logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

פרל ביניש, פרוקוצ'ים , 1943

הגיע יום השבת - השבת 'הראשונה שלי במחנה. צפירת הבוקר נשמעה
בדומה ליום האתמול, אף תחליף הקפה היה זהה בצבעו ובטעמו. אותו
מיפקד, אותה שיגרה יומיומית. אך לבי החל לפעום ביתר עוז. שבת היא
היום בעולמו של הקב"ה! "שבת היא לה' בכל מושבותיכם" - אפילו בתוך המחנה! נטלתי בגניבה דקות ספורות לתפילת שבת, מלים ספורות עם
אלוקי.
"רבונו-של-עולם, בורא שמים וארץ, אנא עזור לי לזכור כי בחשכת
הימים הללו קיים יום השבת. אתה הבורא אדם ובהמה, אל תניח לי לשכוח
כי גם בתוך היער השורץ חיות טרף בדמות אדם, עדיין קיימים ניצוצות
שמימיים, הנחבאים בגופותיהם המעונים של בני-אדם מיוסרים."
"איינטריטן, איינטריטן! להיאסף למיפקד!" בקעה מן הרמקולים
הפקודה. נאלצתי לקטוע את תפילתי ומיהרתי לעבר כיכר המיסדרים. עם
תום המיפקד, הצעידו אותנו למתפרה.
שמעתי את קולה של צילקה הפונה אלי: "היום את בתורנות. נקי את
התנור מן האפר, הציתי את האש, שטפי את הרצפה - כל מה שראית אותן
עושות אתמול."
"אוי, אלוקים אדירים, צילקה! שבת היום! אינני מוכנה לחלל שבת.
היום אינני עובדת. רק לא היום, אנא!" התחננתי באוזניה. "אעשה תורנות
כפולה במשך השבוע, אבל לא בשבת. אנא, צילקה, אינני יכולה היום."
תווי פניה הרכים הפכו נוקשים. לקולה התגנב טון תובעני ובלתי
מתפשר: "מי את בכלל? 'קדושה מכולנו? אם השבת קדושה לך, מדוע אין
היא קדושה עבור כולנו? עבורך ועבורי? לדידי, אין היום שונה כלל מיום
האתמול או ממחר. היכן היא הקדושה? התוכלי להצביע עליה?" ליגלגה,
"עשי כמצווה עליך! נקי את התנור מן האפר, הציתי את האש, עשי הכל
כמו כולן. זכרי, כאן אינך חשובה יותר מן האחרות."
הייתי המומה, ללא יכולת להשיב. האמנם זוהי אותה צילקה אותה
הכרתי אמש?
"מדוע את עומדת כמו אידיוטית? אני אדווח עליך לממונים עלי,"
איימה, פניה סמוקים מזעם. סיפרו לי כי צילקה הינה קומוניסטית מושבעת,
חברת מפלגה המוכנה להשליך עצמה לתוך האש עבור האידיאלים של צדק
חברתי. היא אף נודעה כאתאיסטית נלהבת.
ניסיתי לפנות אל שכלה. "את מאמינה בעקרונות שלך, ואני - בשלי. לא
תפסידי מאום מכך מנוכחותי כאן. אני אבצע את המוטל עלי. אעשה יותר
מן האחרות. אנא, שתפי אתי פעולה."
חברותי החדשות הציעו להתחלף אתי בתורנות. אך הכל לשווא.
"מה עלה בדעתך?" צרחה צילקה בחימה, "האמנם ניאלץ היום לקפוא
כאן מקור, משום שהנך עצלה ואינך רוצה להדליק את התנור? ושמא עלינו
לעבוד בחדר מלוכלך בגללך?"
לבי פעם בחוזקה, כמעט באותה עוצמה בה נשמעו צעקותיה של צילקה. ניסיתי לשכך את זעמה; נטלתי בידי את המטאטא וטאטאתי את
הרצפה. לאחר מכן, סידרתי את הכסאות במקומותיהם. כשסיימתי, פניתי
לצילקה.
