logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

פרל ביניש, אושוויץ, 1944

הבוקר שלמחרת קידם את פנינו בפנים קודרות. השמים היו מכוסים ענני גשם. נשאנו תפילה: ימתין הגשם עד לאחר המיסדר. תפילתנו אמנם התקבלה, אך בעודנו מסתדרות בטור לקראת הצעדה, לא יכלו עוד השמים לעצור בעד מטחי הגשם. תוך דקות ספורות, נרטבנו עד לשד עצמותינו.
"בנות, אמונה!" אמרנו האחת לחברתה, למרות הכל, ברוח מרוממת
ובמבט אופטימי מחודש, "ככל הנראה, עומדים הם לשלוח אותנו לעבודה.
ה' רוצה כי נשרוד." צעדנו במצב רוח מאושש, חולפות בדרכנו על פני
שורות צריפי עץ. יצאנו משטח "בירקנאו לאגר 'C".
באותו יום גשום וקר, צעדנו מהלך קילומטרים ספורים עד שהגענו
לאושוויץ ממש. נכנסנו בשער המחנה שמעליו התנוססה הסיסמה הלעגנית:
"ארבייט מאכט פריי". העבודה משחררת - כך הכריזה. אמנם כן, הם
העבידו אותנו כהוגן - אך מן העבודה שחרר רק המוות.
תחנתנו הראשונה היתה במחנה לדוגמא - ה"מוסטר-לאגר", שהצטיין
ברחובות רחבים, שורות של מבני מטרים הבנויים לבנים אדומות, וכיכר
רחבת ידיים. היה זה חלון הראווה של מערכת מחנות הריכוז של אושוויץ.
אך פריט לא תואם אחד בלט על רקע התמונה הפסטוראלית במרכז הכיכר,
עשוי לוחות עץ בלתי מהוקצעים, ניצב לו עמוד תליה...
חלקו זה של המחנה היה מיועד לגברים בלבד, כפי שציין שמו: "דר
מנר-לאגר". בקרבת מקום לשער ניצבו שני צריפים, שהיו מופרדים מן
ה"מנר-לאגר" באמצעות גדר כפולה ומחושמלת. זהו המחנה שיועד עבורנו.
מחנה הגברים נראה בנוי מחומרים עמידים יותר. הוא היה קטן בהיקפו
ממערכת בירקנאו, שכללה בתוכה מספר מחנות לנשים ומחנות בודדים
לגברים, בנוסף למחנות הקליטה בהם התקבלו המשלוחים נושאי מטען
אנושי, אשר הועברו הלאה להשמדה בתאי הגזים ובשלוש המשרפות. למרות
היותנו מרוחקות מספר קילומטרים מן המשרפות, אפפה אותנו צחנת הבשר
השרוף בכל שעות היום והלילה. נשלחנו לבלוק 24. שאר הניצולות ממחנה פלאשוב נשלחו לבלוק 25
הסמוך. מקום מגורינו החדש היה קרוב מאד לשער הכניסה למחנה, עליו
התנוססה הסיסמא היומרנית.
אך נכנסנו לצריף, וכבר התקבלנו במטר קללות ועלבונות. כך הטעימו
אותנו ה"בלוק-אלטסטה" וה"שטובן אלטסטה" החדשות ממטעמי המחנה
וקשייו. מפקדת הצריף היתה אשה בעלת מימדים ענקיים, לבושה חלוק
רחצה ארוך בהדפס פרחוני. מבעד לשערה הבלונדי הארוך - שהיווה
הוכחה להיותה ותיקה במחנה - נשקפו פנים נוקשות וקרות, שהיו כעת
סמוקות מרוב צרחות. כל הופעתה הקרינה רצון עז להטיל אימה ולהיווכח
כי פקודותיה מתמלאות. לעומתה, היתה ה"שטובן אלטסטה" נערה צעירה
ונמוכת קומה, בעלת שיער כהה ופנים נעימות. היא דמתה לתלמידת
בית-ספר יותר מאשר לשליטה הרודנית אותה ניסתה לגלם. שמה היה
ארנקה.
מוצאן של שתי הממונות עלינו היה מצ'כוסלובקיה. הן היו, בדומה
לעוזרותיהן, רוזיקה וליליקה, בין הקרבנות הראשונים שנשלחו לאושוויץ,
ובהיותן אסירות ותיקות וקשוחות, ידעו היטב את מלאכת השלטת פחד
והפקת ציות מלא. זרם הקללות וניבולי הפה ששטף מפיהן מכל סיבה שהיא
וללא כל סיבה, עורר בנו תיעוב וסלידה. אך יותר מכל חששנו מנחת זרוען.
השתדלנו להתחמק מעיניהן; לפעמים אף הצלחנו בכך.
לבסוף, חולקנו בין הדרגשים. לכל הפחות, יכולנו להניח מעט את גופינו
התשושים. אחר כך הגיע המזון - קיצבת הלחם היומית, וכן קיצבת
מרגרינה ונקניק בשר סוס שחולקה אחת לשבוע. כל המנות נחתכו וחולקו
בידי מפקדת הצריף ושלוש עוזרותיה, שהעניקו אותן לבנות באופן שהותיר
רושם כאילו היו נשות חסד מופלאות. כל אחת קיבלה פרוסת לחם בעובי
של שניים וחצי סנטימטר, קמצוץ מרגרינה, ופרוסת נקניק בשר סוס
דקיקה, בעובי של שלושה מילימטר. הלחם היה כהה וצמיג, אך קידמנו
אותו בברכה, והחילונו פורסות אותו לפרוסות - חמש, שש, ואפילו שבע.

