logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

שרה ביינהורן, בירקנאו, 1944

עתה, בשעת ערב מוקדמת, כשכל ה"הפטלינגן" (-האסירים) כבר היו
בתוך הצריפים, לא נראתה תנועה רבה בחוץ. נקל היה לחשוב כי המחנה
כמעט ריק והצריפים הענקיים משמשים למחסנים או למפעלי ייצור.
לפתע, מעבר לגדר המאיימת, הבחינה שורי בזווית עינה בתנועה. היא
הפנתה ראשה וראתה אדם זקן שהתקרב למולה ואותת לה בבהילות לגשת
לגדר.
היא נדרכה, הביטה ימינה ושמאלה, ורק לאחר שהיתה בטוחה כי איש
לא יבחין במעשיה - קרבה בצעדים מהוססים אל הגדר ונעמדה במרחק
בטוח ממנה. .
כאן יכלה לבחון את האיש מקרוב. בגד הפסים היה תלוי על גופו הצמוק,
פניו היו כחושות ופיו חסר שיניים. נראה היה כאסיר זקן, דומה לרבים
אחרים, ללא זהות או סימן היכר. רק עיניו בערו : חוקרות, מתעמקות ומשדרות
רצון חיים.
הוא החל לדבר אליה ביידיש, משפטים לא ברורים, מילים מובלעות. שורי
התקשתה להבין את שפתו של הזקן. בשל פיו חסר השיניים היה עליה להתאמץ
כדי לקשר את ההברות למשהו ברור בעל משמעות.
חוץ מזה, הזקן סיפר לה דברים שלא נתקבלו על דעתה. סיפורים משונים
שלוו בהרמת אצבע כלפי השמיים, ושורי שאלה את עצמה שוב ושוב, האם
היא מפענחת נכון את מה שהוא מבקש להשמיע.
"איפה ההורים?" שאלה את הזקן המשונה, שכנראה יודע ומתמצא כאן
היטב.
אצבעו הגרומה התרוממה כלפי השמיים ומבע עיניו הפך נוקשה ועצוב.
"תזכרי את התאריך בו הגעתם לכאן!" ענה לה במקום תשובה, "ראש
חודש סיוון," המשיך לאחר רגע.
אחר כך הוציא מאי-שם צרור קטן, ובתנופה חזקה השליך אותו אל מעבר
לגדר. הצרור נפל לרגליה של שורי, והיא הרימה אותו, תוהה מה מבקש הזקן
לתת לה...
ריחה של עוגת גבינה ביתית אפף אותה בבת אחת. העוגה העטופה היתה
מעוכה מעט ואולי אפילו מעופשת בקצה, אבל שורי טעמה בה את כל טעמי
גן עדן. היא שלחה לעבר הסבא מבט של תודה, תוהה מנין השיג את המעדן
הזה.
היא טעמה מן העוגה והותירה את רובה לאחיותיה שבצריף. טעמה הביתי
של העוגה נטל אותה מן המציאות האפורה, מן הצריפים העומדים בסדר
מדוייק ומריח המוות הנישא באוויר - והניח אותה אי-שם, במרחק של
שבועיים בלבד מכל הבלהה הזו.

שורי הביטה בזקן במבט של תודה. היא כבר ידעה מה ערכה של עוגה
כזו במחנה בירקנאו, שם נמדדו פירורי הלחם כמנות של חיים. רק לב יהודי
מוכן היה לוותר על עוגה כזו למען זולתו.
"תבואי מחר לפנות ערב," אמר לה הזקן טוב הלב. ושורי חשה כאילו
אימץ אותה הסבא עלום השם לנכדתו, וכי אז ודאי יעניק לה עוד מתנות
כאלו...

