logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

פרל ביניש, אושוויץ-בירקנאו , 1944

הדבר אירע ביום שישי, שבוע לאחר שהגענו לאושוויץ. לפתע פתאום התחוללה מאומה בצריף. ה"בלוק אלטסטה" החלה רצה אנה ואנה, צווחת וצורחת על ה"שטובן אלטסטה" ועוזרותיה. "לסדר את הצריף!" פקדו עלינו. הסרנו את החפצים המעטים שהיו מפוזרים על גבי
דרגשי השינה שלנו. ככל הנראה, עומדים להגיע מספר אח"מים. אך מי הם?
מה רצונם?
הסתדרנו בטור כפול, משני עברי תנור הלבנים ענק המימדים. כעת
חדלו הצרחות, תמו הפקודות, אף מלה לא הושמעה; דממת מוות שררה
בכל - שקט מבשר רעות, אותו יכולת לחתוך בסכין. לבסוף, נפרצו
הדלתות, ושלושה קצינים גבוהים נכנסו פנימה, לבושים במעיליהם הארוכים
הירוקים, מפגינים כרגיל יוהרה נאצית מתרברבת. נראה היה כי אחד מהם
הנו מפקד המחנה.
"אכטונג!" התיזה מפיה ה"בלוק-אלטסטה" את הפקודה לעבור לדום.
זינקנו באחת לעמידת דום מתוחה. שלושת הנאצים סקרו את השורות
בעיניהם הקרות והביקורתיות, בוחנים אותנו מכף רגל ועד ראש בדומה
לסוחרי סוסים המשוטטים בשוק הבהמות. רעדנו כעלה נידף, חשות כי
חיינו נתונים בידיהם. אנחנו עומדות בפני סלקציה, חשבתי בלבי. אך
התעוררה בי התחושה כי הפעם תתבצע הסלקציה בדרך השונה מן הרגיל -
הם יבחרו את אלו שעדיין נותר בהן כוח, ויתפטרו מן השאר. הרעד חלף בין
השורות. עמדנו בפני סיוט גרוע יותר מאשר הסלקציות בהן נבחרו החולות
מבין הבריאות.
"בידך אפקיד רוחי," לחשתי. "עשה בנו כרצונך." באומרי זאת, חשתי
שלמה עם עצמי והמתנתי לגזר דיני.
לאחר סקירת ה"בקר", עברו ה"סוחרים" לפתח הצריף. קיבלנו הוראה
להסתדר מחדש בטורים כפולים, משני עברי התנור, ולצעוד לפני השלישיה
הבוחנת. האופטשארפיהרר הס, מפקד מחנה בירקנאו, שהיה הגבוה מבין
השלושה, פסע קדימה, על מנת לנהל את הסלקציה. הנמוך מביניהם, מפקד מחנה הגברים - ה"מנר-לאגר" (כפי שנודע לנו מאוחר יותר) - הצטרף
אליו.
פסענו בזוזות לעבר קצהו הקדמי של התנור. כאשר קרבנו למקום
עומדם, הצטווינו לעבור לטור בודד. הם רצו לבחון אותנו אחת אחת. הטור
התקדם לאיטו, וכל אחת נבחרה בקפדנות - ימינה, או הושלכה שמאלה.
לא נאמר לנו להתפשט. ימינה, שמאלה, ימינה, שמאלה, הצביעה האצבע.
הגיע תורי. רבקה, שצעדה לפני, נצטוותה לפסוע ימינה. לעומתה, לא
נשאתי חן בעיני הקצין מבצע הסלקציה. ככל הנראה הצטיירה דמותי כקטנה
ואומללה, בהיותי לבושה במעיל הגברי הגדול. הס פקד עלי לנוע שמאלה.
ובכן, תם המאבק לחיים, חשבתי בלבי. השלמתי עם גורלי, והמתח נמוג
בקרבי. לא איאלץ להמשיך ולהיאבק. אך רבקה, בראותה את שהתרחש,
התגנבה מתוך קבוצת "הזוכות המאושרות" שנוצרה בחלקו הקדמי של
הצריף, חמקה מאחורי הקצינים והצטרפה אלי בצד שמאל.
"רבקה, שובי למקומך!" לחשתי בבהילות, "אני אשאר במקום אליו
שלחני ה'."
"אינני עוזבת אותך," התעקשה רבקה, "אינני מתייאשת. עלינו להמשיך
ולהיאבק."
