logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

דוידוביצ'י אדית, מחנה אושוויץ, 1944

המאמצים שעשיתי כדי לשמור על שפיות העניקו לי בטחון שאוכל להציל משהו משווי המשקל הרוחני שהיה לי מקודם.
אמונתי הדתית תתמוך בי, גם במסגרת תנאי חיים המובילים לייאוש מוחלט ולרצון התאבדות, שהרי במציאות שלנו אנו מושלכות לשגרת חיים הרסנית של מכות רצח, עבודות פרך, ובעיקר של תזונה מחושבת ומתוכננת על יד הגרמנים, כדי להכחיד אותנו לאט לאט.
אני מקדישה את מעט כוח המחשבה שנותרה בי, כדי ללחום נואשות מדי יום ביומו נגד הייאוש ונגד הדיכאון הסובבים אותנו, בניסיון להכשיל, עד כמה שאפשר, את הרצון העקשני של אנשי ה-SS לשבור אותנו פיזית ונפשית. אני מנסה, ברגעים הבודדים שבהם מוחי צלול, להבין מה קורה לי ולאחרות, אך בעיקר לשמור על גיסתי, שמפאת גילה נוטה להתייאש.
כעבור שבוע, אני מתחילה להתפלל, ואומרת כל מה אני זוכרת בעל פה. אני מודה במחשבה לאבי, הרב שטרן, יהא זכרו ברוך, שלימד אותי בצעירותי כמה תפילות בעל פה, תוך שהוא מדגיש: "תמיד תתפללי מתוך סידור, אלא אם כן את נמצאת במצבים מיוחדים ללא סידור." ברוח זו, אני מבקשת לברר עם גיסתי, אם היא מסכימה להקריב מנת לחם כדי לקנות נרות לשבת, וזאת כדי לעורר אותנו כנגד ההסתגרות והסבילות, וכדי להחזיר מקצת שפיותנו הרוחנית.
בהסכמתה, אני הולכת לקנות, או יותר נכון להחליף, מנת לחם כנגד נר, אשר לאחר שחתכנו אותו לשנים, היה לנו אור לשבת. האסירות הלא יהודיות יכולות לקבל חבילות מבחוץ הכוללות קצת מכל דבר פרט ללחם.
וכך השגתי נר זה - במשא ומתן כנגד פרוסה אחת של לחם, ולא כנגד שתיים, כפי שהאסירה דרשה. להדליק נרות של יום שישי בערב, הפך לבעל חשיבות עליונה עבורנו. דבר זה אפשר לנו לשמור על כבודנו העצמי, לקוות לעתיד, ולנטוע בנו שביב של תקווה לשוב ולראות את יקירינו.
לשמור על הרצון לחיות, למרות התשישות הקיצונית, העינויים ובעיקר ההשפלות והחרפות שמונחתים עלינו, ניתן לעשות רק כאשר חדורים אמונה בה'. אני מודה שזה קשה מאד, במיוחד כאשר רואים מסביבנו נשים מיואשות שהן רק עור ועצמות, גופות מהלכות המכונות "מוזלמניות", שאיבדו כל רצון לחיות ושקיצן קרוב. יש להניח שאנו נמצאות פיזית באותו מצב, למזלנו אין לנו ראי. בגיהינום הזה, מספר דברים קטנים מספיקים כדי לתת לנו רצון להתגבר.
כדי למנוע נפילה טוטלית, אנו נתפסות בכל קרן אור של תקווה, כמו השמועה שלפיה הרוסים אינם רחוקים. דרך מחנה הגברים מגיעים אלינו החדשות וכן תאריכי המועדים היהודיים.
אנו מתפללות לה' שישחרר אותנו לפני שיגיע סופנו. בוערת בי להבה, תקווה שהודות לזכות הוריי, יהא זכרם ברוך, נצא מזה בחיים, גיסתי ואנוכי. ודאי, כשהרעב מציק לי, בקושי יש לי כוח לחשוב. להבה קטנה זו רופפת לפעמים ואז גיסתי היא זו המרימה לי את המורל.
מגיע יום שישי! עבודת השבוע נראית קשה פחות, כי אנו מצפות ליום זה בקוצר רוח. בקושי הרגשנו את הרעב שגדל עקב החוסר במנת הלחם, שעליה ויתרנו עבור קניית הנר.

(דוידוביצ'י אדית, 1944, מתוך "לא אמות כי אחיה... ואספר מעשה י-ה", דוידוביצי אדית)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|