| |
הניה טראובה, גטו קראקוב, מחנה פלאשוב מחנה אושוויץ סוף 1944
מדי יום היינו חייבים להתייצב למפקד הבוקר ולמפקד הערב. שעות רבות היינו עומדים - בקיץ בחום הלוהט, ובחורף - בקור המקפיא - עד ש"עם האדונים", אנשי הס"ס הופיעו, בלוויית כלבי-טרף ענקיים. אותו בוקר עמדנו שעות רבות, מעבר למקובל, הדבר הטיל בנו פחד ומורא : מי יודע מה המפלצות הנאציות זוממות הפעם? לפתע ראיתי והנה נוסעות משאיות אחדות, מכוסות בברזנטים, ומתחתן מבצבצות ידיים קטנטנות של ילדים, ונשמעות קולות-בכי וצעקות של ילדים: "אמא'לה...!" "אבא – הצילו!" כהרף עין זנקו אמהות רבות מבין השורות ורצו כמו מטורפות לעבר המשאיות, כשמגרונותיהן נשמעות זעקות-שבר. הגרמנים החלו לירות לעבר האמהות המיואשות וגם שיסו בהן את כלביי הטרף. רבות מן האמהות האומללות נפלו חלל, בנסותן להציל את פרי בטנן. המעטות שנשארו בחיים, חזרו לשורות, בוכות, שבורות ורצוצות. אינסטינקטיבית עצמתי את עיני, לא היה בי הכוח הנפשי להסתכל במחזה-הזוועה. כשפקחתי את עיני, ראיתי מחזה-זוועה נוסף: מולנו על הכביש, צעדו שורות-שורות מחנה עצום של גברים ונשים קשישים - ולא כל-כך קשישים - וביניהם הבחנתי גם באבי היקר הי"ד. גם הוא הבחין בי, קרץ ורמז לי, כעין אות-פרידה, מבלי לחשוב על מעשי, צעקתי בקול רם "אבא!" חברתי שעמדה לידי סגרה לי את פי בכף=ידה. כל המחנה הגדול הזה, ילדים, נשים וגברים הובלו לאושוויץ ונשרפו - כפי שנודע לאחר מכן - עוד באותו היום בתאי-הגזים.
באותו יום, בו נערכה ה"אקציה", אמי הייתה חולה מאוד ושכבה ב"צריף החולים". בראותה את המתרחש. ומה צפוי לה, קמה מהדרגש – בכוחותיה האחרונים - לקחה מטאטא והתחילה לנקות את הרצפה, הגרמנים שבאו לקחת את הנשים החולות, חשבוה - בטעות - כשייכת ל"פרסונל" (עובדי המנהלה), וכך ניצלה בנס.
עם רדת הערב, כשכולן חזרו לצריפים, לא העזתי לגשת ל"צריף החולים", הייתי כמעט בטוחה שלקחו לי את אמי, אמא הבינה לחששותיי, הודיעה לי באמצעות חברה שהיא נשארה במחנה. אלי הטוב! כמה שמחתי באותו ערב עצוב, עד לדמעות.
שבורות בגוף ובנפש - לאחר שילוחו של אבא - כל אחת עם הכאב התהומי לאחר אבדן יקיריה, נאלצנו לממשיך בחיי העבדות שלנו. תפילותינו היו בבחינת "ממעמקים קראתיך ה'". סידור-תפילה לא היה לנו, גם אילו היה לנו, ספק אם יכולנו להתפלל כנדרש, התפללנו רק תפילה מעומק הלב, באמירת "קריאת שמע" בלילה, הבנתי את המשמעות "מפחד בלילות", פחדנו: מה יביא לנו הלילה. ואכן כמעט כל לילה הוציאו אותנו הסדיסטים החוצה, באמתלה של חיפוש אחרי חפצי-ערך, או סתם-ככה לשם עינוי והתעללות בלבד. .
(הניה טראובה, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
|
| |
| |
| |
|
|
|
|
|
