logo האשה בשואה
 
     
 
ביבליוגרפיה תמונות ספרים יצירה יחידות לימוד שארית הפליטה במחנה בגטו
 
     
   
     
 

שרה ביינהורן, מחנה ברגן בלזן, 1945

שורי יצאה ובאה בין החברות החולות ששכבו בצריף 208, מנסה לסייע
להן ככל יכולתה - אך מובן שהאפשרויות היו דלות ביותר. לזו היטיבה
משכבה, לאחרת הרטיבה שפתיים ולכל האחרות לחשה מילים טובות של
עידוד ותקווה. רבות מהן לא ידעו כלל את שמה וכינו אותה על שם לבושה :
"סוודר ירוק" - .ZOLD SZVETER
הסוודר, שהיה מצמר כבשים מתוצרת בית, נסרג בדוגמת אורז : עין אחת
ימנית והבאה - שמאלית. שורי קיבלה אותו כפריט-לבוש לאחר הרחצה
האחרונה, ומאז ליווה אותה לכל אשר פנתה. במשך הזמן הפכה כל "עין"
שבו לקן כינים, אך לכל הפחות היה הסוודר שלם וכיסה את גופה היטב.
"עד היום," סחה שורי בחיוך, "יש לי ידידות נאמנות, אשר זוכרות לטובה
את עזרתי להן בימי ה'סוודר הירוק', ומתוך חיבה הן ממשיכות לכנות אותי
כך."
באותם ימי "סוודר ירוק" פגשה שורי את חנה (כיום, בארצות הברית),
ידידתה מן העיר מונקאטש. חנה פונתה עם משלוחי העובדות מאושוויץ והגיעה
לברגן בלזן, שם סודרה עם הברותיה בעבודה שמזון בצידה.
"אני נמצאת במחנה הסמוך, בו שוכנות עובדות המטוויה," סחה לה חנה,
"אם תגיעי אל השטח שלנו, תהיה לי אפשרות להשיג לך מזון!"
שורי לא חשבה פעמיים. המזון היה צורך חיוני בעבורה ובעבור אחיותיה
הגוועות מול עיניה ברעב. היא חשה שאם נפתחה בפניה דרך להשיגו, הרי
עליה למהר ולנצל את ההזדמנות המיוחדת, שמי יודע אם תשוב עוד.
בתעוזה בלתי רגילה התחמקה אל מחנה העובדות, שם חפשה את חנה
ידידתה. לפנות ערב, לאחר שהעובדות חזרו מעבודתן, זכתה לקבל מעט מרק
מחנה. אך לפתע הגיעה שעת נעילת השערים ושורי מצאה עצמה 'תקועה'
בבלוק העובדות לכל הלילה הארוך.
עתה עלה טעמו היבש של הפחד בפיה. בצריף העובדות הוקצה לכל בת
מקום לינה נפרד, ואיסור חמור הוטל על צירוף חברה לאותו דרגש. שורי
הסתובבה הלוך ושוב כחיה הנתונה בהסגר, ולא ידעה היכן תמצא מחסה עד
אור הבוקר. היא חששה שמא תיתפס על ידי הממונה על הבלוק ותעמיד את
חייה בסכנה, לכן חיפשה בקדחתנות אחר מקום מסתור.
לבסוף נדחקה בשטח הצר שמתחת לאחד הדרגשים התחתונים. במשך כל
הלילה שכבה שם, נזהרת מתזוזה מיותרת, כדי שלא ירגישו בה. מובן שבמשך
השעות הארוכות בהן שהתה במקום מחבואה לא עצמה שורי עין. היא הרגישה
כיצד נופלים עליה שרצים ורמשים , כיניה של הישנה מעליה על הדרגש -
הצטרפו לחברותיהן המציקות אשר על גופה שלה...
בקוצר רוח המתינה לאור הבוקר. סוף סוף הגיעה שעת הקימה, והעובדות
החלו לצאת מן הבלוק. שורי, מלאת פליאה על שהחזיקה מעמד במשך הלילה
ולא נחנקה ממחסור באוויר - יצאה בשקט ממחבואה והצטרפה אל היוצאות
החוצה, מנסה לשוב אל הבלוק שלה מבלי להיתפס.
בדרכה חלפה ליד צריף המטבח, שהיה בתוך חורשת עצים. בין הצריף
והמטבח עבר כביש סלול. (תוצרת המטבח יועדה, כמובן, רק לעובדות
הפרודוקטיביות. למפוני מחנות אחרים, שהובאו לברגן בלזן לאחר מצעד
המוות, לא חולק כאמור כל מזון.)
מספר אסירות עסקו אותה שעה בהעברת כרוב למחסן המרכזי. שורי
ראתה את הירק והחליטה מיד שמזון זה שווה סיכון. מבלי לחשוב פעמיים
הצטרפה לבנות שסחבו את עגלת הכרוב כסוסים, ובעודה עובדת בחריצות
יתרה, נהנתה מדי פעם מעלה כרוב ירוק אותו תלשה בסתר.
העלים הבשרניים היוו מזון רב ערך לגופה החלוש. שורי כינתה אותם
בינה לבין עצמה "כרוב ממולא", על שם המעדן ההונגרי שהכירה מן הבית.
טעמם של העלים הירוקים שארגנה לעצמה בחשאי עלה לאין שיעור על כל
מה שבושל אי אז בבית, מה גם שהכרוב שלה היה אף הוא "ממולא" ב...
תולעים.
בעודה עובדת במלוא המרץ, הבחינה לפתע כי ה"קאפו" האחראית להעברת
הכרוב שקועה בשיחת רעים. מבלי לאבד רגע, תפסה שורי ראש כרוב גדול
והחלה רצה במהירות לכיוון הבלוק בו שהו אחיותיה.

