שרה זיסקינד, גטו לודז'
עד עתה לא חלה אבי מעולם. תחילה נחלש מאוד ונאלץ להפסיק את עבודתו.
עם הפסקת העבודה הופסקה גם מנת-הלתם שקיבל. מחלתו - שילשולי-דם
תכופים. נבוכה ואובדת עצות הייתי, לא ידעתי כיצד לנהוג - אם אפסיק ללכת
לבית-הספר, תינטל ממני מנת האוכל. ואני לא יכולתי עדיין לעמוד ברשות עצמי,
אפילו אש בכירה לא ידעתי להבעיר, ובהרבה גפרורים עלה כל פעם הדבר. פתאום,
צץ בי רעיון. חברתי לילקה לא אכלה את המנה שנתנו לה בבית-הספר, מאכלים
טעימים יותר עדיין מזומנים לה בביתה. הצעתי היתה, לקנות ממנה את תלושי-
האוכל שלה תמורת חמישה פנינים, והיא הסכימה. עם מחלתו של אבא גם
הגדילה הדודה הנושקה את מנת-הלתם שלי, מבלי שהדוד הרש ירגיש בכך.
עתה שונה סדר יומי. בבוקר, בדרך לבית-הספר, הלכתי אל אבי ונתתי לו
מחצית ממנת-הלחם שלי. עם תום השיעורים, לאחר שגמרתי את המרק שלי,
הייתי מביאה לו את המרק עם הקציצה של לילקה. בערב שוב באתי אליו, כדי
להגיש לו את מנת-הלחם שלו עם הקפה שדודתי הכינה.
(שרה זיסקינד, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
