logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

רחל גליקסמן, מחנה (?), מחנה טורון, מחנה שטוטהוף,

אם בעיניי חכם קדמוני נראו פעם "דרך נשר בשמיים" וכן כל יתר ה"דרכים" הנזכרות שם, כתעלומה אחת גדולה שאין לפענחה- הרי מעיניי נעלם,עד היום הזה סוד העברתנו- 200 נשים יהודיות- ממחנה השמדה נאצי למחנה עבודה. הנשמע כדבר הזה, בימים ההם, בימיי שלוט ה"דוייטשה אורדנונג", ה"סדר הגרמני הטוב" - שנשים יהודיות, שכבר הוטבע עליהן חותם המוות – תשוחררנה מציפורני הגסטאפו?
תאמרו: הם היו זקוקים לכוחות עבודה. ולא כי, שכן אחרי כן נתברר לנו שבאנו במקומן של 200 אחרות שפונו לפני כן.
למזלנו היינו שלוש: אימי, אני ואחותי הצעירה שרה'לה. זה אפשר לנו לעזור ולשמור אחת על השנייה. זה גם דרבן את כל אחת מאתנו לרצות להתקיים ולהישאר בחיים למען שתי האחרות. בגורלי עלה להיות "הדואגת העיקרית למשפחה". כך גם בגטו ובכל מקום אחר. אני דאגתי תמיד לאמי ולא להיפך. אפשר מפני שמיד עם פרוץ המלחמה התחלתי לעסוק במלאכת ידיים והתפרנסנו מזה. זו הייתה אולי גם הסיבה העיקרית שהמשכנו יחדיו ולא נתנו "לחבילה להיפרד". לא היה בידנו לא כסף ולא שווה כסף על מנת לקנות או להחליף דברי מאכל בכדי להישאר בחיים. לא בגטו ואף לא במחנה א.א.ג., שממנות המזון שקיבלנו שם קשה היה להחזיק מעמד זמן ממושך יותר.
שרה'לה אחותי עבדה יחד עם אסתר ב"סלילים". למעשה, עיקר עבודתן היה לצפות את חוטי החשמל בחוטי ניילון וסרטים צבעוניים. הן היו מביאות קצת מחומרים אלה ואני הייתי "מייצרת" מהם דברי-קישוט, בעיקר סלסילות קטנות ופרחים עשויים מבד בתוכם. עבודה זו שללה ממני את כל זמני הפנוי שלאחר העבודה. לא השתזפות בשמש ולא מקלחות להנאתי. מצאתי עניין רב בעבודה זו. הייתי אומרת, לו אפשר היה, עניין - תרתי משמע; זה העביר יותר מהר את זמני - מעין תחביב, בו מעבירים בני אדם, בדרך כלל את זמנם הפנוי, ומקור לפרנסה. שכן הייתי מחליפה את תוצרתי בפרוסות לחם ובצלחות מרק. אני ראיתי בעבודה זו גם מעין "ריפוי בעיסוק", שכן הייתי שקועה בה "בראשי וברובי", כל כולי, וזה אפשר לי לשכוח הכול סביבי. עבר והווה. עולם ומלואו.הייתי כל כך שקועה בעבודה זו, עד שלא שמתי לב כיצד שרה'לה צוברת אפונים מהרבה מנות מרק וכיצד הפתיעה אותי ביום ההולדת שלי במתנת חג: עוגה מלחם מקושטת באפונים ההם... הייתה זו, אולי, מתנה שכיחה במחנה, אך היא הצריכה הרבה רצון טוב, סבלנות והרבה לב...
אפשר שבגלל הסלסילות שלי מצאתי חן בעיניי פועלת לטווית אחת. היא הייתה פועלת ראשית ומעין מנהלת עבודה. אנטוניובה האק היה שמה. היא שלתה יפה ברוסית. יום אחד באה אלי בהצעה להצילני. להבריחני אל אחיה אשר בכפר. היא נדברה איתו והוא היה מוכן להחביאני אצלו. אך רק אותי בלבד, דבר שלא יכולתי בשום אופן להסכים לו, שהרי היינו שלוש ומנוי וגמור היה עמנו "באשר אלך נלך".