למחרת בשעת בין השמשות שוב חמקה שורי מן הצריף. ארבע האחיות
ליוו אותה בעיניהן, מייחלות להצלחתה וממתינות לראות מה תביא עימה
הפעם מן המפגש עם הסבא.
היא נתנה לאחראית השער המצויידת במוט את שכרה, ויצאה במהירות
החוצה. בזהירות קרבה אל הגדר - מאחוריה כבר המתין לה סבא. שניהם
ידעו כי בשעה כזו הגדר אינה מחושמלת, אך אף על פי כן נזהרו מלגעת בה.
סבא החל לחפור גומה קטנה מן העבר שלו, ואילו שורי הצטרפה לחפירה מן
העבר שלה.
עד מהרה נוצר בור קטן מתחת לגדר, דרכו העביר לה הסבא מצרכי מזון
שונים, פיסת חבל לקשור בה את השמלה וליצור בכך מקום מתאים לאחסן
בו חפצי מזון. תוך כדי עבודה דיבר הזקן: "את לי כאחותי התאומה, אשר
לא ראיתיה מאז בואי הנה," אמר לה. "אני תר ומחפש אחריה ואינני מצליח
לגלות אותה. ייתכן כי היא נמצאת כאן, בקרבת מקום, ואני פשוט לא יכול
לזהות אותה..."
שורי הביטה בו בתמהון, מתקשה להבין את דבריו. הכיצד מדמה סבא
בחורה צעירה כמותה לאחותו התאומה - שוודאי היא זקנה וצמוקת פנים
כמוהו?
"ליבי נצבט בקרבי!" המשיך הסבא להשיח את מר ליבו לפניה, "כיצד
נראות בנות ישראל, מגולחות ראש ולבושות סמרטוטים, מבלי גרביים לרגליהן
והן נועלות קבקבי עץ. בכל פעם שעוברת בקרבת מקום קבוצת בנות, אני
מחפש אותה - את אחותי תאומתי, ולשווא. אולי השתנתה כל כך עד כי
לא הכרתי אותה?"
'הסבא הזקן מבולבל כנראה לגמרי,' חשבה שורי לעצמה בעצב. לא היה
לה חשק להתווכח איתו, וכך הניחה לו לדבר ככל שעלה על רוחו.
"מאוד מאוד חשוב שתאכלו את המרק שמחלקים לכן בצריף," הורה לה
הסבא. "אני יודע שהוא מעורר גועל וקשה לטעום ממנו, אבל אם לא אוכלים
מה שיש - הרי שמהר מאוד עלולים להפוך ל'מוזלמן' שמסיים את דרכו
בארובה..."
שניהם הזדרזו בהעברת החפצים ובשיחה ככל שיכלו, יודעים כי חייו של
סבא תלויים לו מנגד. מבחינתם של הגרמנים פשע סבא בשני פשעים חמורים :
האחד, תמיכה בחלשים ממנו, עת העביר לשורי מצרכים, ופשעו השני היה
- העברת מידע. למרות הרצח ההמוני והפעלת תאי הגז והכבשנים - הוטל
איסור מוחלט לשוחח בנושא או להעביר עליו ידיעה כלשהי. והנה, סבא הזקן
אמר לה את הדברים הנוראים מכל :
"לנו, יהודי פולניה, אין כבר הרבה תקווה לשרוד. אבל את, בחורה בריאה
ובעלת תושייה, עובדה שהעזת לצאת החוצה. עלייך להישאר בחיים כדי לספר
לעולם הנאור על הרציחות הנוראות הנעשות כאן. אני אתמוך בך כדי שתשרדי...
תבואי גם מחר..."
הלילה כבר החל מתגנב אל השמיים ומאפיר אותם. דמותו של סבא
היטשטשה מולה, והדברים האיומים שאמר לה הלמו במוחה. עוד רגע חלף,
והנה פרצו להן הדמעות שוטפות-זולגות בבכי מר.
"איך אתה יכול לומר דברים נוראים כאלה?" פנתה במרירות אל הסבא,
מנסה להדוף את האמיתות הזוועתיות שסירבו להתקבל על ליבה. "אתה
מדמיין... משקר לי..." האשימה אותו, מנסה לשווא לעצור את זרם הדמעות
המתגבר.
"בכי, בכי, אחותי, כל עוד יש לך דמעות," אמר לה סבא בקול מוזר שהדו
של בית עלמין נשמע ממנו, "אני כבר אינני מסוגל לבכות, מעיין הדמעות יבש
בי כליל. לו הייתי יכול להזיל, ולו דמעה אחת, הייתי נגאל מייסורי הנפש
שלי, שהם מנת חלקי יום יום ושעה שעה..."
"אני מרשה לך לשבת על הקרקע עד שתישמע השריקה. ואז, כשתשמעי
את האות שהמשגיחה הגרמנייה באה - תקומי ותצטרפי במהירות לשורה
שלך... הלחיים שלך די אדומות, לא רואים שאת נמצאת במצב בריאותי לא
תקין... אם לא תנהגי כך, הרי שבאמת עוד היום תצאי דרך הארובה..."

(שרה ביינהורן, 1944, מתוך "עלים שעלו מן האפר", ביינהורן (קליין) שרה)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|