לרוע מזלה, הבחינה האחראית בפעולה הנועזת והחלה רודפת אחריה.
בקצה החורשה השיגה אותה, תפסה בה, והחלה מכה בכל כוחה במקל העבה
שהיה ברשותה - על ראשה של שורי.
שורי צעקה וניסתה להיחלץ מן המכות האכזריות. עמוק בליבה ידעה כי
הפעולה הנועזת עלולה לעלות בחייה, אולם את הכרוב היקר לא הניחה מידה.
"בדרך כלל," אומרת שורי, "כאשר מקבלים מכה, ובפרט על הראש,
מרימים אינסטינקטיבית את היד כדי להתגונן. אני לא נהגתי כך. חשוב היה
לי לשמור על הכרוב, הנכס היקר שהוחבא בשמלה. באותם רגעים בהם חשתי
את חבטות המוט על ראשי, הייתי בטוחה כי אחד מן השניים - המוט או
הראש - יישבר..."
ובתוך כך הופיעה לפתע תמונתה של מאמי לנגד עיניה. מאמי הביטה בה
בעיניים קורנות וטובות, ושורי חשה את לטיפותיה המגוננות ומשמשות כתריס
בינה לבין מכותיה של ה"קאפו". האם היתה זו הכרתה שהתערפלה, או אכן
ירדה מאמי ממרומים כדי להגן על בתה שסיכנה את חייה למען הציל את
אחיותיה?
כשידה אחוזה בידה של מאמי, חשה שורי כי היא מובלת בין המכות
המאיימות עליה כחיות טרף, החפצות למוטט אותה כליל. דו-שיח אילם
התנהל באותן שניות בינה לבין אמה: "אין לי כוח, אני עייפה!" אמרה שורי
ללא קול וללא מילים. "מיין קינד, מיידלע שיינס - ילדתי, בתי המתוקה,
התחזקי! עוד כמה ימים ותגיע הישועה!" נטפו מילותיה של מאמי כטל תחייה
בקרבה.
מאמי הוסיפה ללטפה שוב ושוב, ושורי חשה איך ידה החמימה והטובה
חופפת עליה. ואז, כאילו שם מישהו את המילים בפיה, פנתה ואמרה בפולנית
לנוגשת המכה בה : MOJA SIOSTRA JEST CHORA!" - אחותי חולה!"
בו ברגע הפסיקה ה"קאפו" להכותה ובלי לומר מילה אפשרה לשורי
להימלט אל הבלוק עם שללה.
"היא כנראה חשבה אותי לפולנייה ולכן עובה אותי," מסבירה שורי.
"האסירות הפולניות לא אהבו את ההונגריות, ובכל הזדמנות הציקו להן.
רבות מיוצאות הונגריה לא ידעו אפילו יידיש - 'מאמע לשון', שהיתה השפה
הבינלאומית של היהודים, והדבר היה להן לרועץ. לעומתן, יוצאות קרפטורוס
ידעו היטב יידיש, וגם צ'כית, שפה סלבית הדומה לפולנית, היתה שגורה על
פיהן. לא פעם הידיעה הזו הצילה ממש את חיינו."
עתה, לאחר ששוחררה במפתיע, המשיכה שורי בדרכה אל הבלוק, כשהיא
מחשבת בליבה כמה זמן תוכלנה היא ואחיותיה להתקיים על ראש הכרוב
ה"גדול", ואולי יזדמן לה להחליף חלק מעליו העסיסיים במזון אחר.
עם הגיעה אל הבלוק, התפשט בחלל ריח הירק הטרי שעורר תסיסה בין
הבנות. נשים אשר שכבו כל העת על מקומן ללא כל סימן חיים - קמו
לפתע על רגליהן, הקיפו אותה במעגל והושיטו ידיים צפודות, תובעניות ושלחו
מבטים מתחננים. חלקן הבטיחו הרים וגבעות לשורי, בעלת המלקוח, שהחלה
לחלק ממנו עלה אחר עלה.
עד מהרה חולק הכרוב לשוכנות הצריף, שלעסו בשקדנות את הפרוטאין
עם הוויטמינים - בשר התולעים עם הכרוב. לשורי לא נותר אף עלה אחד
לעצמה, אבל היא לא חשה כל אכזבה, גם תחושת הרעב לא הציקה לה.
הנתינה השביעה והציפה את ליבה בחמימות ובאושר.