"בעונת הטיפוס", כשגם אני חליתי אז במחלה זו ושכבתי ברוויר, הייתה מביאה איתה יום יום מן מרק מיוחד, שהייתה מוסרת אותו לאימי. כחמש כוסות מידיי פעם. "כמות" ו"איכות" ירדו כאילו אל תוך המרק כשהן "כרוכות יחד" משמיים. ד"ר סליטובנה חילקה אותו לכמה מנות. כל יום לנזקקות ביותר, היא אמרה שתחזיק אותי ב"רווייר" ככל שרק תוכל - הרבה מעבר לזמן הדרוש – ובלבד שאנטוניובה תביא את המרק הגואל. ואכן שהיתי ברוויר למעלה מן הזמן הדרוש. קצת "הבראה" לא הזיקה לי אז כלל וכלל.
זמן מה הייתי "קולוננפיררין". היינו, מובילה של אחת הקבוצות שעבדו במשמרת לילה. כעשרים במספר. לילה לילה חצינו את רחובות ריגה. איש לא נראה ברחוב. שקט ושלווה מסביב. עד שפחדנו לדבר בקול או לשיר. אפילו כלב או חתול שראיתיו לפעמים לא הוציאו הגה מפיהם. יכולנו לברוח. להימלט. אלף ואחת פעמים. אך לא היה לאן. גם לא העזנו. אחת שהעזה וברחה, הובאה חזרה. כלומר, לאו דווקא "ברחה". היה לה מראה ארי, בעלת קומה ויפת-תואר ופועל לטווי התאהב בה. לאחר שגולחה הסכימה להיענות להפצרותיו המרובות ולברוח אליו ואיתו. הוא חיזר אחריה זמן ממושך למדיי. החבאנו למענה קצת שערות להדבקה על הראש הגלוח. למען יקל לה לברוח, אם תחליט על כך. החבאת שערות הייתה כרוכה בסכנת נפשות. אני, שהחבאתי קצת יותר, ממש התחייבתי בנפשי. אך רציתי מאוד שאחת לכל הפחות "תישאר בחיים". עמוק עמוק בלבי קינן בי החשש, שביום מן הימים נוצא כולנו להורג. אך, כאמור, היא "חזרה". הוא לא מצא מקום בטוח בשבילה ואף לא יכלו לברוח, כנראה. אך עצם הרעיון, שמישהי מאתנו העזה בכל זאת לברוח- שעשע אותנו. הרים אותנו קצת מהשפלתנו - בעיניי עצמנו. היו לה "נתונים" לכך: מישהו שרצה בה והעובדה שהייתה בודדה לנפשה ויכלה לפיכך לעשות ככל העולה על רוחה. אפשר שהיו עוד אחדות, בודדות בלבד, שהגו בסתר ליבן את רעיון הבריחה. אנחנו, שהיינו שלוש, ואחרות, בדומה לנו - בשבילנו הייתה זו מעין "ברכה לבטלה". ברם, היה זה, דומה, ניסיון הבריחה היחיד מהמתנה.
השכנות שלנו מעלינו היו האחיות אירינה ותמרה. תמיד ראינו אותן כדמיות ממחזה של צ'כוב: האצילות שבדיבורן, העדינות שבהליכתן, השאירו עלינו רושם שכזה. בדרך קבע, כמעט, היינו מתאספות על דרגשה של הינדה למעלה, שם ישבו כל הבנות הצעירות, כשהן שרות או משוחחות. על חזון ומציאות. על עבר ועתיד. על "חלומות באספמיא": "מה נעשה לאחר השחרור, בבוא היום הגדול", "מה נלמד", "מה נאכל? "...
היחידה בינינו שדיברה הרבה ציונות ועל ארץ-ישראל הייתה שרה'לה, שהייתה חניכת תנועה ציונית, שלא כמו רבות מאתנו, שלא ידעו הרבה על ":עם", ו"ארץ", ו"עלייה". היא ציירה בפנינו חיים שלא ידענו עליהם. היה בסיפוריה משום משב רוח מרעננת בשבילנו. נשמנו כאילו את ריח הפריחה של עצי ההדר בפרדסים הנמשכים למרחקים...
