logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

דוידוביצ'י אדית, מחנה אושוויץ, 1944

במרפאה פעלה אישה יהודייה פולניה, רופאת נשים במקצועה, אשר נשלחה גם היא למחנה הריכוז, עוד בשנת 1942. הודות למקצועה, היא נשארה בחיים. היא אדיבה מאד ומרגיעה אותי שהכול יעבור בשלום בעת הלידה. גיסתי נשארת לידי חלק מהלילה, דהיינו עד לארבע בבוקר, כי אז נערך המסדר. הלילה עובר עלי בכאבי תופת: התינוק גדול, ואני בעלת אגן צר.
לאחר שתים עשרה שעות של המתנה, תוך התכווצויות חזקות, התינוק יוצא לאוויר העולם לקראת שש בבוקר בצרחות רמות מצדו ובצעקה רפה מצדי. זהו בן זכר השוקל ארבעה ק", בהם זכה על חשבון "עודפי" משקלי. אני מוציאה אנחת רווחה ומודה לא-ל על ההקלה הפיזית.
אך בזאת לא נגמרו הצרות, כי כאבים אלו, ככל שהיו חזקים, הם כאין וכאפס לקראת מה שממתין לי. הגינקולוגית אומרת לי בקול אימהי: "שמעי, הקשיבי היטב. איך שלא תסתכלי על כך, הבן שלך לא יחיה אנשי ה-SS לא יתנו לו לחיות, פרט לזמן של "ניסיונות" שהם יבצעו בו, ואת עצמך, אין לך במה להיניק אותו. כל מה שתרוויחי הוא לעבור למשרפות יחד אתו לאחר סדרת "ניסויים" שתעברו שניכם. האמיני לי, אני יודעת על מה אני מדברת. לדאבוני, היו אחרות לפנייך והן אינן נמצאות כאן כדי להעיד. את צעירה, רק בת עשרים שנה, ובעזרת ה' יהיו לך עוד ילדים, אם תצאי מכאן בחיים. ייתכן שיתנו לך לחיות, ואני מאחלת לך זאת מכל הלב ואעשה כל שביכולתי לסייע לך בכך גם אם יכולת זו מוגבלת מאוד. לכן תחשבי...". אין לי הרבה זמן לחשוב, היא צריכה לטפל בי.
הייתי קרועה, והיא חייבת לתפור אותי, בבשר החי, בחוסר חומרי הרדמה. אני חושבת ששעתי האחרונה הגיעה ומתפללת כדי לשכוח את ייסוריי. וכך, מבלי להיות מודעת למצב, מותשת מלילה ללא שינה, סחוטה מייסורים, אינני עונה לה, ורק מזיזה את הראש לאות הסכמה. האמת היא שאני שומעת את קולה מתוך ערפול חושים. אני יכולה בקושי להשמיע מילת תודה לפני שאני שוקעת בתרדמה עמוקה למשך שעתיים, דבר המאפשר לי לאגור קצת כוחות.
כאשר אני מתעוררת אני מודה לה שוב על מסירות הנפש שלה, מסירות שלא היינו מורגלות לה מצד האסירות השומרות עלינו (הקאפו). למזלי הייתי המומה מעייפות, אחרת איך יכולתי, בשאט נפש כזה, להחליט על גורלו של בני! היום אני יודעת, בביטחון מוחלט, שהוא לא היה שורד. אך איני מאחלת לאיש לעמוד בפני דילמה כזאת.
התפרים בבשר החי ללא הרדמה גורמים לי סבל רב, אך אין דבר שיוכל להקל עלי, ועם כל זאת, לחיי ורודות. אני מתחננת בפני הרופאה שתראה לי את התינוק, תינוק יפהפה במשקל ארבעה ק"ג.
היא מסרבת.
הפניתי את מבטי, כי דמעות מרות מסממות אותי. גיסתי, שוב לצדי, מנגבת לי את העיניים. יש לי מזל למרות אסוני, כי המסדר של 25 בדצמבר, הוא יום חג ל-SS, מתקיים רק בשעה 10:00 במקום בשעה 4:00 כרגיל. איחור זה מאפשר לי להיות כמעט בכושר כאשר אשת ה-SS נכנסת למרפאה בשעה 10:00. היא ניגשת אלי ושואלת את הגינקולוגית "מה קורה כאן?"
"למעשה לא כלום. זו אישה שזה עתה ילדה. התינוק מת, אך היא בריאה ותוכל לשוב במהרה לעבודה. ראי, היא רעננה לגמרי, לחייה אדומות...."
אשת ה-SS מסתכלת בי ואחר כך בתינוק ועונה: "טוב, את התינוק שימי בכוהל עבור הניסויים, ואילו האם, היא תוכל לשוב בקרוב לעבודה." באימה אני חושבת שאילו ילדתי ביום אחר, הייתי עוברת לבלוק של הניסויים, ומשם - ישירות למשרפות עם ילדי.
לאחר צאתה של אשת ה-SS אני מעיפה מבט לעבר התינוק: לבי נצבט בקרבי, זה נגמר. נתנו לו זריקה בראש והוא שוכב על השולחן.
איך הגעתי עד הלום? אינני יכולה להוציא הגה מפי. הבכי חונק אותי.
מה לעשות?
כלום, רק לסבול ולא לעשות דבר. המיילדת אומרת לי: "תראי, הכול יסתדר, שמעתי אותך מתפללת, וזה מה שיציל אותך. עוד יהיו לך הרבה ילדים."

(דוידוביצ'י אדית, 1944, מתוך "לא אמות כי אחיה... ואספר מעשה י-ה", דוידוביצי אדית)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|