הניה טראובה, גטו קראקוב, מחנה פלאשוב מחנה אושוויץ סוף 1944
גם כאשר חזרנו בערב למחנה, עייפים עד מוות, נאלצנו לעמוד שעות רבות במיפקד הספירה. מיד בשערי-הכניסה חיכו לנו מלאכי-החבלה הנאציים, שכיבדו אותנו במכות-רצח. ספרו אותנו שוב ושוב. אם לא נמלט חלילה מישהו. ואוי-ואבוי אם באמת הצליח מישהו מהחבורה לברוח, אז הטילו עלינו עונשים קולקטיביים רצחניים בצורות שונות, לעתים הוציאו מן השורות כל עשירי - מאותה קבוצה של הבורח - וירו בו (או בה) בו-במקום. ועל כל ה"חגיגה" ניצח הרוצח הידוע לשמצה, מפקד המחנה אמון גט ימ"ש. עצם הופעתו במגרש המיפקד זרע פחד מוות. היה נוהג להופיע למיפקד כשהוא רכוב על סוסו ועל ידיו כפפות לבנות כשהניף הרוצח את ידו, פרחה נשמתנו, ידענו כבר שיהיו קרבנות. היה ניגש לקבוצת יהודים, מצליף כמגלב שבידו על ראשם ואח"כ יורה בהם. כשסיים את מלאכת ההרג, ציווה - על היהודים - "לסלק מהר את הזבל הזה!", כלומר: את היהודים הנרצחים על-ידו.
למרות כל הצרות, העינויים וההשפלות בתוך הגיהנום הזה, ב"ה לא איבדנו את צלם האלוקים. בכל כוחותינו - הפיסיים והנפשיים - השתדלנו לשמור על הערכים היהודיים הנצחיים, עשינו כל מאמץ כדי לעזור אשה אחת לרעותה ולהקל את החיים לזולת, וכך החזקנו מעמד במשך שנתיים, כמעט, בתנאים קשים עד להחריד, במבט לאחור, אני משוכנעת כי החזקנו מעמד בתנאים כ"כ קשים רק בזכות האמונה, האמונה שהקב"ה יגאל אותנו מצפרני החיות הטורפות, הנאצים.
(הניה טראובה, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