"צילקה," הכרזתי, "עשיתי כל שביכולתי לעשות היום. את השאר
אשלים מחר, בעזרת ה'. כמובן, אם עדיין אהיה בין החיים." התיישבתי
דוממת במקומי ליד מכונת התפירה. שלווה מפתיעה ירדה עלי, הייתי מוכנה
לכל אפשרות. לאחר מספר קללות נוספות, צעקות סערות - חזר השקט
לשרור במתפרה. אותו יום, לא קפאו צילקה ושאר הבחורות מקור. התנור
הודלק והסירים הונחו כרגיל על גבי מכסהו. המאבק על מקום פנוי לסירים
המשיך כמקודם. היה זה סתם יום שגרתי נוסף.
ביום ראשון, ניגשתי לצילקה וביקשתי להשלים את התורנות אותה היה
עלי לבצע אתמול. היא סירבה לבקשתי. ניסיתי שוב ביום שני, ביום שלישי
- כך במשך כל ימי השבוע. היא סירבה לי בכל פעם ופעם. ידעתי כי היא
זוממת דבר-מה, אך לא ידעתי מה.
שוב הגיע יום השבת. צילקה פקדה עלי לבצע את עבודות התחזוקה.
לא עניתי לה; לא היה לי מה לומר. שוב חזר הכל על עצמו - אותן צרחות,
קללות, דממה, אי-נוחות. ישבתי ליד מכונת התפירה, בוהה בחלל, חשה
כאילו כפתוני בכסא חשמלי, גורלי נחרץ לכליה. מיהו זה שחרץ את
המשפט? בני עמי. עבור מה? על כך שנשארתי דביקה באמונתי. גיליתי כי
אין כאב גדול מזה הנגרם לך בידי בני עמך.
כיצד יכולתי לטעות בה? תהיתי בלבי. חשבתי כי היא אשה בעלת אופי
חיובי, הגונה, נאבקת למען הצדק ... איזו אכזבה!
שבוע נוסף חלף בשקט. היינו קבוצה נחמדה. עבדנו בצוותא, כשאנו
מזמרות לקצב המיית המכונות. במשך השבוע לא "זכינו" לביקורו של
האופטשארפיהרר מילר או נאצי אחר בעל משרה רמה. רווח לנו; היתה זו
הזדמנות לנשום מעט. רק אני לבדי חשתי אי-נוחות. החל מיום ראשון הייתי
מונה את הימים הנותרים עד שבת - בעוד המתח בקרבי הולך וגואה ככל
שחולפים הימים.
כמה אהבתי את השבת בביתי, את השמחה השלווה שהביאה עמה. גם
אז נהגתי למנות את הימים עד שלבסוף הגיע יום שישי. משעות הבוקר
המוקדמות היינו עסוקות בהכנת סעודות השבת, וניקוי הבית לכבוד היום
הקדוש. לאחר שהסתיימו כל ההכנות, ניצבנו - לבושים במיטב בגדי השבת -
ממתינים, רועדים מהתרגשות, לאותו רגע נכסף בו תיכנס שבת המלכה אל
ביתנו ואל לבנו, במלוא הדר מלכותה.
אמא היתה מקבלת פני שבת המלכה בהדלקת נרות שבת, כפות ידיה המאורכות, המלכותיות, נעות במעגלים סביב הלהבות הקטנות; אחר, היתה
מניחה אותן על פניה היפות, הטרודות. כמה השתוקקתי לשמוע את מלות
הברכה אותן לחשה בדקות יקרות אלו, בהן שוחחה עם ה', מנותקת מן
העולם סביב.
למרות העובדה שדבריך נאמרו בלחש, ידעתי - אמי - מה תוכן תפילתך.
התפללת, אמי, כי יחדור האור אל לבנו וימלא אותם באהבה והבנה; כי נהיה
יהודים ואנשים טובים יותר. ידעתי כי מתחננת את לפני הקב"ה כי יסיר את
עול הגלות מעל עמו ישראל, כי יביא את הגאולה לעמנו המדוכא ביסורים.
