logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

דוידוביצ'י אדית, מחנה אושוויץ, 1944

מטולטלים בין חוסר הידיעה ובין הזוועה, אנו חשים כאילו אנו נמצאים בסוף העולם. והתזמורת ממשיכה לנגן... איך ניתן לארגן גיהינום כזה, זוועה כזאת? אנו מופרדות מבעלינו, מאבותינו, מסבינו, מבלי שהתאפשר לנו להיפרד מהם. הכאב הינו עצום אך הפחד עוד יותר, ואנו מתאפקות כדי לא לצרוח.
גיסתי, שגילה כפול משלי, מבקשת ממני לעלות עמה על המשאית. רגליה, הרדומות מחוסר התנועה בעת המסע, כואבות. אני מסכימה.
הייתי מעדיפה להיכנס למחנה ברגל, כדי לנשום קצת אויר, אך אני נשארת לצידה, כך לפחות אנו יחד. המשפחה בעלת חמש הבנות מתפצלת: האב בצד הגברים, האם ושלש בנותיה הצעירות במשאית, ושתי העלמות בטור הולכי הרגל. הפירוד הינו קורע לבבות, כפי שקורה להרבה אחרים.
נשים צועקות כשנפרדות מבעליהן, מילדיהן הגדולים, והאנשים המסוגלים ללכת מודאגים לגורל אמותיהם וסבותיהם שלא מסוגלות ללכת, לאחר שהופרדו מהן. התזמורת מכסה ככל יכולתה את הצעקות קורעות הלב. במקביל אנשי ה-SS מקללים אותנו: "מהר יהודים מקוללים", בתוספת קללות נוספות לרוב.
אנו ממתינות שם, ממתינות למה? שיובילו אותנו לשחיטה! כל אחד בטור שלו. גיסתי ואני מנסות לראות את הבעלים שלנו בטור של הגברים. לשווא, ישנם יותר מדי אנשים מכדי לזהות מישהו. לא מוציאים הגה מחשש שנתמוטט.
האוויר מקפיא, בדיוק כמו הקור העוטף את לבנו. מה יהיה עלינו? מה צופן לנו העתיד, אם יש בכלל כזה? אני לבושה במעיל הארנבת הלבן שלי, פרווה שבאותה תקופה הייתה מבוקשת מאוד. זו גם המתנה האחרונה שקיבלתי מאחי מוריס לפני מעצרי.
הוא היה יצרן של אנפילאות מעור ארנבות עבור החיילים בחזית. בבהלה שלפני מעצרי, לבשתי את המעיל לפני שיצאתי, כדי להזהיר את גיסתי. מעיל זה יהווה יסוד חשוב בהישרדותי. אני בת 20, הלחיים אדומות מרוב קור ופרווה זו ממש בולטת בלובנה על רקע הנוף הקודר. אני רואה חייל SS בקצה הרציף מתקרב אליי, כנראה נמשך ללובן מעילי.
"את, תעברי אל הולכי הרגל" הוא אומר בגרמנית.
למזלי, יש לי ידע די טוב בשפה זו, אותה למדתי בבית הספר, ועקב דמיונה ליידיש. אני עונה לו שאני מעדיפה להישאר עם גיסתי. נכון, בהיותה בת 40, תלאות הנסיעה במשך שלושה ימים לא הטיבו עמה, היא לא נראית הכי טוב. חייל ה-SS מסתכל עליה ושואל לגילה, אני עונה במקומה: "בת שלושים" אני אומרת לו. חיוך לגלגני עולה על שפתיו, הוא מביט בה שוב, ולאחר דקה של מחשבה אומר: "בסדר, תעברו שתיכן לטור השני."
וכך, תוך כמה שניות, גורלנו מתהפך. מאוחר יותר נודע לנו שטור המשאיות עבר ישירות לתאי הגז. וכך מתרחש הנס הראשון בהישרדותנו, אך אז טרם היינו מודעות לכך.

(דוידוביצ'י אדית, 1944, מתוך "לא אמות כי אחיה... ואספר מעשה י-ה", דוידוביצי אדית)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|