| |
הניה טראובה, גטו קראקוב, מחנה פלאשוב מחנה אושוויץ סוף 1944
במרץ 1942 נתקף הגיטו בקראקא ע"י חיל גדול של גרמנים ואוקראינים מזויינים, מכף רגל עד ראש, כאילו באו להילחם באויב אדיר וחזק. האויב היינו - אנחנו, היהודים בגיטו. כולנו נצטווינו להתאסף בכיכר משוש מיד נשמעו יריות מלוות בזעקות-אימה של יהודים פצועים. דם יהודים רב נשפך אותו היום.
שמועה נפוצה בקרב יהודי הגיטו, כי הגרמנים מעבירים אותנו למחנה-העבודה ב"פלאשוב". מחנה זה הוקם על שטח בו נמצא בית-העלמין היהודי בקראקא. לאחר שהתברר לנו כי לא נוכל להעביר ל"פלאשוב" את הילדים - של רחל –ולא את ההורים, כי ל"פלאשוב" התקבלו רק אנשים ב"כושר עבודה", תקף אותנו פחד ויאוש: מה עלינו לעשות? אמנם היה בידי אחותי רחל "כרטיס עבודה", שבאותה שעה היה בבחינת אישור להישאר בחיים, אבל אחותי החליטה, שבלי ילדותיה הפעוטות היא לא תלך, ומשום כך ויתרה על "כרטיס החיים", היא מסרה את כרטיסה לגב' פרל בניש (אחת מחברותיה הטובות, גם היא מורה ונמצאת כיום בארה"ב). היה זה מעשה אצילי שאין כדוגמתה אכן, לאחותי רחל היה לב רחום ותמיד דאגה לזולת.
רבים מאלה שלא זכו ל"כרטיס עבודה" - והיו אלה הרוב מתושבי הגיטו - הסתתרו במרתפים וב"בונקרים". גם משפחתנו הסתתרה בתוך בונקר מתחת לאדמה. לתוך אותו שטח צר וחשוך נדחסו כ30 נפשות, וביניהם גם הרבה תינוקות. הצפיפות עלתה על כל הניתן לדמיין. הבכיות והיללות היו איומות. וביניהם היתה גם אחת המורות הוותיקות בסמינר 'בית יעקב", גיטל פס (טייטלבוים) הי"ד, וארבעת ילדיה. היושבים בבונקר הגיעו לכל יאוש. לא היה במה להאכיל או להשקות את התינוקות הבוכים, ואף לא אויר לנשימה. בלילות התגנבו החוצה גברים אחדים, וחיפשו אחרי אוכל בדירות הריקות מאדם. הבעיה החמורה היתה, איך להשקיט את הפעוטות המייללים, ניסו כל מיני אמצעים, ובעיקר אמצעי-הרדמה, אבל אלה נמצאו רק בכמויות זעומות, והיו גם מקרים שהפעוטות "נרדמו" - לנצח. 3 שבוצות נמשך הסיוט הנורא הזה, ערד שהגרמנים גילו את ה"בונקר" שלנו. חלק מאיתנו - הצעירים ובעלי כושר-עבודה – נשלחו עם הגרמנים ל"פלאשוב". גם רחל ובעלה נבחרו לעבודה, אבל הם העדיפו להישאר עם ילדיהם הפעוטים וללכת לעקדה, הי"ד. גם המורה גיטל פס-טייטלבוים וילדותיה היו בין הקרבנות הי"ד.
(הניה טראובה, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
|
| |
| |
| |
|
|
|
|
|