ועוד ידעתי כי התפללת שאותו אור יתפשט ברחבי העולם ויחדור ללבו של
כל אדם באשר הוא, ויאיר את חשכת קיומנו.
כאשר הסירה את כפות ידיה, נעלמו אותם פנים מודאגות של יום חול;
כעת הקרינו עוצמה ושלווה. בן- רגע, כבמטה קסם, הפך ביתנו למשכן מואר
באור יקרות, באהבה ובשלום. נקראנו לשולחן השבת, שם, באווירה רגועה,
נשמעו זמירות נלהבות ודברי תורה. בשעות היום הגיעו חברותי מארגון
"בנות", יחד למדנו וניהלנו ויכוחים בלתי פוסקים.
לאותו יום מיוחד במינו נהגתי לצפות ולייחל במשך כל ימות השבוע. אך
עתה - יראתי מפניו. ככל שהתקרבה השבת בפרוקוצ'ים, כך הלך והתחזק
הלחץ שרבץ על חזי. השבוע השקט במתפרה דמה לשקט שלפני הסערה.
בעודי פוסעת מכיכר המיפקדים לעבר המתפרה, חשתי דאגה. מי יודע מה
זוממת צילקה? ידעתי כי אני נאבקת באשה חזקה, שעמדה בתוקף על דעתה
ולא היתה מוכנה להיכנע בקלות.
מיד עם כניסתנו למתפרה בבוקרה של אותה שבת, התיישבתי במקומי
ליד המכונה, ממתינה להתרחשות דראסטית ... מאומה לא אירע! דממה.
רק קול שקשוק המכונות המעלות במרץ, כביכול מנסות להשלים את
שמכונתי הדוממת מחסירה. לבי פעם בקצב אחיד אתן. תחושת האי-נוחות
בקרבי גברה, דווקא משום העובדה שההתנגשות לא התרחשה. חיכיתי
לשמוע את צילקה פוקדת עלי להתייצב לתורנות. הייתי מוכנה לסבול אותו
סיוט פעם נוספת - אם אמנם יגיעו הדברים לידי כך. במקום זאת, שמעתי
כיצד היא קוראת לשתי בחורות אחרות לתפקיד. האמנם אוזני לא היטעוני?
מה מתרחש כאן? פשוט - השיגרה היומיומית. ככל הנראה, לא הבחינה בי
היום.
אף יום ראשון חלף ללא אירועים חריגים. נראה היה כי צילקה מתעלמת
ממני. חלפו כבר שבועיים בהם מתקיימת אני מלחם וריבה בלבד,
והשתוקקתי לאכול מזון מבושל. הסתכנתי וקניתי מספר תפוחי-אדמה במחנה
הגברים. למחרת בבוקר, פרסתי שני תפודים לפרוסות, הכנסתי אותם בתוספת מעט מים לסיר הבישול הקטן שלי, והתקרבתי אל תנור החימום
הכרסתני שניצב במרכז חדר המתפרה. העמדתי אותו בתור, בינות לשאר
הסירים שהונחו על הרצפה. מיהרתי לשוב למקומי, כדי שלא יבחינו בי
האחרות. חששתי במיוחד מצילקה, ותקוותי היחידה היתה כי מרק התפודים
שלי יגיע אף הוא בתורו למקומו על גבי התנור.
שבתי למקומי. קולות ההמולה הרגילה סביב לתנור הגיעו לאוזני.
לפתע הגיעה צילקה למקום, הסירה את כל הסירים מעל התנור והניחה
אותם על גבי הרצפה. אחר כך, הרימה את סירי הקטן ובו שני התפודים ...
והציבה אותו במרכז מכסה התנור, מעל הפתח הקטן, ממש מעל האש
הבוערת. מה קורה כאן? שמא עיני מהתלות בי? צילקה אחזה במספר סירים
והניחה אותם סביב סירי. לאחר מכן, פנתה לעבר קבוצת הבחורות סביב
התנור.
"בנות!" פנתה אליהן, "אתן אכלתן מרק אתמול, שלשום ובכל יום.