אמי טיפלה בתמרה ובאירינה, שהיו זקוקות ביותר לעידודה של נפש קרובה, מנוסה וחזקה יותר. האוכל שידידתי הלטווית הביאה לנו עזר בכך הרבה. הרי לכל פרוסת לחם ולכל כף מרק נוספת הייתה משמעות מיוחדת. בכוחן של אלה היה כדי להפיח ולהצית בך תקווה לוהטת, רצון עז להוסיף להתקיים ולחיות. להחזיק מעמד בכל מחיר עד יעבור זעם. אם תמרה הייתה עוד איכשהו מסתדרת נעצמה, משיגה משהו פה ושם - הרי אירינה הייתה אובדת עצות לגמרי ותמיד מדוכאת. לעולם לא חייכה ולא צחקה - ואמי רצתה מאוד לראותה מחייכת קצת. אימי אהבה אותה מאוד, שכן היא הזכירה לה את ימי נעוריה היא. הן דיברו ביניהן רוסית עסיסית, על ביטוייה המיוחדים - מה שהזכיר לאמי את בית הוריה. אנחנו, הבנות, היינו שונות לגמרי. פחות רומנטיות וקרובות יותר למציאות. שתיהן הועברו אחרי-כן לבלוק 2 ואילו אנחנו נשארנו בבלוק 3.
הייתה סלקציה. העבירו נשים לטורון. חששנו מאוד פן יפרידו בין אחיות, בנות ואמהות. צעירות באמת הפרידו. שרה'לה אחותי הייתה באמת צעירה, אך מראה שיווה לה בגרות ייתר. הרבה מעבר לגילה האמיתי. חרדתנו הייתה נתונה ותר לאימא. את אימא לקחה אינגה תחת חסותה, בתנאי שאסכים להיות "קולוננפיררין", מובילת משמרת. אילצוה למנות אחת כזו.
מובילות כאלו היו דרושות, למען "ייעול העבודה במפעל" אך אף אחת לא הסכימה לקבל עליה תפקיד זה. לאו דווקא בגלל האחריות שבדבר - אלא, בעיקר, בגלל היחס של האחרות כלפייך, כ"בעלת תפקיד". "משתפת פעולה" כביכול. בבעיה זו נתקלה, למשל, אינגה, שרצתה מאוד להתקרב אלינו אלא בגלל היותה "בעלת תפקיד" היססנו הרבה ושמרנו זמן-מה על מרחק מסוים. הסתייגנו אך לא לאורך זמן. שכן היא הייתה אנושית מאוד, ידידותית והשתדלה לעזור ככל שיכלה והכול חיבבו אותה מאוד. זה מה שקרה גם עם ה"שטוב אלטסטה", היהודייה מוינה, שהיו שחשדו בה ש"לזו היא נותנת כף מרק דליל יותר ולזו - סמיך יותר". שהיא "דואגת יותר לווינאיות". מסיבה זו סבלה גם ביתה הצעירה. אכן, היה זה חלק מהמציאות המרה. תופעות שליליות שאין להכחישן. טרוניות מעין אלו בפי נשים נשמעו אז טבעיות בהחלט.
"תהיי קולוננפיררין", חזרה ואמרה לי אינגה, "ואני אסתיר את אימא שלך. עליי ועל צווארי". אני הסכמתי והיא עמדה בדיבורה: היא עברה על ידה ופשוט לא רשמה אותה, כאילו איננה בנמצא כלל. היה בוודאי בצעדה זה משום הסתכנות עצמית, אך היא לא היססה. גורלן של נשים מבוגרות אחרות לא שפר אז, לצערנו, כגורלה של אימי, שרובן נלקחו מהמחנה ואמי נשארה.
וזוכרת אני את היום המר ההוא בו נלקחה עוד אחת מאתנו. האישה האצילה ועדינת הנפש. לא פעם אחת - המלאך המושיע של רבות מאתנו. הלא היא רופאת המחנה, ד"ר סאליטובנה. בפתאומיות מפתיעה הגיעו גרמנים לביקורת ברוויר. הם "מצאו" שהיא מתנהגת "שלא כשורה" "רחמנייה מדיי"... לעולם לא אשכח את המראה, כיצד היא עומדת לבד-לבד על המשאית. באמצע המשאית בין שני גסטאפואים חמושים, כשהיא מובלת אל הבלתי נודע...
