logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

פרל ביניש, אושוויץ, 1944

חנוכה עמד בפתח. מהיכן נשיג נרות? ההצעות שפעו מכל עבר. נוכל
להכין פתילות בקלות יתירה, על ידי פרימת חוטים מבגדינו; ואילו שמן ניתן
להפיק ממרגרינה מומסת.
לפתע הגיע אורח לביקור - ידידנו השרברב, שנקרא לתקן מספר
צינורות. הוא הבחין ברבקה, והגיש לה חבילה קטנה. כניסתו של גבר לשטח
מגוריהן של הנשים היתה כרוכה בסכנה גדולה, גם כאשר הגיע למקום
בתוקף תפקידו. לפיכך, לא הושמעה כל מלה, פרט ללחישה "לכבוד חנוכה",
אותה שמעה רבקה מפיו בטרם שב ומיהר לעבודתו.
עצרנו את נשימתנו בציפיה, בעוד רבקה פותחת את החבילה. בתוכה
גילינו שתי סוכריות, שני גפרורים, וכן - לא יאומן! - שני נרות קטנים.
"אליהו הנביא" הפרטי שלנו הביא לנו אוצר של ממש. כעת נוכל להדליק
נרות חנוכה! באותו לילה, לאחר ששככה ההמולה סביב שתיית ה"קפה", ניגשה רבקה
לעבר תנור ההסקה. "חנוכה הלילה!" הכריזה בקול רם, "הבה נדליק נרות
חנוכה. "
כל שוכנות הצריף הצטופפו מסביב לתנור בדממה מוחלטת. רבקה
ניגשה להדליק נר ראשון של תנוכה. בקול שנישא ברמה ברכה את הברכה
הראשונה - "ברוך אתה... מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו
להדליק נר של חנוכה". שלהבת הנר הזעירה הבהבה מעל לתנור הלבנים
המאורך. בתוככי המרתף האפל של אושוויץ הוצתה להבה - להבה שהניסה
את העלטה.
כעת הושמעה הברכה השנייה - "ברוך אתה... מלך העולם, שעשה ניסים
לאבותינו נימים ההם בזמן הזה". גם בזמן הזה, בימינו-אנו, יחולל ה' עבורנו
ניסים. ולבסוף, הברכה השלישית, ברכת "שהחיינו" - "ברוך אתה... מלך
העולם, שהחיינו, וקיימנו, והגיענו לזמן הזה". לא רק שהעניק לנו חיים,
אלא אף איפשרר לנו לחגוג את ימי החנוכה.
מחשבות מרירות חלפו בראשינו. אמנם כן, ה' העניק לנו חיים; אך מה
עם כל האחרים? האמנם מצבם אינו טוב משלנו? מדוע לא הלכנו יחד אתם?
העיניים נמלאו דמעות; הלבבות דאבו מכאב.
לאתר מכן פצחנו יחד בזמר "מעוז צור", המרעיף בחלקו הראשון את
האמונה והתקווה בגאולה הקרובה. הקטע השני מבטא כאב - "רעות שבעה
נפשי, בישן כוחי כלה. חיי מררו בקושי..." שבנו והתייפחנו. לאחר מכן הלך
וגבר קול שירתנו כאשר הגענו שוב לפסוקים המביעים תקווה - חשוף זרוע
קדשך וקרב קץ הישועה. נקום נקמת דם עבדיך..."
רבקה טיפסה על התנור, פנתה לעבר שומעיה ונשאה "נאום לאומה",
בקול רם וללא חת - "בנות! יחדיו ישנות אנו על אותם הדרגשים, יחדיו
משאות אנו את אותו הכאב, יחדיו מתייסרות באותם יסורים, אפופות
בחשכת-מוות. אך הלילה - חנוכה! בלילה זה שב ונחנך בית המקדש. הנה,
הדלקנו נר, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.
חברות! אותה שלהבת זעירה שהדלקנו הלילה, קודש היא. בכל לב
יהודי שוכן אותו ניצוץ מקודש, הניצוץ האלוקי המגרש הרבה מחשכת
עולמנו האומלל."
נימה של פאתוס נשזרה בקולה, בעודה ממשיכה בדבריה - "עם ישראל
עבר זמנים מרים וקשים. בית מקדשנו חולל ונטמא, מעמדו המקודש הושפל
