logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

דוידוביצ'י אדית, מחנה אושוויץ, 1.1945

קל להגיד! במרפאה היה לי זמן לחשוב. הכול עבר כה מהר, עד שלא ניתן היה להאמין למה שקורה לי. ברגע זה איבדתי את שיווי משקלי, הייתי מיואשת לגמרי: ללדת ילד ולאבד אותו כל כך מהר, ובאלו תנאים! היה לי רגע של התמרדות: "איך הא-ל מאפשר לדבר שכזה לקרות? אין זה צודק." ואז נרדמתי, ובחלומי ראיתי את הוריי. ואבי אמר לי: "גיטלה (כך היה נוהג לקרוא לי), חזרי אלינו מהר, כי אנו זקוקים לך, אמא חולה, ורק את בנוכחותך יכולה לעזור לנו". חלומי היה כה מוחשי עד שבהתעוררי היה נדמה לי שאבי נמצא לידי. אך המציאות המרה הינה אחרת.
מה לעשות? אני קוברת את ייאושי בתוכי ומגיבה בצורה חיובית יותר. לא, אני אומרת לעצמי, לא אתן שהם יהרסו אותי. אמנם הרגו את בני אך אותי לא ישברו. התגברתי, אמנם בקושי, על רגשותיי ועל רגשנותי, כדי לא לטבוע. התאוששתי כמיטב יכולתי תוך מחשבה על משפחתי ועל החלום המוזר שהיה לי.
אני נשארת במרפאה עוד כמה ימים, אך הגינקולוגית באה אליי ומייעצת לי לא להתעכב עוד אם אינני רוצה להיות חלק בסלקציה הבאה. יצאתי משם ארבעה ימים אחרי הלידה.

(דוידוביצ'י אדית, 1.1945, מתוך "לא אמות כי אחיה... ואספר מעשה י-ה", דוידוביצי אדית)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|