גם פריידי קיבלה שני עלי כרוב, אלא שאלו לא באו אל פיה. בחוזקה
החזיקה אותם בכפות ידיה הגרומות, החזיקה - ולא טעמה מהם. האם
הגיע ריחם המתוק אל אפה או אף להריח לא יכלה? בדומייה שכבה לה,
בעיניים פקוחות, וכל גופה רועד ומפרכס.
פריידי היתה חולה אנושות. מחצית לשונה ובית הבליעה שלה נרקבו והיו
בשלבי התפוררות. פניה התעוותו והיא סבלה משלשולים וחום גבוה. לו היה
עימן מדחום, ודאי היתה הכספית מטפסת מעלה מעלה בצינור הנימי מלהט
גופה של פריידי.
לאחרונה חדלה להתלונן, היא כבר לא היתה מסוגלת לדבר. פיה היה
חתום, ועיניה הגדולות והמזוגגות נעצמו אט אט. בקול דממה דקה נרדמה
פריידי, ולא קמה עוד. נשמתה שבה אל יוצרה. בכ"ח בניסן נפטרה פריידי
האחות האהובה, שלושה ימים בלבד טרם שחרור המחנה.

ולפתע הן לא היו עוד חמש אחיות. כאילו איבר חי נקטע מגופן - זו
פריידי השוכבת מולן על הקרקע ודממת נצח על פניה.

כמו שיתוק אחז בשורי כשראתה איך פריידי עוזבת אותן. מין קהות
חושים, ידיעה ללא הבנה אמיתית - האם באמת לאחר כל מה שעברו יחד
נוטשת פריידי את המערכה?
אחר כך הוציאו אותה החברות אל הפרוזדור. בין כפות ידיה הקמוצות
נראו מבצבצים עלי הכרוב הירוקים, שפריידי כבר לא זכתה לאכול וליהנות
מהם. שורי לוותה אותה במבט מעורפל מדמעות מלוחות ששטפו את פניה
- מרירות, צורבות ומעיקות. דכאון וריקנות נוראה פשטו בתוכה. ייאוש
מרפם אייס להתיש אותה כליל, להצמית אותה אל הקרקע הנוקשה ולמצוץ
ממנה את חיותה.
אבל שורי ידעה כי את יגונה העמוק עליה לכמוס בליבה פנימה, להציב
לו גבולות ומחסומים לבל ישתלט עליה כליל. כלפי חוץ היה עליה להמשיך
ולהיות שורי החזקה, האמיצה, המגישה סעד לאחיותיה התלויות בה, ולא -
תאבדנה עימה כולן.

(שרה ביינהורן, 1945, מתוך "עלים שעלו מן האפר", ביינהורן (קליין) שרה)
 
 
 
 
במשפחה
 
הצלה ומסתור
 
נתינה וסעד
 
קיום מצוות
 
 
 
 
|