logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

שרה ביינהורן, מחנה עבודה גובען, 1944

הימים דמו זה לזה ממש כמו החלקים אותם הבריגו בבית החרושת. רק
יום אחד היווה ציון דרך בשורת הימים המשמימה - יום השבת. לבנות,
שהאמונה היהודית פיעמה בליבן, היה חשוב לשמור על היום השביעי ולהימנע
מחילולו ככל יכולתן. השבת הוותה מעין ציון דרך, האור שבקצה מנהרת
הימים החשוכים. ה"זכור" וה"שמור" - אפשרו לבנות לחוש כי עדיין יש
בידן הכוח להתגבר, החיות להרים ראש מעבר להמולת הצרות והקשיים
השוטפים סביבן.
ובימות החורף, עת נכנסה שבת בשעה מוקדמת של יום שישי אחר
הצהריים, לא היה זה מן הדברים הקלים להישמר מעשות מלאכה.
בליל שבת, כאשר כבר היו על המיטות, הקפידו הבנות לזמר את זמירות
השבת עמוסות הזכרונות מן הבית, שפרטו על מיתרי הלב. ניגונים חרישיים
מלאי המיית הנפש, שגרמו לנשים לבוא ולהתחמם בשלהבת המאירה, להסתופף
תחת כנפיה של שבת המלכה, להפיח מחדש את הניצוץ שעומעם אצל רבות
מהן.
נטפי העידוד והנוחם חיזקו עוד יותר את קבוצת הבנות שומרות השבת
- ה-,"SOMBATOSOK'" כפי שנקראו בהונגרית. אומנם, בעבודת בית החרושת
מן הנמנע היה לשבות ממלאכה, והדבר כרוך היה בסכנת מוות, לכן השתדלו
הבנות לעשות את עבודתן בשינוי. אך כאשר שבו אל המחנה - נזהרו שבעתיים
מעשיית כל מלאכה שאין בה משום פיקוח נפש.
הנסיונות לא היו קלים כלל וכלל. ראשית, את המים החמים לכביסה
חיממו רק בשבת אחר הצהריים, משום שאז היו כל המשמרות מכונסות
בצריפי המגורים. שומרות השבת נאלצו לכבס את בגדן ביום ראשון במים
קרים, ובקור האירופי, כאשר השמלה לא התייבשה - נאלצו הבנות ללבוש
את שמלותיהן כשהן רטובות, עד אשר התייבשו על גופן, או קפאו מקור.
הנקיון וסידור החדר הושארו כמובן ליום ראשון, ולא מעט התלבטו הבנות,
והתווכחו ביניהן, האם מותר להן ליהנות מחומו של התנור שהוסק בשבת...
אחת מחברותיהן לחדר נהגה לגזוז את ציפורניה ביום השבת. שורי
וחברותיה החלו לדבר על ליבה בעדינות, ולשכנע אותה לדחות את ה"טיפול
הקוסמטי" הזה ליום אחר. האשה, שהתרשמה מהתנהגותן המוסרית ואמונתן
המוצקה של שכנותיה, התנהגות שהיתה מופת ודוגמא - נעתרה להן לבסוף.
הקנטינה, שנפתחה בשבת אחר הצהריים, התרוקנה חיש מהר ממצרכי
המזון הנחוצים שניתן היה לקנות בה, והבנות שנמנעו מעיסוק בסחר-מכר
ביום השבת נאלצו להמתין ליום ראשון ולהסתפק בשאריות שנותרו (אם
בכלל).

ביום ראשון התפתח שוק של "תכשיטים" - צמידים, טבעות וסיכות
מכל צבעי הקשת - שנעשו מחוטי חשמל צבעוניים, אותם ארגנו עובדות בית
החרושת. הבנות, שיצר הקישוט לא דעך בהן כליל, הסכימו לשלם ב"בונוסים",
או אפילו בלחם - "מטבע קשה", כדי לרכוש פריט נוי, או חתיכת אלומיניום
ממורקת ששימשה כמראה שימושית לסידור השיער.
תחילה עסקה שורי בייצור התכשיטים הללו, אף שידעה כי אם תיתפס
תיחשב לה השחתת החומרים החשובים כסבוטז' ( - חבלה). אבל לאחר מספר
שבועות, כאשר הזדמן לה לקנות מחט קטנה, החליטה לפתוח את "המתפרה
הפרטית" שלה, וידיה הזריזות החלו לעסוק בתפירה בכל שעת פנאי.
עבודת כפיים זו נמצאה לה בשפע, אף שהיה עליה לעמול קשה בשביל
להרוויח את מעט הלחם. נשים רבות, שחפצו להיראות בבגד מסודר ותפור
כיאות, הפרישו מלחמן - כדי ששורי "התופרת" תתקן בעבודת נמלים סבלנית
את הקרעים והחלקים הפרומים בשמלותיהן. את פרוסות הלחם שהשתכרה
בזיעת אפיה - חלקה כמובן עם אחיותיה.

(שרה ביינהורן, 1944, מתוך "עלים שעלו מן האפר", ביינהורן (קליין) שרה)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|