logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

קטן שולמית, מרסיי , 1942

במרסיי גרנו בחדר קטן, בלי מטבח, בישלתי על פלטה חשמלית אשר
פעלה רק כמה שעות ביום, כי בפקודת השלטונות ניתקו את הזרם, כדי
לחסוך חשמל, חוץ משעתיים בערב ושעה בצהריים. ברז המים היה

בפרוזדור , עבדנו במשרד של אגודת ישראל והבוס שלנו היה עורך הדין

מילר (האבא של דודה פלורין, אשתו של הדוד פייר). הוא אירגן כל מיני
דברים עם השלטונות, בגלוי ובסתר, לטובת היהודים. למשל: הוא השיג
היתר לאפות מצות תמורת כמות גדולה יותר של תלושי לחם ; הוא דאג
ליבוא מאלג'יריה של כמות קטנה של יין כשר בעזרת שוחד ; אירגן שיעורי

קודש , דאג ליהודים בבית הסוהר - וצחק הרבה, עד שלבסוף נהיה חשוד

בעצמו והיה צריך להימלט על נפשו מעבר לגבול שוויץ. שניס אחדות
לאחר מכן סיפרה לי דודה ליזט יהושע, שאם היא הצליחה לצאת חיה
ובריאה עם ילדיה ממחנה הריכוז ברגן-בלזן, זה בגלל שהיא צחקה
עמהם, ודיברה איתם על נושאים יפים ומצחיקים, עד כמה שהדבר ניתן.

בעזרתו של עוה"ד מילר נפתח גם סמינר של בית יעקב. היו בו עשר
תלמידות, ושנינו היינו המנהלים, כשאני אחראית לצד הגשמי, כלומר

הייתי טבחית, אבל גם אם בית ומחנכת. בדירה המרווחת במרכז העיר
מרסיי עברו והירצו רבנים ומורים. היסתרנו בו גם בנות שלא היו להן
רשיונות או תעודות. במקום הייתה אוירה של לימוד ובטחון בה', למרות

הפחד המתמיד. אחת הבנות לא חזרה מחופשת פסח, היא נלקחה ע"י
המשטרה הצרפתית (אשר שיתפה פעולה עם הגרמנים) ונשלחה למחנה
ריכוז. רק אחרי המלחמה נודע לנו כי כמעט כל הנשלחים למחנות נשרפו.
עד אז היו שמועות נוראיות, אבל לא האמנו להן.
המשכנו לגור בחדרנו הקט. כל בוקר הלכתי לקניות בשוק ונקטתי
בשיטה הפשוטה: היות שהייתי בהריון, הייתה לי 'תעודה' הפוטרת
מעמידה בתור. כשראיתי ליד דוכן תור גדול, ידעתי שבוודאי שם מוכרים
דבר חשוב (אולי סלק בהמות או בטטות) ופילסתי לי דרך לראש התור.
וכן הלאה, עד שאזל הכסף. בישלתי תמיד בשפע, וכפי שאמרו הבנות
(אשר הכירו את בעיות האספקה) זה היה אחד הניסים של יש מאין. פעם
אחת קיבלתי ארבעה תפוחי אדמה. שמחתי הייתה גדולה מאוד. הינחתי
אותם למעלה בסל הקניות, ומיהרתי הביתה כדי לבשל אותם לכבוד
שבת, ותיארתי לי בדמיוני את המטעמים השונים שאכין מהם. פתאום
שמעתי מישהו רץ אחרי וקורא לי ; עצרתי בבהלה, וראיתי אדם שלא
היכרתי קורא אליי : "מאדאם, מאדאם ! אבד לך דבר מה" ! זה היה תפוח
אדמה אחד. כמעט רציתי לנשק אותו על טוב ליבו...

בעלי התחיל אז ליסוע לכל מיני מקומות כדי לעזור ליהודים במתן
תעודות, כשרות או מזוייפות, ותלושי מזון לאנשים שנמלטו מהמשטרה,
וגם כסף לאשה שנשארה עם ילדים קטנים ובעלה 'נעלם', כלומר: נעצר
ע"י השלטונות, או לסדר לילדים עזובים שמות בדויים - כי אותו ילד היה
ברשימת המבוקשים של הגסטאפו (כמו למשל משה ארנד שהפך לפייר
דרייפוס). הקניתי לעצמי מיומנות יוצאת מן הכלל בעבודות הזיוף האלה!
הוא גם גילח את זקנו ולבש מכנסיים קצרים, כדי להיראות כנער צעיר,
ואו אולי לא יעצרו אותו.
גם אבי ניהל אז מוסד של ילדים עזובים ליד מרסיי. המוסד היה
שייך לרב שניאורסון ממשפחת ליובביץ' מרשת חב"ד, ופעם אחת אבי
היה אורחנו לשבת. רק פעם אחת ויחידה.

(קטן שולמית, 1942, מתוך "מגילת שולמית או שרשרת הדורות", קטן, שולמית)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|