עד עפר. דומה היה כאילו הכל חרב עד היסוד, ולא נותר כלל שמן טהור בו
ניתן יהיה להדליק את המנורה; אך בתוך כל ההרס והחורבן, נתגלה פך קטן
ובו שמן טהור, וכך שב והוצת האור הנצחי. והנה, באורח ניסי, בער מעט השמן במשך שמונה ימים תמימים. גם עבורנו נותר תמיד מעט שמן זית זך,
השומר על השלהבת שלא תיכבה.
ספגנו מכות, עינויים והריסת. שונאי ישראל בכל הדורות - פרעונים,
המנים, רומאים וצלבנים - כולם שאט להשמיד את העם היהודי, אך זממם
לא עלה בידם. לכל אורך ההיסטוריה, שמר עלינו הקדוש-ברוך-הוא ועזר לנו
לשרוד. גם עתה ימשיך הוא להיות בעזרנו. בנות, אל יאוש! המשכנה
לקוות.
גם כאשר כוס היגן עוברת על גדותיה, מושטת זה מכבר זרוע קדשו,
ועוד מעט-קט נזכה לראות את הגאולה. אותו לפיד הנישא בידי עם ישראל
בחשכת הלילה - לא יכבה לעולם. עמים גדולים קמו ונפלו, אך היהודי קיים
לנצח. עם ישראל חי!" מלותיה האחרונות הדהדו על רקע הדממה ששררה
בצריף.
כל הבנות, כאלף במספר, נותרו עומדות על עומדן בצפיפות סביב
התנור. היו אלו שלדים מהלכים, לבושי קרעים, עיניהם הדומעות בולטות
מחוריהן, אך לבותיהן הקרועים שבו ונמלאו בתקווה ובגאווה.
באותו רגע הפניתי את ראשי והבחנתי ב... רעיה, מפקדת הצריף
מעוררת האימה, כשהיא ניצבת בקהל. לצדה עמדו עוזרותיה - רוזיקה,
ליליקה וארנקה. התחלחלתי מאימה. ללא כל ספק, עוד ניתן את הדין על
מעשינו אלה. ומה יעלה בגורלה של רבקה?
הן כיבו את האורות במהירות, כביכול המתינו לסיומו של הנאום. הבנות
התפזרו, כל אחת לעבר דרגשה. דממה בלתי רגילה ירדה על כולן. כל אחת
היתה שקועה במחשבותיה, שטופה ברגשותיה, תקוותיה גואות בחשכת
הלילה. אותו לילה, לא ערבה עלי שנתי. מדי דקות מספר התעוררתי
והושטתי את ידי לעברה של רבקה, בודקת האם עדיין נמצאת היא עמנו.
בחלומותי הטרופים ראיתי כיצד הלשינו ה"בלוק-אלטסטה" ועוזרותיה
אודותיה, וכעת באו לקחתה, אך בכל פעם מצאתי את רבקה לצדי, נמה את
שנתה.
הלילה עבר. נס חנוכה נוסף התרחש - רבקה עברה את הנאום הגורלי
בשלום.
אותו שקט בלתי מצוי המשיך לשרור למחרת, כביכול, הושפע המחנה
כולו מנאומה של רבקה. בלילה השני, הדליקה לובה את הנר. שוב הצטופפו
כל בנות הצריף, מתבוננות בהדלקה ושרות יחד עמנו. שוב עוררה בנו
אווירת החג זרם של דמעות, אנחות, זכרונות ותקווה. שוב הבחנתי בקרב
הקהל ב"משקיפות" שלנו, אך הפעם היו אף עיניהן בוכיות. למחרת בבוקר,
בשעת חלוקת מנת האוכל, קיבלה לובה תוספת של מנת לחם, באדיבותה של הדמות ממנה יראנו ביותר - "בלוק-אלטסטה" רעיה. "זה בשביל
'העשיריה' שלכן," אמרה.
כך רכשה רבקה את הערכתן של צוות העובדות. מני אז ואילך, העניקו
יחס מועדף לבנות "העשיריה". מנות המזון הנוספות המשיכו להגיע אלינו.
לא נבחרנו עוד לקבוצת העבודה הנוראה של פלאבי. אפילו המכות והצרחות
שככו במעט.

(פרל ביניש, 1944, מתוך "הרוח שגברה על הדרקון", בניש פרל)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|