שרה זיסקינד, גטו לודז'
יום-יום עמדתי שעות בתור לפני אשנב בית-החולים. המראה הילדותי שלי
וסיפורי העצוב לא עשו שום רושם על האשנבאי חמור הפנים. כל יום שמעתי
אותה תשובה : אין עדיין מיטה פנויה, התור של אביך עדיין לא הגיע. המשכתי
ללכת לבית-הספר, אבל לבי לא היה נתון לשיעורים. תמיד הירהרתי באבא, תמיד
חרדתי - האם חי עודנו?
מטרתי היחידה היתה כל יום להשיג מרק וקציצה בשבילו. את הדרך הארוכה,
את שדות מארישין, עוברת הייתי בריצה, תוך דקות ממש. אולם בהגיעי אל הבית
הייתי נעצרת. הלמות לבי גברו ופחד אחזני, האם חי עודנו? פחדתי להיכנס
לבית. לפני שנכנסתי הייתי ניגשת להלון ומסתכלת. ראיתיו שוכב ועיניו עצומות,
פניו היו כה לבנים עד שהתמזגו ממש עם הכר, אשר למראשותיו. חרש דפקתי
על זגוגית החלון. הוא לא נע, הגברתי את דפיקותי וכשלא באה כל תגובה ממנו,
התחלתי לקרוא ולצעוק : "אבא ! אבאלה !" ורק כשראיתיו פוקח את עיניו ומחייך
אלי חיוך לאה, רק אז העזתי להיכנס. מצב זה חזר ונשנה כל יום במשך שבועות,
ותמיד אותה אימת-מוות, עד שפקח את עיניו.
(שרה זיסקינד, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
