.
"לכל הפחות, לגמי עוד פעם אחת," הפצירה בה טילי, "אני לא מסוגלת
לכך. אם אתחיל, לא אוכל להפסיק; אסיים את הכל." בראותה כי דעתה של
צילה אינה צלולה ביותר, הסכימה לקבל את כוס המשקה - והחביאה אותו
מתחת לשמיכה. לאחר שעה, כאשר עברה האחות לידן, ביקשה ממנה טילי
כי תתן את הכוס לצילה. מבלי לדעת מה היא עושה, גמעה צילה את המים
עד תום. טילי לא שתתה מאום - שהרי מלאכים אינם שותים.
יום אחד, הגישה מפקדת "בלוק המתים" לצילה פתק כתוב בכתב יד:
"בואי לפגוש אותי בבלוק 25." היתה זו חברתה פסיה שרשבסקי, שהגיעה
מספר ימים קודם לכן לאושוויץ, כשהיא רעבה ומיובשת מצמא. ביום הגיעה,
משנודע לה כי צילה נמצאת במחנה, הגיעה היישר אליה, למרפאה. שתי
החברות התחבקו. צילה עשתה כמיטב יכולתה להחיות את נפשה של פסיה,
ואחר כך הציגה אותה בפני ד"ר אננה. שתיהן שקעו בשיחה ממושכת. לפתע,
הבחינה צילה בשעה המאוחרת, קטעה את השיחה והזהירה את פסיה, "מהרי
לשוב לצריפך! את עלולה לאחר את המיפקד!"
מאז, לא ראתה את פסיה. ואילו כעת, בקשה כה תמימה - "לפוגשה"
בבלוק 25. כיצד נכנסים לשם? ואף אם תצליח להיכנס, מה יקרה אם
באותה שעה תגיע המשאית לאסוף את הכלואים? אנשי הס.ס. קיבלו פקודה
להעמיס את כל הנמצאים בבלוק, מבלי לשאול שאלות. מי ירהיב עוז בנפשו
לגשת לשם? צילה לבשה את חלוקה הלבן וביקשה ממפקדת "בלוק המתים" לקחת
אותה אל הבלוק.
הבחורה פערה פיה בתדהמה, וניסתה להניאה מתכניתה. "היודעת את
מה הנך עושה, צילה?"
צילה אכן ידעה. ה"בלוק-אלטסטה", בראותה כי דעתה של צילה
נחושה, הובילה אותה בדומיה מן המרפאה לעבר בלוק 25, שניצב במרחק
קצר משם.
"הגענו," הכריזה, "אודיע לשומרים כי קיבלתי פקודה להכניסך פנימה."
הן עברו את מפתן המוות, ומצאו את פסיה דחוסה בין המוני הנשמות
שגורלן נחרץ למיתה. למראה חברתה הנמצאת במצב זה, פרצה צילה בבכי.
"מה נעשה כעת?" שאלה בקול בוכים, "כיצד הגעת לכאן?"
"נלכדתי בידי איש ס.ס., בעודי רצה למיפקד לאחר שעזבתי אותך,"
ענתה פסיה בקול רגוע, "כפי שחששת, איחרתי. אך אל יאוש, רק חלצי
אותי מכאן."
"חדשה את באושוויץ. אינך מבינה היכן את נמצאת. כיצד אוכל
להוציאך מכאן?"
"אל תבזבזי זמן יקר. לכי ועשי ככל שביכולתך, וה' יעזור," ענתה לה
פסיה בבטחון. מיד לאחר מכן, יצאה מפקדת הבלוק את הצריף, יחד עם
צילה.
צילה שקעה בהרהורים, התפללה לנס שיתרחש. כיצד אוכל לחלץ את
פסיה מ"בלוק המתים"? מעולם לא שמעתי על מישהו שהצליח לצאת משם.
עם שובה למרפאה, פנתה צילה לד"ר אננה. "בלוק 25 מלא עד אפס
מקום. הכל מוכן להשמדה. ד"ר אננה, עזרי לי להציל את חברתי!"
הרופאה היהודיה, שהתרשמה מאוד מחברתה השנונה והפקחית של
צילה, חשבה במהירות. "בקשי מן המזכירה כי תכין בקשה בכתב, לפיה
דרושה לי אחות. אמרי לה להשתמש בנייר המכתבים הרשמי. אני אחתום
על הבקשה. את השאר - מותירה אני בידיך. אני מאחלת לך הצלחה,"
הוסיפה ואמרה.
בקשה כללית לאחות, מבלי לציין את שמה או מקום הימצאה של
המבוקשת, העניקה סיכוי קלוש ביותר להצלחה. למרות זאת, לא ביזבזה
צילה אף רגע אחד, דאגה להדפסת המכתב והחתמתו. תוך מרוצתה לעבר
בלוק 25, נשאה תפילה חרישית, אימה רובצת על לבה. מיהו קצין הס.ס.
שיתחשב בבקשה אותה מפנה רופאה אסירה? מי ישחרר אחות יהודיה ללא
כל אישור גרמני, לא כל שכן מבלוק הנידונים למוות? אך צילה חשה בלבה
שמץ של תקווה - ניסים מתרחשים לפרקים. בהגיעה לפתח הכניסה ל"בלוק המתים", ניגשה אל הזקיף במדי הס.ס.,
הציגה בפניו את המכתב, ובעזרת הגרמנית הרהוטה שבפיה, הסבירה לו את
משמעות הדברים. קיים צורך דחוף באחות למרפאה, ואחת מהאסירות
הכלואות בבלוק הנה אחות שהובאה לכאן בטעות. היא מסרה את שמה
ומספרה של פסיה.
הזקיף פתח את הדלת בפניה, ואיפשר לה להיכנס פנימה. מחצית הנס
כבר התרחשה. כעת, התפללה לקיומה של המחצית השניה - לצאת משם
יחד עם חברתה.
פסיה שרשבסקי ניצלה, והפכה אף היא למגדלור רב עוצמה נוסף
בבירקנאו. היא הצילה אנשים מגוויעה ברעב, מנעה מהם ליפול בזרועות
היאוש, וחיזקה בקרבם את האמונה.

(פרל ביניש, 1944, מתוך "הרוח שגברה על הדרקון", בניש פרל)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|