logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

שרה ביינהורן, בירקנאו, 1944

בצהריים, שעה שחילקו את המרק לתוך קערות הפח האדומות, נזכרה
שורי בעצתו של סבא הזקן. רצון החיים ההולך וגובר בה, דחף אותה לשמוע
בקולו והיא עצמה את עיניה, סתמה את אפה, ובכוח לגמה מן המרק שתי
לגימות, דוחפת את הנוזל העכור אל קרבה בתקווה שהוא לא ייפלט חזרה
החוצה.
"כולנו חייבות לאכול מן .המרק הזה," אמרה לאחיותיה שהביטו בה
בתדהמה. "אם לא נאכל ממנו, לא נוכל להחזיק מעמד עד ליום השחרור...
הגוף שלנו זקוק לכל 'מזון' שרק נוכל להשיג!"
ההיו אלו מילותיה של שורי ששכנעו אותן? או אולי המחסור והרעב...
אבל החל מאותו יום היו חמש האחיות בולעות את המרק, וגומרות אותו עד
לטיפה האחרונה. יתר הבנות שסביבן גם הן החלו לעשות כמותן, מודעות
לעובדה שעליהן לזנוח את אנינות הטעם ולדאוג לחייהן ולהשבעת רעבונן
ההולך וגובר.
לאחר ימים אחדים התרגלו הכל למרק הדלוח. הצוענים שוב לא נהנו מן
השאריות הרבות, ואף האחיות קליין, שקבלו את מרקן בשותפות, היו מנהלות
ביניהן "חלוקה שווה". הן היו מודדות את אורך הבליעה של כל אחת, ואת
מספר הבליעות, משתדלות לחלק אותו ביניהן על פי הצדק והיושר. לחני,
שהיתה כחושה מהן, הותירו האחיות - מתוך דאגה לבריאותה - "מנה"
גדולה יותר...
שורי הוסיפה להיפגש עם סבא הזקן. יום יום, בזמן קבוע של בין השמשות,
היה ממתין לה באותו מקום ומעביר אליה מוצרי מזון - בהם התחלקה עם
אחיותיה, וכן חפצים בעלי חשיבות להקלת החיים, כמו כף לאכילה וצלחת
קטנה, אותם השיג בדרכים לא דרכים.
כף האכילה השיבה לשורי את התחושה האנושית. רכוש כזה במחנה,
פירושו - ששוב לא תצטרכנה היא ואחיותיה לספור את הבליעות, למדוד
את אורכן, או ליטול את המרק בידיים. המרק החם הוצק אל כפות הידיים
ואף אחת לא חשה בכוויות. גם הצלחת היתה שימושית עד מאוד, שבועות
מספר לאחר מכן, כאשר הזדמן לה להשיג תוספת מזון, יכלה בעזרת הצלחת
להביא מן האוכל לבלוק ולשתף בו גם את אחיותיה.
סבא הוסיף לקרוא לה "אחותי התאומה". שורי התייחסה לכך בסבלנות
ובהשלמה, יודעת שזה הדבר היחיד שהיא יכולה לעשות למען הסבא, שכה
דואג לה.
באחד הימים גברה עליה סקרנותה, וכשהיא מתעלמת מ"כללי נימוס"
מקובלים, כמעט מבלי לחשוב, שאלה אותו: "בן כמה אתה, סבא?"
חמישים או שישים שנה, היו מתקבלות על דעתה של שורי , זה בעצם
היה הגיל שהיא נתנה לו במחשבתה.
אבל סבא ענה לה תשובה שונה לגמרי : "כאשר פרצה המלחמה (בשנת
תרצ"ט - 1939) הייתי בגיל בר מצווה," כך אמר.
שורי נדהמה. לרגע נשארה קפואה על מקומה, מאובנת מאימה, בוהה
בזקן - הצעיר, שבמשפט אחד כאילו פשט את דמותו והפך למישהו אחר...
המראה כולו נדמה לה כעין חלום בלהות. "סבא הזקן" איננו אלא בחור
צעיר! אחותו-תאומתו צעירה ממנה בשנה, מה עשו חודשי השהות במחנה
לעלם בן השמונה עשרה עד שהפך להיות כאיש שיבה חסר שיניים? כיצד
ייתכן שהאיש צמוק הפנים, הרזה כשלד, אינו "סבא הזקן"? הדברים לא
הקבלו על דעתה !
"סבא" סיכן עצמו והוסיף להדריך אותה ב"הלכות" המחנה : "חשוב לאכול
כל מה שנותנים," אמר. "הימנעי מלהגיע לסלקציה, ואל תגיעי לעימות עם
האחראים. אל תקבלי מכות מיותרות..."
הוא סיפר לה על תעשיית המוות המתנהלת לקול צלילי התזמורת, על
הרכבות המביאות אלפי אנשים אל התחנה הסופית, על מיון החפצים והררי
השערות.
תחושת תסכול וזעם אין אונים השתלטו על שורי עם שהיתה מוסיפה
ושומעת את המילים הקצובות, המדווחות לה על הזוועות שאין המוח יכול
לתפוס. כל משפט היכה בליבה והשאיר בו צלקת מייסרת. אבל ה"זקן" אמר
שאי אפשר לברוח מן המציאות, וכל עוד היא כואבת - יש תקווה להבריא.
אישיותו הקורנת, שלא שקעה בטומאה - האצילה לה חיים, מחזקת
אותה באורה, מוסיפה לה כוחות גנוזים אותם הביאה עימה אל הבלוק. ויחד
עם מוצרי המזון שחילקה לאחיותיה, השפיעה עליהן מן העידוד ורצון החיים
שהפיח בה "סבא".
"כך נרקמה ידידות של אמת," מספרת שורי. "ראיתי ב'סבא' אדם,
שבמקום בו הפכו אנשים לחיות השדה הגיע הוא - להתעלות נפש עצומה.
הוא העביר דברים מתחת לגדר, זרק אותם במיומנות ובזריזות על אף שהדבר
גבל בסכנת נפשות של ממש! ואני, הלא הייתי סתם בחורה זרה, אפילו את
שמי הוא לא ידע..."

אחרי כמה ימים חדל "סבא" להגיע. לשווא המתינה לו שורי על יד הגדר,
מביטה כה וכה לראות האם דמותו הצמוקה מתקרבת , לשווא ייחלה לתוספות
המזון שהחיו את נפשה ואת נפש אחיותיה.
כל מאמציה לאתרו, לחפשו בין קבוצות האנשים שראתה - עלו בתוהו.
"הסבא הזקן" נעלם בתהומה היוקדת של בירקנאו ועקבותיו לא נודעו.

(שרה ביינהורן, 1944, מתוך "עלים שעלו מן האפר", ביינהורן (קליין) שרה)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|