לפעמים אף קיבלתן מנה נוספת. אבל בחורה זו," היסבה פניה לעברי, "לא
בא אוכל מבושל אל פיה במשך כל אותם ימים. בתחילה חשדתי בה כי
שומרת היא את השבת מטעמי נוחות, אולם עקבתי אחריה במשך השבועיים
האחרונים, ונוכחתי לדעת כי היא נמנעת גם מלאכול מזון המבושל במטבח
של המחנה, מחשש לכשרותו. מהיום והלאה, יתבשל המזון שלה לפני כולן.
זכורנה זאת!"
צילקה קיימה את דבריה. בכל יום בישלתי סיר מרק חם, ובו תפודים -
או לסירוגין שעורה - ומלח. טעמו היה נפלא; עצם המחשבה אודות ניחוחו
וטעמו הטוב היתה גורמת לפי להתמלא ברוק.
מריבותי עם צילקה פסקו. מילאתי את חובותי בתורנות התחזוקה במשך
ימות השבוע, ואילו בשבת התענגתי במנוחה. התפתחה בינינו ידידות עמוקה,
ולילות רבים חלפו עלינו בשיחות ארוכות, בהן סיפרנו זו לזו מעשיות מימים
טובים יותר. שוחחנו אודות חיינו, ואודות אמונתנו; החלפנו דיעות מנוגדות,
התווכחנו בשל ההבדלים בינינו. השקפתה של צילקה היתה: "אכול ושתה כי
מחר נמות." ניסיתי להחדיר בלבה תקווה כלשהיא לעתיד טוב יותר; אמונה
בקיומו של צדק מוחלט; דביקות בחזון הגאולה העתידית, בה ישרור שלום
לאורך ימים.
אמונה! בתקופות קשות, בהן רעדנו כעלה נידף למראה מילר המגיע
לביקור, או כאשר עמדנו בפני "סלקציה", היתה צילקה פונה אלי ואומרת:
"התדעי, יקירה? מקנאה אני בך על אמונתך. לו אך יכולתי להאמין!"
מדי פעם היינו מגיעות אל הגיטו ל"אנטלאוסונג". באחת הפעמים,
בעודנו צועדות בסך, חוצות בדרכנו אחת מן העיירות הניצבות על אם הדרך, שיחדו הגברים את השומר האוקראיני שהופקד עלינו, וכך הסכים
לעצור ולאפשר לנו לקנות מעט מזון מידי איכר שמכר את סחורתו מבעד
לחלון ביתו. אף אני הצטיידתי במספר לחמניות טריות, תפוחי-אדמה אחדים,
וכן מעט שעורה. הלחמניות היו כה טעימות, עד כי אכלתי את כולן מיד.
מתי זכיתי לסעודה כה טובה לאחרונה?
האיכר, שהיה אדם זקן טוב לב, הבטיח כי ימכור לי לחמניות נוספות
בפעם הבאה. לאחר שבוע, חלפנו על פני חלון ביתו. הוא ניצב במקומו, קורן
מאושר. "שמרתי עבורך כמה לחמניות טובות," אמר. ואילו אני חלקתי לו
מחמאות על דברי המאפה שלו, בצייני לשבח את טעמם המעולה.
"נכון, הן טעימות," אמר. "אני מרחם עליכם, לכן - כאשר אני מצליח
להשיג מעט שומן חזיר - אני מכניס ממנו לבצק. לכן הן כה טעימות."
חולשה תקפתני, עוד רגע ואפול מתעלפת. אוי, רבונו-של-עולם! אני
משתדלת להקפיד, בכל מחיר, על כשרות המזון המגיע לפי; מתקיימת מלחם
יבש ומעט תפודים ושעורה; ועתה, מבלי דעת, נכשלתי. לחמניות המכילות
שומן חזיר! זה היה הסוף ללחמניות, למרות טעמן המעולה.

(פרל ביניש, 1943, מתוך "הרוח שגברה על הדרקון", בניש פרל)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|