האשה בשואה

שרה זיסקינד, גטו לודז'

באותו ערב ממש, כשלבי דופק בחזקה, נקשתי על דלת ביתם. בחיוך אדיב
פתחה לי הגברת ליידר את הדלת. אמרתי לה בגמגומי-לשון, כי בקשה לי לבעלה.
הוזמנתי מיד להיכנס פנימה ולסעוד עמם פת-ערבית. מוכת תדהמה עמדתי בפתח,
סבורה הייתי שפאטה מורגאנה לנגדי - שולחן ערוך, ועליו מפה לבנה - כיכר-
לחם, גבינה, נקניק, מרגרינה, ריבה, קנקן קפה וסוכר!

כבר שכחתי מזמן שכל זה קיים. שולחן ערוך ובני משפחה מסובים אליו.
בחיוך סלחני הזמינתני הגברת ליידר לשבת. צלחת ועליה פרוסות-לתם הוגשה לי.

"תאכלי, בבקשה, מרחי מרגרינה, קחי משהו", הפצירו בי בני המשפחה.

בידים רועדות מרחתי את הלחם. לא העזתי להושיט יד למטעמים, גם כשאשתו
של הרופא הניחה פרוסת נקניק על לחמי, שריחו שיכר אותי ממש, לא הצלחתי
לבלוע את האוכל כשנזכרתי באבי החולה השוכב לבדו. סנטרי התחיל לרעוד,
פחדתי כי הנה אפרוץ בבכי. דוקטור ליידר בא לעזרתי בשאלו אותי על מצב
הלימודים בבית-הספר. האוירה הנעימה ואדיבותם של בני-הבית הסיחו במקצת
את דעתי מצרותי, ומילאוני אומץ לשטח לפניהם את בקשתי.

סיפרתי על מחלת אבי ושיננתי את דברי הדוקטור קשפיצקי, שרק בית-חולים
יכול להציל את אבי. ופתאום, מבלי להרגיש, מצאתי את עצמי מספרת על הבית
שלנו מלפני המלחמה, זכרונות שמאז מותה של אמי לא העזתי אפילו לחשוב
עליהם.
מארחי הקשיבו לי קשב רב. דוקטור ליידר הבטיח לי כי יטפל בענין. הוא
עצמו ילך לבית החולים, כבר למחרת הבוקר. הודיתי לו כשעיני דומעות מרוב
התרגשות. כפית אבקה מתוך צנצנת הוכנסה לתוך ספל הקפה שלי. האבקה
הלבינה את הקפה והזכירה לי ריח של חלב. כלי הסוכר הוזז לעברי. לקחתי
שלוש קוביות. אך בראותי שאף אחד אינו מסתכל, הכנסתי רק שתים, את
השלישית שמרתי בשביל אבא.

נפעמת ומאושרת רצתי לספר לאבי על הבטחת הרופא ועל הערב הנפלא !
חושבני שיותר משעה תיארתי לו בדקדקנות את השולחן וכיצד היה ערוך.

אבי הסתכל בי ובהיותו מוצץ את קוביית הסוכר נאנח.

"ילדתי המסכנה, מי יכול עתה לחשוב, שרק לפני שנתים רדפה אמך אחריך
ובידה תפוח-עץ או לחמניה מרוחה בחמאה".

לחמניה עם חמאה ? תפוח-עץ ? הרי גם זה היה קיים ! ורק לפני שנתיים !
שתי כיתות בלבד. וזה תמיד עבר כל-כך מהר : קיץ וחורף, קיץ וחורף. עתה נדמה
לי כי יובלות שנים עברו מאז.

דוקטור ליידר קיים את הבטחתו.

בלב כבד הלכתי למחרת הבוקר אל אבי, מהרהרת הייתי בתלאות היום
המזומנות לי : הבערת האש, בישול הקולרבי, והגרוע ביותר - הפחד שמא
אסתכל מבעד לחלון ולא אמצא את אבי בחיים. מלאת פחדים הלכתי. לפני נסעה
עגלה לבנה ועליה מצויר צלב אדום, היא נסעה אל כיוון ביתנו. לבי נתפעם
מאוד - הייתכן, האומנם ? התחלתי לרוץ כדי להקדימה. פרצתי הביתה. אבי
שכב ער.

"אבא ! אבאלה ! אני חושבת שבאו לקחת אותך!"

לא הספקתי לגמור את המשפט, והנה נכנסו לחדר שני אנשים עם אלונקה.
פני אבי קרנו מאושר :

"אכן אלוהים עזר לנו, אני אבריא, אהיה חזק, אשמור עליך, כל כך מיואש
כבר הייתי, לא האמנתי שפעם אקום מחליי זה"
מאושרת חיבקתי את אבי, הודיתי לאנשים האלה.

העגלה הלבנה עם אבי נעלמה ואני מיהרתי לרוץ לבית-הקברות לספר לאמי
על הניסים שנתרחשו מאתמול בערב. בטוחה הייתי שהשתדלותה במרומים, היא
אשר עזרה.
בימים שלאחר מכן הרגשתי הקלה רבה, כאילו אבן כבדה נגולה מעל לבי.
אבא. נמצא עתה בידים טובות, מטפלים בו, והוא יבריא. הרי חזק הוא מטבעו
וגם צעיר. שמענו כי למאושפזים בבית-החולים נותנים אוכל מספיק.

(שרה זיסקינד, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)