אחרינו הגיע תורה של רוחקה שאנצר - ימינה. אחריה, שרה
בלאוגרונד - שמאלה. רוחקה רצה שמאלה בעקבותיה של שרה. יתר
ה"עשיריה" עברו את הסלקציה בשלום, אך ארבעתנו נותרנו בצד שמאל.
הצעדה סביב לתנור המשיכה, בעוד הקבוצה בצד שמאל הולכת וגדלה.
רבקה לא התייאשה. "בנות," פקדה עלינו, "הבה נתייצב שוב בטור. אולי
ישפר עלינו גורלנו הפעם."
עשינו כדבריה, למרות הסיכון שבדבר. הצטרפנו שוב לטור. הפעם,
הציבה אותי רבקה לפניה, ותוך דקות ספורות קרבתי בשנית לעבר השופטים
הנוראים.
"ואם יזהה אותנו?" לחשתי באוזנה של רבקה, "עוד נטעם מנחת זרועו
המענה טרם נמות."
"שקט! הנה מגיע תורנו, ואת הראשונה. חזקי ואמצי, ובהצלחה!"
הס הצביע לעברי... שמאלה. אחר כך החווה באצבעו לעבר רבקה -
ימינה. היא צעדה אחרי שמאלה. רוחקה ושרה עברו תהליך זהה, עם
תוצאות זהות. בהיות שרה לצדי, חשתי מחוזקת בנסיוני לשכנע את שתי
חברותינו המסורות כי ילכו לדרכן, ויניחו לנו ללכת בדרכנו. בכוחות
משולבים, פנינו לרבקה ורוחקה: "הטור השני הולך וקטן. מהרנה ושובנה
אליו," הפצרנו בהן. אך לשווא. "לא! איננו הולכות בלעדיכן," הכריזה רבקה, בעוד רוחקה
מהנהנת בראשה. רבקה גררה את שלושתנו - רוחקה, שרה ואותי -
בחזרה אל הטור. "אל יאוש. הנה ננסה שוב."
מחיתי פעם נוספת, אחר כך הרמתי ידיים. "אני מסכימה, אך בתנאי
אחד," קבעתי, "הפעם כל אחת הולכת לכיוון אליו נשלחה."
הן הבטיחו שלא תתערבנה הפעם. חשתי שביעות רצון מן ההסכם
ומיהרנו להצטרף לטור ההולך ומתדלדל. השלכתי מעלי את מעילי הגדול
מכפי מידתי, המעיל שהיה יקר לי מפז, כדי להיראות טוב יותר - בחולצת
הפיג'מה הגברית שלי, ש"הלמה" אותי להפליא, בדיוק כמו המעיל...
הצטרפנו לטור ופסענו לאיטנו, עד למקום המשפט הסופי. אולי לא
יזהה אותי הס, חשבתי. אולי ינפנף בידו ויעבירני הפעם לצדם של החיים,
יחד עם רבקה וכל השאר. ואם לא, אזי אהיה שלמה עם עצמי, שהרי
סיכמתי עם רבקה כי לא תלך בעקבותי.
תורי הגיע. לא! לא נשאתי חן בעיניו בפיג'מה שלגופי יותר מאשר
במעילי. שמאלה! הורתה אצבעו הזועמת. הייתי בטוחה כי זיהה אותי.
אולם, במקום להגיב על התרמית שביצענו, הסתפק שוב בהפרדת החברות זו
מזו. שוב חזר על עצמו פסק הדין - רבקה ורוחקה ימינה, ואילו שרה
הצטרפה אלי לצד שמאל.
טור הסלקציה עמד להסתיים. הקבוצה מימין הסתדרה בטור ועמדה
לצעוד מחוץ לצריף, ואילו אנחנו נדחפנו פנימה. לפתע, הבחנו ברבקה
וברוחקה בין בנות קבוצתנו.
רתחתי מזעם. "ומה באשר להסכם שלנו? הטור כמעט ונגמר. חזורנה
אליו מהר! מדוע באת בעקבותי?" צרחתי בתחושת תסכול, "נבחרת לצד
ימין. מדוע לא נשארת שם? מקומך שם, וכאן מקומי. מדוע עליך לצעוד
בעקבותי אל המוות?
אינך מוותרת על חייך בלבד," המשכתי, "אלא אף על חייהם של
הדורות הבאים אשר האחריות עליהם רובצת על כתפיך. אין לך כל זכות
לעשות זאת. שובי למקומך!" צעקתי, התחננתי, בכיתי. שרה הצטרפה אלי
בבקשה. אך דעתה של רבקה היתה נחושה.