מי שעלה בידה לפרוס שבע פרוסות, מונתה כאחראית לפריסת לחמן של
כולן. לא התייחסנו כלל לעובדה שהפרוסות היו דקות כנייר. לאחר שסיימנו
את מלאכת החיתוך, התאספנו על הדרגש העליון, מוכנות לסעודת המלכים.
הפרוסה הראשונה לא השקיטה את רעבוננו. אף לא השנייה, שהיתה
מעוטרת בטיפת מרגרינה. הפרוסה השלישית השיגה את התוצאות הרצויות.
רק זו הפעם, הבטחנו לעצמנו, הרשינו לעצמנו לאבד את השליטה באופן
שכזה. אחרי ככלות הכל, מנת הלחם חייבת להספיק ליום שלם.
היו בנות אחרות, שהאמינו כי עדיף לאכול את פרוסת הלחם בשלמותה בפעם אחת, ובכך לשכך את רעבונן לעת עתה. אחר כך, היו צמות עד
למחרת.
היום היינו עשירות - כולן קיבלו פרוסת נקניק בשר סוס. תמיד היינו
סוחרות בו תמורת קמצוץ מרגרינה. אך הפעם, קבעו "השלטונות"
שב"עשיריה" שלנו, כי שרה בלאוגרונד ואני נאכל את כל עשר הפרוסות.
הדבר גרם אי-נוחות לשרה, ואילו אני התפרצתי: "איזו מין החלטה היא
זו? מבלי לקבל את הסכמתנו? ועוד - לאכול בשר סוס?"
- "כן," ענתה לי רבקה, "החלטנו כי שתיכן חייבות לאכול את הנקניק.
שתיכן הופניתן שמאלה במהלך הסלקציה, וכעת מצוות אנו עליכן לאכול
בשר על מנת להישאר בחיים. זו החלטת הרוב, ועליכן לציית," אמרה בנימה
החלטית.
רבקה אנגלרד ורוחקה הסכימו לדבריה: "עליכן לאכול טריפה."
"הדבר חיוני לשלומכן ואף לשלומנו," טענה רוחקה.
"זהו כעין פסק הלכה," הוסיפה רבקה אנגלרד.
מתעלמות ממחאותינו, הניחו חמש פרוסות לפני שרה וחמש לפני.
"כעת, אכולנה," עמדו בתוקף כל חברות הקבוצה, "קדימה, עשו זאת ודי."
חשתי במצור, מוקפת בשמונה זוגות עיניים אוהבות, מצוות, מפצירות.
היה בכוחי לעמוד תחת לחץ נוגשים שונים, ואפילו תחת איום על חיי - אך
עוצמת הלחץ של חברותי הכניעה אותי ומוטטה בקרבי כל שריד של
התנגדות. נכנעתי לפסיקתו של בית-הדין העליון באושוויץ.
לא הרהבתי עוז בנפשי להרים את עיני, שהיו מלאות דמעות. הרכנתי
את ראשי ולחשתי, "למען הישרדותן של חברותי, שהשליכו נפשן מעד
עבורי." נטלתי פרוסת נקניק בידי וקירבתיה לפי. לשוני היבשה דבקה לחכי.
קיבתי התכווצה וחשתי רצון להקיא. נרעדת מכאב פרצתי בבכי, אך הפעם
היו אלו דמעות שונות, דמעות שלא בושתי בהן. נרגעתי, והרגשת הקבס
נמוגה לאיטה..
"בנות, אוהבת אני אתכן," אמרתי לבסוף. "מוכנה הנני לאכול את
הנקניק, ה' עדי, משום שכך פקדתן עלי. אך רואה אני כי אכילה זו עלולה
להזיק לי יותר מאשר להועיל. אינני יודעת אם הנקניק יצילני מסלקציה, אך
ידוע אדע כי הוא עלול להורגני ברגע זה."
הן הבינו לנפשי. הגזירה התבטלה, והנקניק הומר במרגרינה.

(פרל ביניש, 1944, מתוך "הרוח שגברה על הדרקון", בניש פרל)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|