logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

פרל ביניש, אושוויץ, 1944

בשובי לצריפנו, לא הספקתי לספר לחברותי על המפגש
המרגש. מפקדת הצריף הפרידה את הבנות לשתי קבוצות,
ופקדה על כולנו לצעוד אל מחוץ למחנה. מצאתי עצמי לבדי
בקבוצה הראשונה, בעוד יתר חברותי נלקחות בקבוצה
השנייה. כיצד אירע הדבר? נצטרך לנקוט משנה זהירות
בפעם הבאה. לעת עתה, לא יכולתי לעשות מאום לשינוי העובדה. הובילו
אותנו כרגיל, כעדר בהמות, בלווית הצעקות ושאגות הפקודה השגרתיות.
הפעם נשלחנו לבית המרחץ של מחנה הנשים בבירקנאו. כמה טוב היה
ליהנות ממקלחת חמה, אפילו בבור תחתיות שכזה.
אולם, לאחר שסיימנו להתקלח, גילינו כי נותרנו ללא בגדים. הכל נלקח
מאתנו, ובמקום בגדים קבלנו שמיכות צהובות, ירוקות ובצבע חאקי, בהן
עטפנו את מערומינו. הפעם, לא הסתדרנו בטורים ישרים בהתאם לדייקנות
הגרמנית הידועה, אלא פתחנו בריצה חפוזה, מכסות את ראשינו ופנינו
מבושה, בעודנו נחפזות לחצות את ה"מנר-לאגר" במהירות מירבית. לא היינו
נשים אלא רוחות רפאים, הרצות ברגליים יחפות - רוחות רפאים חסרות
מנוחה, המתנועעות בבית הקברות של החיים-המתים.
"עצור!" נבח אחד השומרים. רוחות הרפאים עצרו את מנוסתן באחת,
בחזיתו של מבנה מפואר. חיילי ס.ס. חבושי קסדות ירוקות דחסו אותנו
פנימה בערבוביא, כפי שהגענו. וכאילו לא ספגנו די בזיונות, המטירו השדים
הירוקים על ראשינו מטר קללות וניבולי פה מן הגרועים ביותר, בתוספת
למנה השנה של חבטות מאלות הגומי שבידיהם.
מצאנו עצמנו במחסן הבגדים - חדר רחב ידיים. המקום היה גדוש
בערימות בגדים, אותם הסירו מעל בחורות צעירות שהיו לבושות לפי מיטב
האופנה; מנשים מבוגרות יותר שהיו לבושות בסגנון מאופק יותר; וכן מנשים
בלבוש מסורתי - בטרם נלקחו כולן אל תאי הגזים. כאן, ב"חדר
ההלבשה", עברו הבגדים מיון - הפריטים האלגנטיים ביותר נשלחו
לגרמניה, שם יעטו אותם על גופן פראוליינס (עלמות) ונשים בהירות שיער ותכולות עין שנפשן חשקה בלבוש אופנתי תוצרת פאריז. אלו לא היו
מיועדים עבורנו.
עבורנו היו מיועדים אותם חלקי לבוש חסרי צורה, שהיו מושלכים
בערימות, ללא כל סדר, על רצפת החדר. לא יכולנו לדעת אלו קרעי לבוש
יפלו בחלקנו, מתוך אותו אוסף מגוון של בגדים.
ה"חנות" המתה פעילות. תנועת הנשלחים אל תאי הגזים היתה כבדה,
ונדרש כוח אדם גדול כדי לעמוד בקצב העבודה. היום תהיינה עובדות
המקום עסוקות בהלבשת רוחות רפאים ערומות, עטויות בתכריכי שמיכות.
אך שלא כרוחות רפאים, המתנועעות אפופות דומיה, דשדש ההמון המגוון
בחדר שקירותיו הדהדו מצעקות וצרחות. הגופות עטויי השמיכות נצטוו
להסתדר בטורים לפני הסדרניות. לאחר מכן החלה העבודה; כל אחת ניגשה
בתורה אל "הזבניות". הצעקות גברו. הסדרניות הפגינו תחושת עליונות
מתרברבת, בדומה לאדון המואיל בטובו להשליך עצם לעבר כלבו הרעב.
אולם, אדון שכזה לא היה בועט בכלבו תוך כדי האכלתו; ואילו כאו הוגש
כל פריט לבוש בתוספת נדיבה של קללות וולגאריות, בעיטות וסטירות.
הטור בו ניצבתי הלך והתקדם. מצאתי עצמי ניצבת מול בחורה צעירה,
פניה הנעימות מעוותות בשל הצרחות הרגילות. איבדתי זה מכבר את אימוני
באלו שנידמו לי כהגונות; לעתים היו שפלות עוד יותר מאלו בעלי המראה
הבהמי. החלטתי בלבי כי אקבל מידיה כל בגד שהוא, ללא ויכוחים, ובלבד
שלא תכבדני בבעיטות או בסטירות.
בשלב זה הייתי מוכנה לקבל הכל - בעיטת מגף, מהלומת אלה על
ראשי, צליפת שוט על גווי; אך לא סטירה על פני. עבורי, היתה זו הנקודה
השפלה ביותר במסע ההשפלות.
ניצבתי מול פני מיטיבתי. "קחי מן הערימה ההיא," פקדה עלי, מצביעה
לעבר ערימת לבנים שהיתה מונחת על הריצפה. בחרתי פריט אחד. "עוד
אחד!" צרחה באוזני. לא העזתי להניע איבר. היא בוודאי מנסה אותי.
