האשה בשואה

פרל ביניש, אושוויץ-בירקנאו , 1944

במהלך התקופה הראשונה לשהותינו באושוויץ- בירקנאו, שמענו סיפורים נוספים רבים אודות מעשיה והישגיה המופלאים של צילה. במרחק קצר מן המרפאה, בבלוק 9, הסתתר ג'קי, ילד כבן 12 שנה. הוא הגיע בטראנספורט מהולנד, יחד עם הוריו. מיד בהגיעם למחנה
נשלחה משפחתו, יחד עם הטראנספורט כולו, לתאי הגזים.
בעוד הם נלקחים, עזב הילד הקטן את מקום עומדו והחל משוטט
במחנה מתוך סקרנות למראה המחזות המשונים שנתגלו לעיניו. איש לא
הבחין בו, וכך הגיע למחנה הנשים, שם נתגלה מאוחר יותר על ידי אחת
הבנות, כשהוא ממרר בבכי, תועה ומבולבל. היא הביאה אותו לצריפה, שם
טיפלו בו בנות הצריף, חלקו את מנות המזון הזעומות שלהן יחד עמו,
והסתירו אותי בזמן המסדרים והסלקציות. הוא נהג לבקר במרפאה לעתים
קרובות, שם חש מוגן יותר מאשר בבלוק. צילה האכילה אותו והשיבה
לשאלותיו המעמיקות.
יום אחד, פתחה ואמרה לג'קי: "הנך ילד גדול. בקרוב תגיע לגיל
בר-מצוה. כל ידיעותיך בקשר ליהודים מסתכמות בכך שהם מעונים
ונרדפים. אך הגיעה העת ללמדך אודות מורשתנו הנפלאה. אבקש ממך כי
תגיע לכאן בקביעות אחר שעות העבודה. ברצוני ללמדך את לשון הקודש,
וכך תוכל ללמוד חומש, שהוא הספר המקודש לנו ביותר, אותו קיבלנו מאת
הקדוש-ברוך-הוא באמצעות משה רבנו. ממנו תלמד אודות הקדוש-ברוך-הוא
ועולמו אשר ברא; אודות האדם, שנברא בצלם אלוקים; וכן אודות עם
ישראל, שנבחר להיות עם קדוש, נושא ומפיץ האמת האלוקית ברחבי תבל."
ג'קי התלהב לשמע ההצעה. כעת הצטרפה טילי למבצע. היא פנתה
לבנות "קומנדו קנדה", שהיו מופקדות על מיון כל חפציהם של קרבנות
הטראנספורטים. אוצרות שונים ומשונים התגלו במהלך עבודתן - החל
בתכשיטים, תשמישי קדושה, וכלה בתמונות ומזכרות משפחתיות - חפצים
שהיו כה יקרים, באופנים כה רבים, לאלפי אנשים; אנשים שמיאנו להיפרד
מדברי הערך שלהם. מעולם לא סירבו "בנות קנדה" לבקשותיה של טילי. גם אם הדבר
הצריך שבועות של חיפושים, הן התמידו בכך עד שעלה בידן למצוא את
מבוקשה, אותו הגניבו לידיה. לדוגמא, היא ביקשה כי יספקו לה לוח שנה
עברי, אשר חשיבותו היתה עצומה עבור הנשים באושוויץ. טילי המתינה יום
יום לבנות בשובן מעבודתן; לבסוף, הביאו לה את לוח השנה אותו מצאו.
טילי רצה ברוח מרוממת אל צילה, אוצרה היקר בידה. כעת נוכל לדעת
מתי חלים החגים.
הפעם, ביקשה מהן חומש או תנ"ך. היתה זו משימה קלה. זה עתה הגיע
טראנספורט מהונגריה, והיהודים החרדים שהגיעו במשלות זה, הביאו עמם
ספרי קודש רבים.
ג'קי החל לומד חומש בשמחה רבה. תוך זמן קצר קלט את כל שלימדתו
צילה. עולם חדש החל ניגלה לפניו, עולמם הנפלא של אוצרות היהדות,
מרהיב ביומו.
"ג'קי," אמרה לו, "תוך זמן קצר תסתיים המלחמה. הנך עומד להיות
בר-מצוה, נער יהודי, גאה במורשתו, המצטרף למעמד המבוגרים בעם
ישראל." הוא התבונן בה במבט מלא הערצה, שותה בצמא את מלותיה.
ערב אחד, בעודו יושב בתאה הקטן שבמרפאה, מקשיב בפנים סמוקות
מהתלהבות לסיפוריה אודות אבות האומה, נפתחה הדלת לפתע... וד"ר
קניגל נכנס פנימה.
קניגל היה אחת הדמויות מעוררות האימה במחנה. בתוקף תפקידו
כמפקד בלוק 10, נשא באחריות לעינויין של בחורות שהתאימו ל"ניסויים
מדעיים". בלוק 10 היה נעול תמיד, ומבודד משאר המחנה, כדי למנוע כל
אפשרות מקרבנותיו לספר לאיש אודות ההתעללויות שערכו בהן מעניהן.
הופקדה עליהן שמירה במשך 24 שעות ביממה. אחת ליום היו יוצאות
החוצה, תחת משמר כבד, לנשום מעט אוויר צח.
לבושות במדים נקיים ומגוהצים, היו פוסעות אנה ואנה, כבובות חרסינה
זעירות, פניהן החינניות נטולות כל הבעה, פרט לרוח נכאים שאפפה אותן.
להשלמת התמונה הציורית, היו נושאות בידיהן סלי פרחים קטנים. היתה זו

