logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

פרל ביניש, ברגן בלזן, 1945

האביב הגיע, מבשר את בוא חג הפסח, חג החירות והגאולה. האם עוד תיוותר מישהי בחיים בברגן- בלזן – לחוג את החג, או תזכה עוד להיות עדה לגאולתה הפרטית?
מגיפת הטיפוס הפרידה, בדומה לשאר תושבי המחנה, גם בין בנות ה"עשירייה" שלנו. חלק מאיתנו שבו מן המרפאה, עדיין
חולות, גוררות את רגליהן הנפוחות. אחרות נותרו עדיין במרפאה, קודחות
מחום ושקועות בהזיותיהן, ואילו השאר המתינו לתורן.
אך גם בתנאים אלו, ראינו ברכה כפולה בהליכה לעבודה - שמרנו על
התחושה כי אנו קיימות עדיין... וכן זכינו בלפת.
"מה אפשר לעשות?" שאלה רבקה יום אחד, "פסח עומד בפתחנו,
ועדיין אין לנו מצות." עוד קודם לכן, הצלחתי ליצור קשר עם הגברים שהיו
ב"אינטרנירוע-לאגר", להם היו סיכויים טובים יותר לאפות מצות. הם
הבטיחו את עזרתם באספקת מצות, אך עד כה לא הגיע לידינו דבר. כל
שביקשתי היה מצה אחת עבורנו, כדי לזכות באמירת הברכה "על אכילת
מצה". המשכתי לתור אחר דרכים אחרות.
"ביקשתי את עזרתה של נעמי," דיווחה לנו אחת הבנות, "אך היא איננה
מצליחה להשיג קמח מן המטבח."
"שאלתי את הנקה, אולי תוכל להוציא משהו מן המחסן," הוסיפה
רבקה, "אך היא איננה יכולה לעשות מאום. הדרך היחידה היא באמצעות
הגברים, אסירי ה'אינטרנירוב-לאגר'."
במהלך הימים הבאים לא התרחש דבר. לא היו בידינו מצות, לא יין ולא
קניידלך. רק דבר אחד היה מצוי בשפע: מרור - יסורים, מחלות, מוות, כאב,
אכזריות. השנה עמדו לקבל את פני חג הפסח בברגרבלזן עשרות אלפים;
חלקם חולים, חלקם נוטים למות, ורובם - נוקשים ולבנים, מוטלים בערימות
גבוהות בכל רחבי המחנה.
למרות הכל, היסב צוות העובדות בחדר הקילוף לליל הסדר הראשון.
נמצאו עמנו שתי הרבקות, רוחקה, רגה, ועוד מספר בנות "בית-יעקב"
שנותרו בקהל המצטמצם והולך.
רבקה אנגלרד קידשה על מעט תחליף קפה, אותו שמרנו למטרה זומקיצבת הבוקר. אחר כך הגיע תור ההגדה. מישהי התחילה לספר מן הזכרון,
ואחרת המשיכה. כל אחת תרמה את החלק אותו זכרה. באשר לקטעים
שנשמטו מזכרוננו, באו במקומם תנאי חיינו העכשוויים ומילאו את החסר.
הכנתי מראש שלוש "מצות" - לבנות, דקות, כמעט עגולות. הן היו
מכוסות בפיסת סחבה. כל הנאספות המתינו בדריכות להפתעה שהבטחתי
להן. "הנה הן המצות," הכרזתי, מגלה לפניהן שלוש פרוסות לפת דקות. הן
נראו כמו מצות - כמעט.
"אילו מין מצות אלו?" שאלו הבנות, כשהן פורצות בצחוק.
שמרתי על נימה רצינית, ועניתי להן בשאלה: "ואיזה מין 'סדר' הוא זה?
אלו הן המצות שעלה בידי להכין. השאר - בידי ה'.
הזוכרות אתן את המעשה ברבי חנינא בן דוסא?" המשכתי, "יום אחד,
היה זה ערג שבת, ראה רבי חנינא את בתו והיא עצובה. אמר לה: 'בתי,
מדוע הנך עצובה?' אמרה לו: 'כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן
והדלקתי ממנו נר לשבת.' אמר לה אביה: 'מה איכפת לך? מי שאמר לשמן
וידלק, הוא יאמר לחומץ וידלק.' והיה הנר דולק והולך כל היום כולו, עד
שהביאו ממנו אור להבדלה.
הלא הוא, יתברך, ההופך את הבצק למצות - באותה קלות יש בידו
להפוך את הלפת למצות, הלא כן?" שאלתי במלוא הרצינות, תוך שאני
ממתינה לנס שיתרחש. אך לא. הלפת, החיוורת מרוב בושה, לא הפכה
למצה פריכה ונבצר מאתנו לברך באותו ליל הסדר על אכילת מצה. אך
זכינו לברך על הכרפס (הלפת המתוקה) ולאכול מרור. היה לנו מרור בשפע -
סביבנו, בינותינו, בתוכנו.
"אם אזכה לצאת חיה מן התופת הזו," הכריזה רגה בלהט, "המזון
החשוב ביותר שיעלה על שולחן הסדר שלי, יהיה תמיד - לפת!" היה זה
האות המתח לשטף של זכרונות מתוקים אודות "סדרים" בעבר, אותם
העלינו לסירוגין האחת באוזני חברתה.
כעת הגיע תור אמירת ה"הלל", ולבסוף - "חד גדיא" - אותו גדי, שקנה
אבא בתרי זוזי. כל העולם רצה להשמיד את עמנו - הגדי הקטן, אך בכל
פעם מחדש - נטרף הטורף. עד שהגיע יום הדין, בו ירד כביכול
הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו על מנת לשפוט את כל הדורות שלא הניחו
לגדי החף מפשע לחיות בשלווה, אותו גדי שקנה אבא - הקב"ה - בשני זוזים
במטרה שיביא אור, יושר ואושר לעולמו.
סיימנו בנישן תפילה: "לשנה הבאה בירושלים," שיר המבטא תקווה
למרות כל המכשולים שבדרך, ניצוץ חיים קטנטן המאיר את חשכת גיא
הצלמוות.

(פרל ביניש, 1945, מתוך "הרוח שגברה על הדרקון", בניש פרל)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|