logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

דוידוביצ'י אדית, מחנה אושוויץ, 1944

המעבר הוא מבירקנאו לאושוויץ, מחנה הנמצא בקרבת מקום, מרחק של כעשר דקות הליכה. נראה ששם יש יותר היגיינה - כיורים, בלוקים נקיים יותר. הסלקציה קפדנית מאד, כי הם רוצים רק אנשים כשירים לעבודה, בריאים וללא אף פצעון על הגוף.
איך ניתן להימנע מפצעים בזמן שלא קיימת שום היגיינה! גם זה מחושב. סלקציה זו מתבצעת בערב יום הכיפורים. יום הכיפורים, יום הצום שרוב האסירות צמות בו. גורלנו ייקבע, אם כן, באותו היום! אנו מועברות לחיטוי, אחרי זה למקלחת, ועירומות לגמרי ממתינות לבדיקה "הרפואית".
רופא SS יחליט אם כן או לא נוכל להתקבל ל"גן העדן", דהיינו לאושוויץ. באיזה מצב רוח היינו, ואיזו שטיפת מוח עברנו עד שהגענו לכך שנקרא לאושוויץ "גן עדן"!
אך שם נקי יותר ודבר זה חשוב מאוד עבורנו. אנו מחכות במשך שעות ארוכות לבואו של הרופא, והדבר גורם לחרדה גוברת. חמש שעות עוברות, ולמרות ש"לבושנו" איננו מתאים לתפילה, גיסתי ואני אומרות את כל התפילות שאנו זוכרות בעל פה. באזני הדהדו קולות ה"כל נדרי" שאבי היה שר, וכן כל הזמירות האחרות שהיינו שרים באותו היום. אומרים ש"סייעתא דשמיא חייבת להיות מלווה במעשה אנוש, כדוגמת קריעת ים סוף וקפיצתו של נחשון".
וכך סירבתי להכיר במצב העובדת שבו נמצאתי. חשבתי בלבי שכל מה שעבר עלי באותה עת אינו אמיתי, ושכל מה שעשיתי, או שכל מה שקרה לי איננו חשוב. רק המאמץ לשרוד בכל מחיר סייע בידי להחזיק מעמד, כי ידעתי - אם אתעלף זה יהיה קצי.
לכן, האמונה ב- "ה" והידיעה, שבה החזקתי בכוחותיי הדלים, הן שתמכו בי ולא רציתי להרפות מהן. [יוה"כ]
גיסתי אינה אומרת לי דבר לגבי הריוני המתקדם, אך היא חושבת בוודאי על מצבי. וכך גם אני. אך יש בי אמונה... תורי מגיע. הייתי אז בחודש החמישי או השישי להריוני.
הרופא מסתכל בי ושואל אם אינני בהריון. אני פותחת זוג עיניים גדולות ותמימות ועונה: "אני? לא!"
"אז מדוע הבטן שלך נפוחה? את יודעת, אם את מצפה לילד, מגיעות לך מנות נוספות, את יכולה ללכת לחדר החולים כדי שיטפלו בך היטב."
"אכן! הייתי רוצה, אך זה איננו המצב, וחבל", אני עונה לו.
הוא מסתכל בי ואומר: "טוב, אם את אומרת לא, אז לא!" הוא בדק את גופי. לא היו לי פצעים על הגוף, ואז הוא אומר לי: "בסדר, את יכולה לעבור". אוף! יצאתי בנס, הכול עבר בשלום. רעדתי בכל גופי, אך למזלי נקלעתי לידי גבר רשלני. הוא פשוט רצה לסיים את עבודתו, כי אנחנו האחרונות לעבור את הבדיקה. ובכל זאת היה זה נס משמים, כי הוא ודאי חשד במשהו. אני בטוחה שנס זה נבע מ"זכות" - זכות הורי שהתפללו עבורנו ובזכות ה"מזל", אותו מזל שהקדוש ברוך הוא מעניק לנו. גם גיסתי עברה את הבדיקה למרות גילה.
מזל מיוחד זה הינו ללא שום חוקיות. מכל מקום, הזמן פועל לטובתנו או לרעתנו, כי לשרוד ששה חודשים למרות חוסר המזון, הדיזנטריה, עבודת הפרך והאלימות שהייתה מנת חלקנו היום-יומית, זו הייתה מטלה פיזית בלתי אפשרית, זאת הייתה משימה חסרת-סיכוי.
לו הייתי מגיעה ל"בית החולים", הייתי זוכה "לטיפול" מצד מנגלה יימח שמו וזכרו, אשר "טיפל" בנשים הרות, תוך שמירה - איזה לעג לרש - על כל כללי החיטוי (אַסֶפסִיַה) במהלך הלידה, אם הצליחו להגיע עד לשם. הוא חתך את חבל הטבור, ביודעו כי חצי שעה מאוחר יותר גם האם וגם היילוד יישרפו בכבשנים. הוא לא רצה לאבד את המיומנות. ובמיוחד, הוא רצה לבצע ניסיונות על נשים הרות, על תאומים ועל מקרים מיוחדים.

(דוידוביצ'י אדית, 1944, מתוך "לא אמות כי אחיה... ואספר מעשה י-ה", דוידוביצי אדית)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|