שרה זיסקינד, גטו לודז'
כל ערב אחרי העבודה היה אבי מבקרני. הדודה צסיה היקרה, חוסכת היתה
אוכל אפילו מילדיה, כדי להשאיר משהו בשביל אבי. בקוצר-רוח ציפיתי לבואו.
כל פעם שהגיעה שעתו ללכת קשתה כל-כך הפרידה על שנינו. לאחר שליוויתי
אותו כברת דרך, היה אבא חוזר ומלווני ואף אני הייתי חוזרת ללוות אותו
וחוזר חלילה. כל-כך הרבה היה לנו לשוחח, לספר: על אמא הרבינו לדבר, כל-כך
חסרה לנו, כל-כך התגעגענו לה
(שרה זיסקינד, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
