logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

שרה ביינהורן, מחנה ברגן בלזן, 1945

הימים זחלו כמו הכינים הכהות: נרמסים, מתועבים ומציקים. האביב,
שהחל שולח קרני זוהר בעולם החיצון, מקרין מאורו על השדות והעצים,
דומה כי נעצר בשערי ברגן בלזן, הציץ וסירב להיכנס פנימה.
קור המוות מצא לו משכן של קבע בין הצריפים הגדולים, מצמרר את
האסירים המנסים לחמוק מאצבעותיו השולטות בכל פינה ללא מצרים.
"הבנות שלשלו," מספרת שורי, "קדחו מחום, ובקושי עמדו על רגליהן.
מסביב לא נראה אף בחור יהודי. היינו בטוחות שלא נותרו עוד גברים יהודיים
בעולם, רק אנו היחידות המסתובבות בברגן בלזן, ומי יודע עד מתי...
"ימים רבים לא ניתן לאסירות כל מזון, והייאוש השתלט על כולן. טירון
חושים של ממש - אפסה תקוותנו להינצל. בדל של שמועה גונב לאוזנינו
על מקום כלשהו בתוך המחנה, בו שוררים תנאים משופרים. אבל ידיעה
ברורה .יותר, או קשר כלשהו למקום - לא היה לנו.
"מדי בוקר היינו חייבות לעזוב את שטח הצריף כדי שהתורניות תוכלנה
לנקותו מכל הזוהמה שהצטברה בו במשך הלילה. הבנות, שלא שלטו על
צורכיהן, לא הספיקו לצאת החוצה בזמן, ועקבות הלכלוך סימנו את הדרך
בה הזדחלו היצורים האומללים על ארבע, התגלגלו החוצה לאיטן, נסחבות
בשארית כוחותיהן. . . "
המחנה חסר היה תנאים סניטריים מינימליים. בכל מקום בו היתה מעט
זוהמה, התרומם תוך זמן קצר תל לכלוך, שלא לדבר על נייר שלא היה
בנמצא כלל. גם מים לא היו, ומי שדווקא חפצה בנוזל יקר זה - נאלצה
להסתפק בשלולית המים העומדים שנקוותה ליד השירותים.
ריח המוות נדף בכל. לא היה צורך להיות רופא כדי לראות את מלאך
המוות המביט מפניהן של האסירות, פוער בורות אפלים בתוך עיניהן הקודחות
ומלווה כהד את זעקתן הנואשת : "מים! מים!"
שורי חיפשה איזה סדק, דרך להתקיים ולשרוד בחסר הנורא. היא ראתה
מול עיניה את אחיותיה הקודחות, ששפתותיהן חרבות מצמא, וידעה כי עליה
להשיג בכל מחיר את נוזל החיים - המים.
בזהירות יצאה מן הצריף לתור בשטח, ולהפתעתה נודע לה, כי שושנה
(שנמצאת כיום באמריקה), זו שנתנה לה שמן בהיותן ב-C-לאגר בבירקנאו,
כדי לסוך בו את גופה - ממשיכה לעבוד גם כאן בצריף שכונה בתואר
היומרני "מרפאה".
שורי חידדה את חושיה, הביטה ימינה ושמאלה והחלה פוסעת בזהירות
בדרך המובילה למרפאה. מדי כמה שניות נעצרה, סובבה ראשה וסקרה את
השטח לראות האין סכנה כלשהי אורבת לה. לבסוף, כאשר ניצבה מול
המרפאה, אזרה עוז והתגנבה במהירות פנימה.
שושנה היתה שם, מחוסרת כל אמצעי להקלה על החולות. רק מים היו
ברשותה, וגם אלה - בכמות מצומצמת. לאחר ששורי התחננה והסבירה את
הצורך הדחוף במים, העניקה לה שושנה ספל מלא מהם.
בידיים רועדות, נזהרת לבל תישפך אף טיפה מן המים היקרים, החזיקה
שורי את הספל והחלה עושה דרכה חזרה אל הצריף, להביא את בשורת
החיים לאחיותיה. לעצמה לא הרשתה אפילו לגימה קטנטונת, אף לא כדי
הרטבת השפתיים הסדוקות...
מבט התודה של אחיותיה וההרגשה כי היא משיבה אותן לחיים דרבן
אותה לחזור על מבצע זה שוב ושוב. את ה"לוקסוס" של הלגימה הותירה
אך לאחיותיה. לעיתים התנפלו עליה בדרך אסירות מיוסרות בצמא ובכוח
חייתי הוציאו מידה את כלי המים.
שורי צפתה בעצב בשללה הנחמס. במקום הנורא הזה היה מחירם של
חתיכת לחם או כמה טיפות מים שווה למחירו של יהלום או תכשיט עשוי
זהב. מזון כבר לא חולק להן מזמן, והאסירות סבלו מרעב ומצמא מייסרים.
מכל עברי הצריף נישאו הזעקות "מים! מים!" ולעיתים לא יכלה שורי לעמוד
מנגד ועברה בין הבנות, מחלקת לכל אחת כמה טיפות, כדי להקל במעט את
סבלן הנפשי והגופני.
. היובש הנורא והגוף המרוקן מכל לחלוחית גרמו לרבות מן הבנות
התמוטטות עצבים. יללות טירוף נישאו ברקע, השתוללות וקטטות פרצו
בתדירות גבוהה, ועל כל אלו ניצח מלאך המוות בשרביטו הקודר.
ובתוך מחזה אימים זה הגיע חג הפסח. מבוייש, מבלי שאי-מי יקדם אותו
בהמולה החגיגית הרגילה, ניצב, מציץ לו בעצב מבין פתחי הצריפים הנקיים
ממצה וחמץ גם יחד.
"לחם עוני לא היה בנמצא," מעלה שורי את זכרון אותו הפסח, "ולכן
היינו פטורות מאפיקומן. אבל קושיות היו לנו לרוב, האם נזכה לגאולה? האם
בכלל עתידים אנו להיגאל בקרוב?"

(שרה ביינהורן, 1945, מתוך "עלים שעלו מן האפר", ביינהורן (קליין) שרה)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|