כעת הפניתי את זעמי ותחושת חוסר האונים שבי אל רוחקה: "מדוע
עשית זאת? מדוע הלכת בעקבות שרה?"
"התשובה פשוטה ביותר," ענתה לי בשלווה האופיינית לה, "לא אוכל
להמשיך ולחיות עם המחשבה כי הנחתי לה למות, ואת נפשי הצלתי."
למשמע דבריה אלו, נמוש כל רגשותינו והתמוססו בשטף אדיר של
דמעות שקלחו על פנינו - דמעות אהבה, דמעות פליאה, מעורבות בדמעות יאוש וחוסר אונים; חוסר אונים אל מול בהמיותה של החיה הנאצית, אך
יחד עם זאת אל מול עוצמתה האדירה של אהבת אמת ומסירות נפש.
הסלקציה הסתיימה. מפקדת הצריף הצעידה את רוב בנות קראקוב, אלו
שנבחרו לחיות, אל מחוץ לצריף. משם עברו לידי יחידת ס.ס. ואילו היתר
- מאות מספר נותרו מאחור. הדלת נסגרה וננעלה. גורלנו נחרץ.
בינתיים, הלך היום וקרב אל סיומו. היה זה ליל שבת. שבת המלכה
נכנסה לצריף הנשים הנידונות למוות, מתעלמת מן הדלתות הנעולות, וחדרה
ללבנו הכבד. חגגנו את הופעתה במעט שנותר בידינו - פיסת לחם, אותה
שמרנו להזדמנות זו. עמה נערוך קידוש, "המוציא", ונסעוד סעודת שבת.
לאחר שסיימנו את "הסעודה החגיגית" ובירכנו ברכת המזון הוספתי בקול:
"רבונו של עולם! אם רצונך הוא כי תהא זו השבת האחרונה שלנו, יהי כן."
השלמתי את מחשבתי בלחישה: "לא נותר בי עוד כוח להיאבק."
"מי אומר כי זו השבת האחרונה שלנו?" התריסה רבקה כמדי, "הבה
נרד ונראה מה מתרחש למטה. אסור להתייאש!" ירדנו מדרגשינו. מה זה
משנה כבר היכן נפגוש את גורלנו?
מראה הצריף היה מפחיד בריקנותו. תנור הלבנים הגדול בהה בנו כדמות
רפאים גבוהה. שמענו נקישה בדלת. ככל הנראה הם מביאים לכאן נשים
נוספות. הגרמנים היו ידועים בחסכנותם; הם לא יבזבזו את גז הציקלון היקר
עבור מאות ספורות של בנות.
ה"בלוק-אלטסטה" מיהרה לעבר הדלת, יחד עם ה"שטובן אלטסטה".
בחוץ שררה דממה. לא נשמעו פסיעות מגפיים כבדות. הנקישה שבה
ונשמעה - לא היו אלו מהלומות אגרוף. מפקדת הצריף פתחה את מנעול
הדלת, ושתי בנות נמוכות קומה, לבושות במדי הפסים - ה"פאסיאק" -
נכנסו פנימה.
ה"בלוק-אלטסטה" קידמה את פניהן בחיוך ידידותי. "מה מעשיכן כאן
בשעה כה מאוחרת?" שאלה, מופתעת ומודאגת. היא הזמינה אותן "לחדרה
הפרטי", שהיה תא קטן בחלקו הקדמי של הצריף, שהופרד באמצעות
שמיכה. במקום הספסל התלת-קומתי, היה מצויד "חדרה" בספסל קומותיים
בלבד, בשולחן קטן ובשני כסאות. היו אלו מותרות של ממש בתנאי החיים
האומללים שלנו.
התגנבנו לעבר התא. מיהן הבנות הללו? הן נראו מוכרות לנו. האין אחת
מהן טילי? העלינו השערה.
בתום דקות סערות בהן שבה וניעורה בקרבנו תקווה מחודשת, בעוד
לבותינו הולמים בציפיה, הבחנו בהן כשהן יוצאות מן ה"שטובה". והנה, אמנם, ניצבה מולנו טילי, המלאך הלבן של אושוויץ, ולצדה טוני כץ, מלאך
נוסף המפיץ רחמים בתוככי הגיהנום הלוהט.
הן פנו אלינו. "בנות, מהרנה ובואנה עמנו."