אחת התמונות המכאיבות ביותר שראיתי מעודי באושוויץ.
ביום הגיענו למחנה, פגשנו את פסיה שרשבסקי, צועדת יחד עם קבוצת
העבודה שלה. היא ניצלה את הרגעים הספרים בהם חלפה על פנינו, כדי
לצייד אותנו במידע החשוב ביותר עבורנו: "בנות, הימנעו מלהגיע לבלוק 10
- בכל מחיר. אני מתכוונת לכך! בכל מחיר! המוות עדיף."
והנה, אותו אדם האחראי לזוועות של בלוק 10 נכנס אל המרפאה.
צילה החביאה את התנ"ך בתנועה אינסטינקטיבית. אך לא היה סיפק בידה
להסתיר את הילד. ד"ר קניגל קרב מיד לעברו. הוא הבחין בפניו
המשולהבות של הילד, ובלחייו הסמוקות, ופנה בכעס לעבר צילה.
"מה מעשיו של ילד זה במחנה הנשים?" צרח באוזניה, "ומה מעשיך
עמו? לשם מה לך ילד זה? חשבתי שהנך אשה מהוגנת."
"האדון אוברשארפיהרר, הנח לי להסביר לך," פתחה צילה ואמרה.
אך היה זה ללא תועלת. "קדימה, שניכם," פקד עליהם.
כל הנוכחות קפאו על עומדן באימה. צילה לבדה שמרה על קור רוחה.
היא פסעה בצעד מלכותי יחד עם קניגל וג'קי. הרופא הנאצי הוביל אותם
לעבר בלוק 10.
"הוא פתח את הדלת הנעולה, ולראשונה בחיי הבחנתי בבלוק הנורא
מעברו השני," סיפרה לי צילה מאוחר יותר. "החדר היה מואר היטב. הוא
הכיל ציוד רפואי ומכשירים רפואיים שונים, והזכיר במראהו מעבדה רגילה.
קניגל הובילני אל משרדו, וסגר את הדלת אחרי, בהותירו את ג'קי מחוץ
למשרד."
"הא, אורליאן!" פתח בלגלוג, "חשבתי כי הנך אשה מהוגנת. מה היו
מעשיך עם הילד?"
צילה לא הבינה את כוונתו. "הנני מוכנה להסביר לך, האדון הרופא."
והיא סיפרה לו הכל - כיצד לימדה את הילד, ואת משמעות המושג
'בר-מצוה'.
מדוע היתה כה גלויה בפניו? "לא היה לי מה להפסיד," אמרה לי,
"הייתי לכודה בין צפורניו."
קניגל בהה בה בחוסר אמון, אחר כך ציותן על ג'קי להיכנס. "מה היו
מעשיך עם אורליאן?" שאל. "במה התעסקתם?"
הילד ענה בתמימות, מבלי להבין את המסתתר תחת חיוכו המלגלג של
הנאצי: "גברת אורליאן מלמדת אותי את התנ"ך. אני לומד על ה' ומעשיו.
היא מספרת לי אודות אבות האומה הישראלית, ואנו לומדים היסטוריה של
עם ישראל. אני אוהב מאוד את הלימודים. גברת אורליאן מאוד טובה אלי.
תמיד היא נותנת לי משהו לאכול, בבואי אליה."
המלים נעתקו מפיו של קניגל. הוא הביט בצילה, אחר כך בג'קי. אותה
חית טרף, שביצעה יום יום ניסויים אכזריים ביותר על גופותיהן של בחורות
יהודיות, נדהמה בראותה כיצד טוהר מעשיה של האשה תואם בשלימות את
תמימותו של הילד. גוש האבן זועזע לרגע. אהבתה הטהורה של אשה בעלת
שאר רוח לילד יהודי, הציתה בו ניצוץ זעיר של אנושיות. "כאשר שיחרר
אותי, עלו דמעות בעיניו," סיפרה לי צילה.
"שובי לעבודה," פקד עליה, "לא אגע בילד לרעה. אך אסור לו להישאר במחנה הנשים. הדבר מסוכן מדי עבורו ועבורך. אדאג להעבירו
למחנה הגברים. לא יאונה לו מאום. אל תדאגי," הוסיף בהבחינו בפניה
המודאגים.
פעמיים ביקרה צילה את ג'קי במחנה הגברים. "עוד מעט קט והמלחמה
תסתיים," אמרה לו, "אל תשכח לחדש את הקשר אתי." היא מסרה לו את
כתובתו של אחיה בארץ ישראל. "שנן אותה בעל-פה," עמדה בתוקף. הוא
ציית לה.

(פרל ביניש, 1944, מתוך "הרוח שגברה על הדרקון", בניש פרל)