שרה זיסקינד, גטו לודז'
בנין בית-ספרנו ברחוב דבורסקה הפך גם הוא לרסורט ואנחנו עברנו ללמוד
בבנין אחר, ברחוב פרנצישקנסקה. הרעב החל לתת את אותותינו בחוצות נראו
אנשים כחושי-גו שבגדיהם תלויים עליהם, תשושים וחיורים.
אמי ואני עדיין לא הרגשנו רעב, גם בזמנים כתקנם רגילות היינו לאכול
מעם, אבל אבי שבעל תיאבון היה מטיבו, הרעב החל להציק לו, אמי השתדלה
למלא את מחסורו ככל שיכלה. כל גריס וכל פירוד ידעה לנצל ולעשותם אוכל
נוסה. תפוחי-אדמה רקובים, שלא . נרגיש את טעמם התפל, היתה מרסקת אותם
ומתקינה מהם לביבות. לא פעם שאל אותה אבי ברוחו הסובא, מאין לה הידע
בתבשילים האלה, שהרי מעולם לא התנסתה בהם.
בבית-הספר ערכו לנו בימי החופש כעין קייטנה יומית, בה קיבלנו שתי
פרוסות לחם עם מרגרינה לארוחת-הבוקר, ומרק עם עוד שתי פרוסות לארוחת-
הצהרים. למרות האיסור להוציא לחם מהקייטנה, הייתי מביאה הביתה את מנת-
הלחם שלי מארוחת-הצהרים, גס פרוסות-הלחם של חברתי, שלא נזקקה להן, כיון
שאביה עבד בצרכניה, הייתי מביאה הביתה.
לעומת הימים שבאונו אחר-כך היו ימי חופש אלה טובים בשבילי. בחצר
הגדולה של בית-הספר היינו משחקים בכדור-עף, מחניים ושאר משחקי ילדים,
על-אף כל המצוקות היה עוד אור בבית. רק אחר-כך נוכחנו מה רבות תרמה אמת
לאור הזה. חדשי החופש חלפו, הלימודים שוב החלו והאוכל פחת והלך.
(שרה זיסקינד, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
