האשה בשואה

שרה זיסקינד, גטו לודז'

בוקר אחד, לפני לכתי לבית-הספר ראיתיה מציירת משהו על נייר גדול.
מתוך צחוק שאלתיה, אם דוקא בגיטו החליטה להיות ציירת. שלא כרגיל מיהרה
אמי לקפל את הנייר, כדי להסתירו ממני.

בשובי מבית-הספר מצאתי גליון כעין שלט מצויר על דלת ביתנו: "כאן
מוכרים קפה חם". אבי צחק למראה השלט הזה בשובו חביתה מחיפושיו התמידיים
למצוא עבודה, אבל עד מהרה הפסקנו לצחוק. המצאתה של אמי היתה מצוינת.
אנשים שיצאו לעבודה, לא הספיקו להבעיר אש ולהרתיח מים לפני צאתם ועל-כן
ששים היו לקנות בחמישה פניגים בקבוק עם קפה חם. בהתחלה התביישתי
מ"עסק" זה, אבל עד מהרה גדלה אמי בעיני בשל עמידתה היפה והאמיצה
במצוקות הימים. האשה העדינה והאינטליגנטית לא בחלה בשום עבודה, כדי לשפר
במקצת את מצב משפחתה. עתה היה אבי משכים-קום, מבעיר אש בכירה, כדי
להרתיח בעוד-מועד את הקפה, לפני בואם של הלקוחות.
מובן שלא היה זה "עסק מכניס", אבל הרוחים הספיקו למנת-הפחם הדרושה
ולמנת-הלחם הנוספת בשוק השחור בשביל אבי. והעיקר שבבית היה חם. הפחד
מפני החורף נמוג במקצת. אמי החלשה והחולנית אף פעם לא התלוננה.אדרבה,
בגאוה היתה אומרת, כי מעולם לא שיערה כי תוכל לחיות בלעדי הדיאטה
החמורה שלה, והנה היא אוכלת גריסים גסים ולביבות מטוגנות בשמן שחור והיא
מרגישה בטוב.
"כנראה שאלוהים שומר עלי", היתה מסכמת את דבריה.

לא זמן רב שמר אלוהים עליה. יום אחד מצאתיה שוכבת במיטה ושתי
אחיותיה לידה. השלט על מכירת הקפה הוסר מעל הדלת. פני אמי צהובים היו
וחומה גבוה. נחרדתי מאוד. הרופא שהגיע עם אבי קבע את מחלתה - דלקת
כיס המרה. אבי ואחיותיה לא משו ממיטתה, למחרת בלילה מתה אמי. אני ישנתי
באותה שעה. מלותיה האחרונות אשר זכרתי היו : "סאלוסיה, התכסי טוב, קר
כל-כך" ועם המלים האלה נרדמתי. צעקות העירוני. שמעתי את דודותי בוכות
וקוראות : "מיניה, מינצ'לה, אחותינו הקטנה, קומי, התעוררי".

קפצתי מהמיטה, רצתי אליה. עדיין חמה היתה. קראתי לה ובכיתי. בתחנונים
הזכרתי לה כיצד ריחמה על אבי שיתום היה.

"אני לא רוצה להיות יתומה, אני עוד קטנה, רק בת שלוש-עשרה, המלחמה
הן תיגמר". אמי לא ענתה. נזכרתי פתאום שקראתי פעם, כי שפשוף בכפות
הרגלים מזרים דם בכל הגוף, גחנתי עליה ושיפשפתי את רגליה.
הרופא שהוזעק קבע את מותה. בת שלושים-ושש היתה.

(שרה זיסקינד, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)