"לאן? כיצד? מה קורה כאן?" המטרנו עליהן שאלות.
"בלי שאלות. פשוט בואנה בעקבותינו בשקט ומבלי להתגלות. היצמדנה
לצללים. ישמור ה' על כולנו."
ה"בלוק-אלטסטה" שבה ופתחה את הדלתות הנעולות, ואיפשרה לנו
לצאת החוצה בחברת מושיעים. היה זה לילה חשוך ומעונן, ללא כוכבים. אך
רחבי המחנה היו כה מוארים בזרקורים רבי עוצמה, עד שהנשימה נעתקה
מפינו, ועינינו נסמאו מרוב האור.
להיצמד לצללים? תמהנו בלבנו. אילו צללים? רק לאורך הצריפים
נמתחו רצועות דקות של חשיכה. חיבקנו את קירות הצריפים ופסענו
בעקבות צמד חברותינו האמיצות. הצריפים ניצבו בטורים, כשהם פונים
לאורכם זה מול זה. כדי להגיע למקום מבטחים, היה עלינו לדלג מצריף
אחד לשני, כשאנו חוצות בדרכנו שטח פתוח. חשנו אימה מפני אורות
הזרקורים - אך לא בעטיינו, שהרי גורלנו נחרץ כבר, אלא עבור חברותינו
שסיכנו את חייהן פעמיים כדי להצילנו. כיצד עלה בידן לארגן את שחרורנו
מצריף המוות? לאן הן לוקחות אותנו? לא היה פנאי לשאלות ותשובות.
"מהר," האיצו בנו חברותינו, "אנחנו קרובות." המשכנו לפסוע בעקבות
שתי המלאכיות המושיעות שלנו, לסירוגין מוסתרות בחשכת הצריפים ואחר
חשופת לאור ולמכונות היריה ממעל. כד המשכנו במשך זמן מה, עד שטוני
עצרה אותנו.
"הצלחנו," אמרה, "נשאר לנו רק עוד שטח אחד לחצות."
אולם, אותו שטח אותו היה עלינו לחצות היה ה"אפפל-פלאץ" - כיכר
המסדרים - שהיה מוצף באור זרקורים, ונשמר מכל עבר.
כיצד יכולות היו מורות הדרך שלנו לשמור על קור רוחן ושלוותן?
אמנם, מפקדי המחנה הכירו אותן, אך לא כן הזקיפים שעמדו על המשמר
במגדלים סביב. הבדל אחד היה קיים בינינו לבינן - הן היו מלאכים
שנשלחו ממרום להציל חיי אדם, ומלאכים אינם נראים. הצצתי בפניהן
המלאכיות, והמתח נמוג ואיננו. למרות היותן שבריריות ועדינות, היו הן
צמד מגדלי עוז, תחנות כוח המפיקות אהבה.
"קדימה," האיצו בנו, "עלינו להגיע אל הקבוצה טרם צאתה לעבר
הצריף האדמיניסטרטיבי." פסעתי בעקבותיהן, מתעלמת מן הסכנה, אפופת
יראה מעוצם גדלות נפשן, משתפכת בתפילה לשלומן. בחסדי ה', חצינו את
כיכר המסדרים מבלי שיבחינו בנו, וכעת ניצבנו בפתח צריף החיים. טוני נקשה על הדלת. המפתח נסוב, הדלת נפתחה ואנחנו נכנסנו פנימה. איש לא
אמר מלה - הכל היה מסודר מראש. ה"בלוק-אלטסטה" נטלה אותנו תחת
חסותה ושלחה אותנו לדרגשים שיועדו עבורנו. שבנו ונפגשנו עם יתר בנות
ה"עשיריה" שלנו, וכך הפך צריף הזוועות בבירקנאו להיות שותף לאושר
העצום שבאיחודנו המחודש, בחיים ששבו וניתנו לנו.
טילי וטוני חשו מאושרות יחד עמנו, אך נבצר מהן להישאר זמן
ממושך. הן התנצלו ועזבו את הצריף. מי יודע אלו משימות נוספת ממתינות
להן בלילה זה? כמה ניחומים ועידוד עומדות הן להרעיף על בנות נוספות?
ייתכן ועליהן להציל חיים נוספים. תפילותינו נלוו אליהן: "מי יתן ותמשכנה
להיות בלתי נראות כמלאכים ממש, נעלמות מעיני השומרים."

(פרל ביניש, 1944, מתוך "הרוח שגברה על הדרקון", בניש פרל)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|