עד היום הזה, כשאני רואה איזה סרט או הצגה על השואה, או בדומה לשואה - אני עוצמת את עיניי ורואה את הד"ר סאליטובנה כשהיא מובלת בעמידה, בין שני מלאכי-חבלה, במשאית.
לשמחתי הרבה ולשמחת כל הקוראים, בוודאי - נתרחש נס - והד"ר סאליטובנה נשארה בחיים.
ושוב סלקציה וחיסול. הובילו לפארט. אחרי כן לטורון. אותנו הובילו לשטוטהוף באניית מעבורת. בבטן האנייה אם נשארנו מהפלגה זו בחיים – הרי זה פלא בפני עצמו. מרוב צפיפות שכבנו ממש אחת על גבי השנייה. הקאנו ע על זו. יכולנו לעמוד צפופות ולשכב רק בשלוש קומות. "תחתיות, שניות ושלישיות". ואף על פי כן החזקנו איכשהו מעמד. כמה נמשכה אז נסיעה זו - אף אחת לא ידעה, אל נכון. איבדנו את תחושת הזמן.
מחנה שטוטהוף היה גיהינום. כל "הדברים הטובים" שהיינו רגילים אליהם בא.א. ג. היו כלא היו. לא מקלחות ולא נוחיות או נוחות אלמנטארית אחרת. בית שימוש - בשעות קבועות בלבד. היינו מתפשטות בקור, בכפור, ומתרחצות בשלג. היינו משפשפות בו את עצמנו, שפשוף-של-ממש כדי לא להרגיש את הקור, וכך שמרנו איכשהו על ניקיון הגוף.
המשמעת הייתה מאוד חמורה. לשם כך נעזרו הגרמנים בנשים משלנו, ביהודיות ההונגריות, שהיו, לצערנו, הרבה פעמים "אפיפיוריות מהאפיפיור". כך למשל העמידה אחת מהן את אימי על כסא, בכריעת ברכיים, כעונש על שהיא מצאה אותה בבית השימוש שלא בזמן שמותר היה למשך שעות... זה לא היה, כמובן, "הכרת המציאות" בשביל המענישה.
יום אחד באו מא.א.ג. - מטורון. קראו בשמותיהן של כל אחת מאלו שעבדו שם. "סוף פסוק" אמרנו לעצמנו. "הקיץ הקץ! " לא ידענו מה לעשות: "להתחבא או לא להתחבא", שפירושו היה אז בשבילנו "להיות או לא להיות". לברוח, להימלט, אפשר היה איכשהו. אך לאן? אלה שניסו להתחבא בתוך הבלוקים מתחת לדרגשים וכיוצא באלה מקומות מסתור "בטוחים", גורשו כולן על-ידי הממונות על הסדר, ההונגריות. למעשה גורשנו כולנו החוצה בהינף מקלות.
לפתע ראינו בחוץ את הגב' נפתלי. הממונה - המנהיגה שלנו בא.א. ג. גב' נפתלי שכל מעייניה היו רק כיצר להקל עלינו וכיצד להשאירנו בחיים... זיק של תקווה הוצת בנו. הבנו. אפשר שהיא הייתה זו שטרחה להוציאנו מן התופת הזאת... המעבר ממצב שלאחר ייאוש לתקווה חדשה; כשאת רואה, שהחרב החדה, המונחת ממש על צווארך, נשמטת כאילו מעלייך - זהו הרגע המאושר ביותר בחייו של אדם, החפץ חיים...
הוחזרנו, כפי שסיפרתי בראשית דברי, ממחנה ההשמדה אל מחנה העבודה, ממנו זכינו בבוא היום להשתחרר ולחזור להיות אנשים חופשיים.
אין סומכים על הנס, אך רק בנסים הרי נשארנו אני, אמי ואחותי בחיים.

(רחל גליקסמן, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|