"חסרת בינה מטופשת שכמותך," צעקה עלי, "קחי חצאית תחתית."
תחתית? היא מהתלת בי, ללא כל ספק. היא מעוניינת בקרבן. לא, גבירתי,
גמלה ההחלטה בלבי. לא אתן בידך תואנה לסטור לי על פני.
היא שבה וצרתה: "קחי! קחי אותה!" לא היתה לי כל ברירה. הייתי חייבת לציית, ולו במחיר בעיטות, סטירות, או מה שלא יהיה. נטלתי בידי
את התחתית. כעת הובילה אותי לערימת השמלות. לאחר שסקרה אותי
במבטה, אומדת את מידת גפי, בחרה שמלת צמר אפורה במצב טוב,
ומסרה אותה לידי. נראה היה כי השמלה תואמת למידתי. האם חולמת אני?
הלא ראיתי בנות אחרות יוצאות מכאן ובידיהן סחבות! בוודאי עוד אשלם על כך ביוקר. חשדנותי הלכה וגברה, לאחר שאילצה אותי לקחת מעיל
חורף חם בצבע כחול כהה.
ללא כל ספק, זוהי תחבולה גרמנית אכזרית, חשבתי בלבי. היא הספיקה
ללמוד מן הנאצים האחראים עליה. "התלבשי, מטומטמת!" צרתה. לבשתי
את השמלה ואת המעיל החם, ידי רועדות מאימה לקראת העומד להתרחש.
אך הדבר היחיד שהגיע היה מטר נוסף של צעקות: "קחי ממחטה מן
הערימה הזו!" אתר כך, בלויית קללות נוספות, בחרה זוג נעלי עור הגונות,
בעלות סוליה מעץ, ומסרה אותן לידי. הבטתי בה שוב. כעת הבחנתי בפניה
האמיתיות - אוהבות, דואגות. היא פשוט העמידה פנים.
מאבקה הבלתי פוסק לשמור על צלם האלוקים שבה, בתנאים
העל-אנושיים ששררו סביבה, עוררו בי רושם עז וגרמו לי להתרגשות.
"ברוכה תהיי," אמרתי לה, מיישירה מבטו לתוך עיניה. היא חייכה
בתגובה. בעודנו מסתדרות בטור בדרכנו החוצה, העפתי מבט לאחור
לעברה. היא עזרה למישהי אחרת באותו אופן, תוך שהיא מסתכנת באובדן
מישרתה, שזיכתה אותה בפיסת לחם נוספת ובסיכוי לשרוד.
קבוצתנו היתה הראשונה שחזרה אל הצריף ממחסן הבגדים. תלבושתי
החדשה חיממה אותי והעניקה לי תחושה נעימה. בת-מזל שכמותי! חשבתי
בלבי, מעודדת מן החיזוק המחודש שקיבלתי לאמונתי באנושות. המתנתי
בקוצר רוח לחברותי כי תשובנה אף הן, משתוקקת לחלוק עמן את החוויה
שחלפה עלי, ולהתגאות בפניהן במעילי היוקרתי. לאחר זמן מה, שמעתי
אותן צועדות פנימה, תוססות ומרוגשות. גלשתי מן הדרגש ויצאתי לקדם
את פניהן בריצה.
לא האמנתי למראה עיני - כל אחת מהן היתה לבושה בבגדים יפהפיים.
רוחקה היתה עטופה במעיל חורף אופנתי במיוחד בצבע אפור- פחם, בעל
צוואר פרווה פרסית. צבטתי בלחיי, בודקת האמנם אינני חולמת.
"ממש הצטערנו על שלא היית בקבוצתנו," החלה רוחקה מסבירה,
"פגשנו בחורה מצאנז. היא היתה פעם תלמידתי בבית הספר 'בית-יעקב'
בעיירה בה גדלתי. היא הכירה אותי ואת שרה, והעניקה לנו ולחברותינו את
מיטב הבגדים אותם הצליחה להשיג. היא לא שתה לבה לאנשי הס.ס.
השומרים. כל רצונה היה לעזור למורותיה."
סיפרתי להן את קורותי - וכמובן התברר כי היתה זו אותה בחורה -
איטקה איגרמן מן העיר סאנץ'.
עבור חברותי היה זה מפגש חברות מחודש, צירוף מקרים משמח. אך
לדידי היה זה מפגש עם בחורה שלא הכירה אותי כלל, שלא היתה
תלמידתי-לשעבר המשתוקקת לשרת את מורתה הנערצת. הבחורה אותה פגשתי, ראתה בי אסירה אומללה הקרבה אליה, רועדת מקור ומפחד,
לקבלת מעט סחבות בהן תוכל לכסות את מערומיה. היא היפרה את הוראות
הממונים עליה, והלבישה אותי ואת האחרות בבגדים חמים ומהוסים, מתוך
רצון להחזיר לנו את ההרגשה כי אנו בני-אדם.
בחורה צעירה זו תלמידת "בית-יעקב" הועמדה במצב מסוכן, בו נבחנה
יום יום ביישום השיעורים החשובים אותם למדה. איטקה עמדה במבחן
בהצטיינות. במעמקי ההשחתה האנושית, במקום בו הפך האדם אכזרי עוד
יותר מן החיה - הכריזה בעצם ישותה כי צלם האלוקים עדיין קיים בנפש
האדם, ובו מקדש הוא את שמו יתברך, גם בהיותו שוכן בבור תחתיות
אפל זה.

(פרל ביניש, 1944, מתוך "הרוח שגברה על הדרקון", בניש פרל)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|